ביקורת ספרותית על גיא אוני מאת שולמית לפיד (קוראת הכל)

ביקורת ספרותית על גיא אוני מאת שולמית לפיד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 27 באוקטובר, 2010
ע"י קוראת הכל

לא יצאתי מגדרי. ספר שפספסתי בנעוריי והגעתי אליו עכשיו במטרה להשלים פערים. ציפיתי לצלילה עמוקה לתוך רומן היסטורי, ונשארתי לצוף. אני נוטה להאמין, לאור ההמלצות ששמעתי עליו, שבגילאי התיכון הוא עושה רושם חזק יותר.

כתיעוד לתקופה הוא עושה עבודה מצוינת. מתישהו בבית הספר לומדים על הבילויי"ם, ועל תושבי הארץ הותיקים שהתפרנסו מה"חלוקה", ועל הקשיים הרבים והעוני הקשה שהיה מנת חלקם של בני העלייה הראשונה, והספר הזה מפרט על כל אלו, ממחיש אותם בצורה מופלאה, ומקים לתחייה את הימים הנשכחים ההם שלא יצא לי לקרוא ספרים רבים אודותיהם. לטעמי, הוא צריך להפוך לחלק מתוכנית הלימודים.

אבל כיצירה ספרותית, לא התרשמתי ממנו במיוחד. הכתיבה לא מתעלה לגבהים שבדרך כלל קלאסיקות אמיתיות נוגעות בהם. העלילה המרכזית קצת חלשה. הקונפליקטים באהבתם של פאניה ויחיאל שקופים מדי. הוא אומר משהו, היא מבינה אחרת, היא אומרת משהו, הוא לא מבין. הקורא לעומתם, מבין הכל מיד. יש בזה משהו תמים וצפוי מדי.

שנית, הספר גדוש בשמות ופרטים שצצים לרגע ונעלמים מבלי שאתה מבין עד הסוף מי הם ומה החשיבות שלהם ואיך הם מתקשרים לשאר גיבורי הסיפור. בשלב כלשהו כבר הצטערתי שלא לקחתי דף נייר בתחילת הקריאה והכנתי רשימה של שמות ותפקידים וקשרי משפחה. כשהתחלתי להסתבך בסבך השמות זה כבר היה מאוחר מדי. כל מה שנותר לי הוא לנסות להיזכר אם קראו לרחוב על שמם או לא... יכול להיות שמפאת קוצר זמן יצא שקראתי את הספר הזה לאט מכפי שצריך כדי להצליח לאחוז בחוטים הדקיקים שמקשרים בין הדמויות השונות, אם כי אין צורך בכל הפרטים כמובן כדי להבין את הרעיון הכללי שלו: יש רעב, מחלות, בצורת, הפקידים מושחתים, הערבים מפריעים, אבל קומץ משוגעים לדבר נאחזים באדמה בכל מחיר.

מה שכן, הקונטקסט מרתק. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שבני דורם של פאניה ויחיאל היו כבר אנשים קשישים, אם בכלל זכו להגיע לזה, בעת הקמת מדינת ישראל ב-48'. אנחנו פוגשים אותם בתקופה שהקמת מדינה אפילו לא מנוסחת כחלום אצלם. הם בסך הכל רוצים להצליח לגדל משהו ולאכול אותו. אלו אנשים שמלחה"ע הראשונה, מלחה"ע השנייה, השואה וכל המאורעות שקדמו להקמת המדינה, שאנחנו רגילים לראות בהם היסטוריה חקוקה ומכוננת, היו בכלל בעתיד שלהם כשהם ניכשו אבנים ועשבים מאדמת ארץ ישראל. הם חיו בעולם אחר. בעצם אף פעם לא היה לנו סיכוי לפגוש בהם, אפילו לא כקשישים. הם פרה-הסטוריים. יש לזה אפקט כשחושבים על זה במהלך הקריאה.

בשורה התחתונה, ספר מעניין, מומלץ מאוד לתלמידים וסתם לידע כללי, אבל בעיני לא עומד בשורה אחת עם קלאסיקות ספרותיות אמיתיות.

11 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על גיא אוני

טוקבקים

+ הוסף תגובה

שועלה	שועלה (לפני 11 שנים) מזדהה עם תחושותייך לגבי הספר (וכתבתי דברים דומים בבקורת שלי).
סופי	סופי (לפני 14 שנים) את התיעוד ההיסטורי אהבת, אך את אי ההבנות בין יחיאל לאשתו לא , אולי זה בדיוק העניין הבדלי תרבות, אי תקשורת, ואנו מבינים מיד כי אנו ישראלים, הם לעומת זאת עולים חדשים- ויש הבדל. הספר גדוש בשמות ומקומות, הסופרת בעצם מציינת כי כל אדם העולה לארץ ישראל, הנו עולה עם שק עצום של זיכרונות -קרובים שנטש,מסורת, חברים, שכנים , הקצב, והאופה, חיים שלמים הכוללים המון שמות , והכל נעזב עקב אידאולוגיה שעלת בעינם בחשיבותה - לעלות לארץ ישראל לעבוד אותה ולהתיישב בה. הסיכום שלך הסביר יפה את הספר , מה שבעיננו הנו עבר , מבחינתם הוא עתיד, ומי יודע את עתידו? בעיני זוהי קלסיקה ספרותית אמתית, מפני שהתוכן עוסק בארצנו שלנו, ולא באחרים. זה לא מדהים לדעת כי היו פעם אנשים אחרים? שהמושג "אני"לא היה קיים , אלא אנחנו. החשיבה הקולקטיבית,ההבנה לחשיבות הכלל העולה על היחיד, זה מדהים בעיני, וזהו רעיון חדש, כך נולד רעיון הקיבוץ. הרצון הגדול לחיות בא"י עלה על הקשיים הפיזיים, הבדלי תרבות, ורצונו של אדם. הרצון להגיד כאן זה הבית, מכאן אנו יותר לא נודדים עולה על כל קושי ומוליד עצמה וחוסן,ועוז רוח להמשך הדרך.ובמזל, כי גרעין זה שנשאר הוא בעצם הגרעין שפיתח את ההתיישבות בארץ ישראל, ולא נטש כרבים אחרים שלא עמדו בקשיים. מהי קלסיקה ספרותית בענייך?
נתי ק.	נתי ק. (לפני 14 שנים ו-5 חודשים) ממליצה על הסרט של דני וולמן. ראיתי אותו אתמול ולדעתי הסרט אפילו טוב יותר מהספר (אם כי התסריט כולל חצי מהספר בלבד). השחקנים הראשיים מעולים בעיני.
קוראת הכל	קוראת הכל (לפני 14 שנים ו-5 חודשים) כן, גם אני מצאתי את החלקים שעוסקים בנפתלי הרץ אימבר מעניינים במיוחד.
גלית	גלית (לפני 14 שנים ו-5 חודשים) אה .וגם זו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בנפתלי הירץ אימבר כאדם אמיתי ולא כמחבר ההימנון נורא ההוד.
גלית	גלית (לפני 14 שנים ו-5 חודשים) אצלי הוא דווקא היה(חלק מתוככנית הלימודים כלומר) ומאד אהבתי אותו.בדיעבד אני מניחה שההתפעלות הגדולה הייתה מכך שפעם ראשונה (פחות או יותר) נתקלתי בספרות מסוג זה בעברית.לא אפוס עמוס מטפורות ולקחים אלא ספר קריא ומהנה וגם מבוסס על ארועים אמיתיים. זו הייתה פנינה אמיתית בין כל הדוסטויבסקי המינגווי ועמוס עוז שהעמיסו עלינו בתיכון.חבל כי תיכון זה כבר ממש מאוחר ללמוד שקריאה זה כיף לא עונש.למזלי למדתי את זה בגיל הרבה יותר צעיר.