ביקורת ספרותית על גיא אוני מאת שולמית לפיד

---

בימים אלה אני מסיימת את מערכת החינוך כהורה, אחרי שישה ילדים שעברו בה במשך עשרים וארבע שנים, וזה בדיוק הזמן המתאים לדבר עליה קצת, או לפחות על חלק ממנה. יום אחד, בעת שביתי החמישית היתה בכייתה י"א ונדרשה להכין עבודה לכבוד הבגרות בהיסטוריה, גיליתי שסבתא שלי לא מספיק היסטורית. במהלך העבודה התלמידים התבקשו לראיין דמות "היסטורית" שעדיין בחיים, והוגדר בדיוק מה: ניצול שואה, אדם שלחם במלחמת השחרור, אדם שעלה לארץ באחת העליות של שנות החמישים, והיה עוד איזה פרמטר שמאפשר לבני העדה האתיופית להשתתף, עולים במבצע משה או משהו. טוב, יש לי סבתא, כלומר היתה לי באותו הזמן, היא היתה בת תשעים וחמש, רעננה וצלולה.

ולא היסטורית לחלוטין. סבתא שלי אמנם נולדה בפולין, אבל הוריה השכילו להגיע ארצה בשנת 1936, הרבה לפני שנות החמישים, ותודות להם היא גם לא ניצולת שואה. והיא לא לחמה במלחמת השחרור. מסתבר שלחיות כאן בתקופת המנדט הבריטי, כולל פרעות, להתחתן, ואז ללדת ילדה יומיים לפני קום המדינה, ולגדל אותה בזמן שבעלך משרת 14 חודש בצבא, ובכן , זה לא מספיק "היסטורי". סבא אמנם כבר מת באותה תקופה, אבל למזלנו מצאנו את סבתא רותי ששירתה בנח"ל, וכך היה מה לכתוב, כולל לראיין אישה. עם זאת, הקטע שבו גדול משפחה בתקופה סוערת לא נחשב היסטורי לא מרפה ממני עד היום.

עד כאן הבגרות בהיסטוריה, ועכשיו לבגרות בספרות. כבר כתבתי כמה פעמים בסקירות פה שהכללתו של ספר כחומר לימודי היא ערובה מלאה לכך שדורות של תלמידים יסרבו לקרוא אותו. ובכן גם כשלקחתי את הספר הזה ליד שאלו אותי הדור הצעיר למה אניי עושה את זה אם כבר עברתי בגרות, והתשובה היא שבזמני (ההיסטורי!) זה לא היה לבגרות אלא סתם ספר נוער, ואני עכשיו חוזרת לחוויה.

פאניה מנדלשטם, בת 16, מוצאת את עצמה מוכה וחבולה, אחרי פרעות בעיירת המולדת שלה, אחרי אונס אכזרי, עם תינוקת קטנה, עם אח שהפך חולה נפש ובורח מאנשים, ובלי ביית. היא מגיעה לגליל העליון, מתחתנת עם יחיאל סילס, אלמן שמבוגר ממנה בעשור ומטופל בשני ילדים קטנים, ומגיעה אליו למקום שהערבים קוראים לו ג'עוני והיהודים שמתיישבים בו קוראים לו גא-אוני. במקום הזה פאניה מתמודדת עם עוני, רעב, חיים של חקלאים מחוסרי ממון, התמודדות עם מחלות קשות, פערים תרבותיים לא פשוטים ועם חיזורים של לא אחר מנפתלי הרץ אימבר. פאניה חרוצה ובעלת תושיה ולכן היא מצליחה במיני יוזמות כמו ללמד את הילדים באיזור, לסחור בתרופות ולהתמודד עם מציאות לא פשוטה. מצד שני היא עדיין ילדה, ולכן הקשר בינה ובין יחיאל מבולבל ומתערבב.

בסוף זה ספר נעורים שמנסה לחשוף היסטוריה, אבל הוא גם בידיוני ולכן לא ברור מה מתוכו תיאור לא מסופר של יומיום נשי ולא היסטורי בעליל, ומה אנכרוניזם פמיניסטי שהמחברת מכניסה פנימה. וכן, אימה של סבתי היתה פמיניסטית בסוף המאה ה-19, אבל אני לא יודעת כמה זה היה מצב שכיח כפי שאולי היינו רוצות לחשוב.

ועם כל החולשות, הספר נעים לקריאה. כלומר למי שלא צריך לדעת אותו לבגרות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על גיא אוני