ביקורת ספרותית על מצפן מאת מתיאס אנאר
ספר טוב

---

מישהי שהיכרתי התוודתה פעם בפניי שברגעים אינטימיים במיוחד היא נהגה ללהג עם בני זוגה על מיסטיקנים נוצרים מימי הביניים ועל הרפורמות במערכת החינוך בקובה בשנות השישים... צחוק בצד, אבל מה עושים כשהסיטואציה האינטימית היא הדיאלוג בין המספר לקורא, והמלהג הוא המספר עצמו? ספרו של מתיאס אנאר שופע כמויות עצומות של מידע אנקדוטלי מרתק למוזיקאים ולמזרחנים. לאט לאט מבינים שאוטוסטרדת המידע המהממת הזו נועדה להסוות את הכאב על מערכת יחסים רומנטית שמוחמצת שוב ושוב. בשלב מסוים אומר המספר: "מדכא עד עפר לחשוב ששרה אינה מסוגלת לקרוא סיפור אהבה כמות שהוא, סיפור אהבה, כלומר הדחת התבונה מעליונותה במצב של תשוקה... היא מנסה להתגונן מפני הסבל שמביאים הרגשות". למעשה הוא מדבר פה על עצמו כסופר, ובהנחה שזה תעלול אירוני מודע, אז שאפו. ובכלל, הספר בהחלט בנוי באופן מרשים. הקשר בין צורה לתוכן מהודק מאוד- כמו סיפורי אלף לילה ולילה של שהרזאדה (שמוזכרים פה כמובן) גם הגיבור מספר את סיפורו לאורך הלילה, כאשר מרחף מעליו "גזר דין מוות". יש פה גם איזו תחושה של ספירלה, שמזכירה קצת את המבנה של 'סיפור על אהבה וחושך': בכל פעם שנוגעים באהבה המוחמצת (אצל עוז זו היתה ההתאבדות) ממהרים להתרחק לסיבוב נוסף, רק כדי לשוב בשנית בסיבוב הבא ולהתקרב קצת יותר.

מעבר למערכת היחסים הרומנטית שנמצאת בגרעין הרומאן, הספר הוא גם הצהרת אהבה מרגשת של אנאר, מזרחן במקצועו, לתרבות המזרח. הדיסציפלינה הזו הותקפה בעבר על ידי אדוארד סעיד בספרו 'אוריינטליזם' על ששימשה ככלי לביצור השליטה הקולוניאליסטית של המערב במזרח, וכמה דמויות בספר אכן מתפלמסות עם סעיד, ומנסות לפרק את טענתו. אבל בסופו של דבר, אני בספק עד כמה מי שאינם חובבים כבדים של תרבות המזרח הקרוב/ארכיאולוגיה/מוזיקה קלאסית ימצאו את הפרישה התרבותית העשירה של העולם הזה מעניינת מספיק כדי להנות מן הספר.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על מצפן