קראתי אותו לפני המון שנים, כשהוא רק יצא. הייתי אז חניכה בנוער העובד והלומד והיה איזה מדריך שמאוד התלהב מהספר ואפילו הקריא לנו קטעים. אני זוכרת שלא אהבתי אותו אז.
עכשיו הוא שוב התגלגל לידיי, ואמרתי לעצמי יאללה, ניתן לו עוד צ'אנס, אולי בעיניים קצת יותר בוגרות- ובכן, לא אהבתי גם הפעם. הרגיש לי קצת כמו שיר הלל לאנרכיה (ולסיני), התפתחות עצמית, שזה נהדר כשלעצמו, אך בספר מוצג הרעיון שעל מנת לזכות באושר אישי אנחנו דורכים על האחר- אני מלך או קורבן. וגם לכל אחד יש את הזכות להיות מלך- אז מה קורה כאן? מתי תפרוץ מלחמת האחים שכל זה מוביל אליה? (הדברים האילו די סותרים את ערכי התנועה, אז אני באמת לא מבינה איך עברנו פעולות שלמות עם קטעים מהספר הזה... הו וול).
החברה האנושית משתנה כל הזמן, לטוב ולרע (מקווה שבעיקר לטוב, אבל מי יודע? ההיסטוריה תגיד...). אבל אנחנו תמיד נשארים חיה חברתית, אנחנו חיים בלהקות, אנחנו מחוברים ותלויים בסביבה שלנו. ובשביל זה אנחנו צריכים חוקים, כדי לחיות בכבוד ובטוב. אני חיה במדינה שמאוד מכבדת את חוקיה, ומדורגת תמיד גבוה מאוד בכל מדדי האושר.
על פי הספר הזה, אם אני המלך, אז הכל קורה בשבילי. ומה עם עבודה קשה? השכלה? כל מקצוע מכבד את בעליו.
בקיצור לא, פשוט לא.


















