ביקורת ספרותית על מצפן מאת מתיאס אנאר
ספר טוב

---

ספרים של זרם התודעה מעצבנים אותי. לרוב אדם נמצא בסוף ימיו, נזכר בחייו, עושה חשבונות עם עצמו, ומגיע לתובנות די עלובות. תובנות שהן בדרך כלל קלישאות שכל אחד מאיתנו חווה בזמן כזה או אחר. ואם זה לא מספיק, הרי שמדובר בזיכרונות, ומטבע הדברים זיכרונות 'קופצים' ממקום למקום, מזמן לזמן, ומחוויה לחוויה. והקפיצות האלה נמצאות גם בספר הזה.
מוסיקולוג שגר בוינה, לא יכול להירדם בגלל מחשבות על סוף הבריאות שלו, והוא מתחיל לספר לנו על האישה שאהב ועדיין אוהב, על המחקרים שלו שעסקו במוסיקה המזרחית, והשפעת המוסיקה הזאת על המוסיקה המערבית, ועל החוויות שחווה בזמן ששהה בתורכיה, סוריה ואיראן, תוך כדי השוואה למאורעות העכשוויים. והסיפורים האלה כוללים שפע של אנשים, מכותבי המוסיקה בכל הזמנים ועד לאנשים ששהו אתו בארצות המזרח, ועסקו במחקרים אחרים. וגם שפע של מושגים, בתחומים שונים, שמחצית מהם (בערך) לא הכרתי. ואני די מתמצאת בנושאים אלה. ובכלל כוללים שפע מכל דבר: תיאורי ערים, משקאות ועוד.
אז למה בכל זאת קראתי עד הסוף, למרות שהיה לי בהתחלה חשק להפסיק את הקריאה, כי הסיפורים היו מעניינים. במקום קלישאות מצאתי את עצמי קוראת על חלקים בתרבות המזרחית שלא הכרתי, על המהפכה באירן מבפנים, ועל חלקים נסתרים בחייהם של מוסיקאים שנחשבים לדגולים וכך גם על חייהם של סופרים. סיפור האהבה השזור בספר דווקא פחות עניין אותי.
בקיצור, לקח לי די הרבה זמן לצלוח את הספר הזה - אבל התגברתי. חלקים ממנו בטח ישארו בראשי כל עוד הזיכרון שלי יעבוד -:)

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על מצפן