“ספרים של זרם התודעה מעצבנים אותי. לרוב אדם נמצא בסוף ימיו, נזכר בחייו, עושה חשבונות עם עצמו, ומגיע לתובנות די עלובות. תובנות שהן בדרך כלל קלישאות שכל אחד מאיתנו חווה בזמן כזה או אחר. ואם זה לא מספיק, הרי שמדובר בזיכרונות, ומטבע הדברים זיכרונות 'קופצים' ממקום למקום, מזמן לזמן, ומחוויה לחוויה. והקפיצות האלה נמצאות גם בספר הזה.
מוסיקולוג שגר בוינה, לא יכול להירדם בגלל מחשבות על סוף הבריאות שלו, והוא מתחיל לספר לנו על האישה שאהב ועדיין אוהב, על המחקרים שלו שעסקו במוסיקה המזרחית, והשפעת המוסיקה הזאת על המוסיקה המערבית, ועל החוויות שחווה בזמן ששהה בתורכיה, סוריה ואיראן, תוך כדי השוואה למאורעות העכשוויים. והסיפורים האלה כוללים שפע של אנשים, מכותבי המוסיקה בכל הזמנים ועד לאנשים ששהו אתו בארצות המזרח, ועסקו במחקרים אחרים. וגם שפע של מושגים, בתחומים שונים, שמחצית מהם (בערך) לא הכרתי. ואני די מתמצאת בנושאים אלה. ובכלל כוללים שפע מכל דבר: תיאורי ערים, משקאות ועוד.
אז למה בכל זאת קראתי עד הסוף, למרות שהיה לי בהתחלה חשק להפסיק את הקריאה, כי הסיפורים היו מעניינים. במקום קלישאות מצאתי את עצמי קוראת על חלקים בתרבות המזרחית שלא הכרתי, על המהפכה באירן מבפנים, ועל חלקים נסתרים בחייהם של מוסיקאים שנחשבים לדגולים וכך גם על חייהם של סופרים. סיפור האהבה השזור בספר דווקא פחות עניין אותי.
בקיצור, לקח לי די הרבה זמן לצלוח את הספר הזה - אבל התגברתי. חלקים ממנו בטח ישארו בראשי כל עוד הזיכרון שלי יעבוד -:)”

“מישהי שהיכרתי התוודתה פעם בפניי שברגעים אינטימיים במיוחד היא נהגה ללהג עם בני זוגה על מיסטיקנים נוצרים מימי הביניים ועל הרפורמות במערכת החינוך בקובה בשנות השישים... צחוק בצד, אבל מה עושים כשהסיטואציה האינטימית היא הדיאלוג בין המספר לקורא, והמלהג הוא המספר עצמו? ספרו של מתיאס אנאר שופע כמויות עצומות של מידע אנקדוטלי מרתק למוזיקאים ולמזרחנים. לאט לאט מבינים שאוטוסטרדת המידע המהממת הזו נועדה להסוות את הכאב על מערכת יחסים רומנטית שמוחמצת שוב ושוב. בשלב מסוים אומר המספר: "מדכא עד עפר לחשוב ששרה אינה מסוגלת לקרוא סיפור אהבה כמות שהוא, סיפור אהבה, כלומר הדחת התבונה מעליונותה במצב של תשוקה... היא מנסה להתגונן מפני הסבל שמביאים הרגשות". למעשה הוא מדבר פה על עצמו כסופר, ובהנחה שזה תעלול אירוני מודע, אז שאפו. ובכלל, הספר בהחלט בנוי באופן מרשים. הקשר בין צורה לתוכן מהודק מאוד- כמו סיפורי אלף לילה ולילה של שהרזאדה (שמוזכרים פה כמובן) גם הגיבור מספר את סיפורו לאורך הלילה, כאשר מרחף מעליו "גזר דין מוות". יש פה גם איזו תחושה של ספירלה, שמזכירה קצת את המבנה של 'סיפור על אהבה וחושך': בכל פעם שנוגעים באהבה המוחמצת (אצל עוז זו היתה ההתאבדות) ממהרים להתרחק לסיבוב נוסף, רק כדי לשוב בשנית בסיבוב הבא ולהתקרב קצת יותר.

מעבר למערכת היחסים הרומנטית שנמצאת בגרעין הרומאן, הספר הוא גם הצהרת אהבה מרגשת של אנאר, מזרחן במקצועו, לתרבות המזרח. הדיסציפלינה הזו הותקפה בעבר על ידי אדוארד סעיד בספרו 'אוריינטליזם' על ששימשה ככלי לביצור השליטה הקולוניאליסטית של המערב במזרח, וכמה דמויות בספר אכן מתפלמסות עם סעיד, ומנסות לפרק את טענתו. אבל בסופו של דבר, אני בספק עד כמה מי שאינם חובבים כבדים של תרבות המזרח הקרוב/ארכיאולוגיה/מוזיקה קלאסית ימצאו את הפרישה התרבותית העשירה של העולם הזה מעניינת מספיק כדי להנות מן הספר.”