ביקורת ספרותית על פני השטח - הפלסטינים: מבט מבפנים מאת אוהד חמו
ספר טוב

---

מה גורם לאוהד חמו, אדם בר-דעת, איש נשוי ואב לשלושה לסכן מדי יום את חייו בסקירתו את המתרחש בחזית הפלסטינית? התמכרות לאדרנלין? סקרנות בלתי נדלית? שליחות עיתונאית?

ספרו, "פני השטח", מהווה מעין מורה נבוכים למציאות הפלסטינית המתקיימת במקביל אלינו, זו שרובנו לרוב בקושי נותנים עליה את הדעת.
חמו משתמש בשלל מקורות, ידידותיים או עוינים, קבועים או מזדמנים, כדי להציף קולות שונים בנושאים רבים – למשל עריצות חמאס בעזה, האבולוציה של חמאס ופת"ח והמאבק ביניהן, ייחודיות הג'יהאד האיסלמי, כוחם של האסירים הביטחוניים, גורל משתפי הפעולה, מחנות הפליטים, פיגועי ההתאבדות, ורצון האזרח הפלסטיני הפשוט.

תושבי עזה שנולדו לאחר שנת 2000 אינם מכירים מציאות אחרת מלבד חמאס כמושיע כביכול, וישראל כצורר, כפי ששוטפים את מוחם היטב מינקות. אולם בפועל חמאס הוא האח הגדול המתעלל, המפעיל תיאוקרטיה טוטליטרית המותירה לאזרח העזתי שתי ברירות עלובות – אבטלה ועוני או הצטרפות לתנועה.

אני זוכר היטב את השתלטות חמאס על הרצועה, אך מסתבר כי אינני בקי בפרטים. האלימות כלפי פעילי הפת"ח (השלכה מגגות, לינצ'ים והוצאות להורג) והנאיביות של בכירי הפת"ח בגדה (איסור לחימה מתוך סולידריות פלסטינית) שהותירה את פעיליה לנוס על נפשם, הייתה בגדר חידוש עבורי.
משפטי שדה אלו, היו נקודת ציון מכרעת ביחסים המורכבים בין חמאס ופת"ח, שעימתה את עזה והגדה, קרי את הפונדמנטליזם האיסלמי ואת התנועה הלאומית המייסדת במאבק על הובלת החברה הפלסטינית.

אולם די במהרה, נדמה כי גם החמאס נקלע למלכוד שבו נתפס הפת"ח דאז - במהפך מתנועת מרי לוחמנית לתנועה לאומית פלסטינית בעלת אחריות כביכול לתושביה (אחריות ממנה היא מתנערת בדרכיה האינטרסנטיות הנלוזות). כבר יש ועוד יהיו מי שיאגפו אותה מימין (תנועת הג'יהאד האיסלמי למשל).
יש להבדיל לטענת חמו, בין תומכי החמאס ברצועה לבין תומכיה בגדה, כאשר האחרונים נחשבים מתונים יותר, פחות במצוקה אך גם פחות בשליטה (בוודאי כאשר הרשות הפלסטינית ממשיכה להתעמר בהם כנקמה על ההפיכה בעזה).

רבות דובר, וכנראה שבצדק, על הפשרות שהתקיימו במהלך המו"מ עם אש"ף, ללא קבלת תמורה. פשרות שהרחיקו לכת עוד יותר בתקופת אהוד ברק ובתקופת אהוד אולמרט (האחרון, מטעמים אינטרסנטיים). מדובר בפשרות דרמטיות, בלתי ניתנות לתמרון, ושיהוו מעתה ועד עולם כנראה את נקודת הפתיחה בכל מו"מ עתידי על הסכם/הסדר מדיני.
אולם מעניין לבחון את תגובת מאוכזבי ההסכם, גם בצד השני, את המוני הפלסטינים שראו את התנועה לשחרור פלסטין (פת"ח), מכירה בישראל, ומוותרת על שחרורה תמורת 22% משטח ישראל שלעולם לא הגיע אליהם. רבים מהם, מאמינים שלא היה רצון ישראלי אמיתי בפשרה ומאשימים את ישראל בהונאה.

לטעמי, אין פרטנר בשני הצדדים. יכול להיות שבתקופות מסוימות היה כזה בצד הפלסטיני, אבל לא במקביל אלינו, וללא כוונה אמיתית להתפשר בנושאים העקרוניים. אבו-מאזן הוא השריד האחרון של אש"ף המודרנית, היחידי שעוד ניתן כביכול לנהל איתו מו"מ על השלום. לטענת פלסטינים רבים, עוד נתגעגע לאיש שמותיר אחריו תנועה במשבר זהות עמוק, ושכנראה תוחלף על-ידי מקבילה אלימה וקיצונית עם לכתו.

הזכות ללימודים אקדמאיים לאסירים ביטחוניים על חשבון המדינה (קרי, על חשבוננו) נשללה כביכול ב2011, מדובר בתנאים מובחרים לאלפי מרצחים פלסטיניים, שעד השינוי זה, הוציאו אותי מדעתי. כך גם עם השכר שניתן למשפחות האסירים על-ידי הרשות הפלסטינית אשר מהווה למעשה תמריץ מצידה לביצוע פיגועים (שכר שאנו משלמים, למשל לפחות עשרת אלף שקלים בחודש למשפחה של אסיר עולם).
טענה מעניינת שמעלה אחד ממרואייניו של חמו, היא שהלימודים בעברית על-ידי מרצה ישראלי חשפו חלק ממאות אלפי האסירים הביטחוניים לצד אחר של ישראל, ואיתו להבנה שהקונפליקט שלהם הוא עם הכיבוש ולא עם היהודים עצמם. כמו כן, לטענתו לימודים אלו מאפשרים לאסירים מקצוע עת שחרורם (הוראה), כך שפחות סביר שישובו לטרור.

די תמהתי כנער בזמנו על היעלמות פיגועי ההתאבדות בתום האינתיפאדה השנייה. בדיעבד, יש בכך היגיון (כפי שמוסבר גם בספר) – מעבר להבנה העממית שזהו אובדן מיותר שאינו משרת את המטרה, הפנימו המנהיגים כי פיגועים אלו פוגעים בתדמית הפלסטינית הבינלאומית וכך גם בסיכוייהם להצטרף בסוף למשפחת העמים.

חמו מעלה טיעונים וציטוטים של מקורות, שאינו תמיד מסכים עימם. גם הוא נדמה, חשדן לעיתים כלפי האופטימיות של חלקם.
חמו מרחיב את היריעה על מחנות הפליטים ועל המהות שלהם כחלק מהמאבק על זכות השיבה. מדובר לטעמו במפעל אידיאולוגי שמונצח בין היתר, על-ידי גופים כמו אונר"א מטעמים שאינם רק לאומיים (אלא גם כלכליים).

פתרון המדינה האחת, אליו אנו שועטים בצעדי ענק, אינו רק משאת נפשו של הימין המדיני, אלא גם של מיליוני פלסטינים בעזה ובגדה שמייחלים לחזור לימי טרום האינתיפאדה הראשונה, בהם יכלו לעשות כמעט כאוות נפשם בשטחי ישראל.

לא בכדי אוהד חמו הוא אחד העיתונאים האהובים עליי. יכולתו לדבר בערבית צחה, ולעיתים בעברית, עם אזרחים פלסטינים או מרצחים, לקלף שכבות של שנאה יוקדת כדי לזקק את השקפתם האמיתית, היא כישרון יוצא דופן בנוף הישראלי. בתעוזה ובמינימום שיפוטיות גלויה לעין, מצליח חמו להדחיק את העבר הרצחני של מרואייניו כדי לספק לציבור הישראלי את הלך רוחם האמיתי.

הספר פורסם בשיאה של הקורונה (2020), טרם מבצע "שומר החומות" ומבצע "עלות השחר", כמו גם לפני העלייה בטרור בקרב פעילי הרשות הפלסטינית בגדה. ספר שראוי לצאת במהדורות נוספות מעודכנות, וששווה לחזור אליו.

אז מה גורם לאוהד חמו לסכן את חייו? הרצון להביא לציבור הישראלי, קול אחר, אישי ולא נרטיבי, שרק הוא מסוגל לספק, ומבחינתי זה סוג של עבודת קודש.

מעניין ושווה קריאה, גם עבור הספקנים.
ארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על פני השטח - הפלסטינים: מבט מבפנים