קראתי אותו לפני המון שנים, כשהוא רק יצא. הייתי אז חניכה בנוער העובד והלומד והיה איזה מדריך שמאוד התלהב מהספר ואפילו הקריא לנו קטעים. אני זוכרת שלא אהבתי אותו אז.

עכשיו הוא שוב התגלגל לידיי, ואמרתי לעצמי יאללה, ניתן לו עוד צ'אנס, אולי בעיניים קצת יותר בוגרות- ובכן, לא אהבתי גם הפעם. הרגיש לי קצת כמו שיר הלל לאנרכיה (ולסיני), התפתחות עצמית, שזה נהדר כשלעצמו, אך בספר מוצג הרעיון שעל מנת לזכות באושר אישי אנחנו דורכים על האחר- אני מלך או קורבן. וגם לכל אחד יש את הזכות להיות מלך- אז מה קורה כאן? מתי תפרוץ מלחמת האחים שכל זה מוביל אליה? (הדברים האילו די סותרים את ערכי התנועה, אז אני באמת לא מבינה איך עברנו פעולות שלמות עם קטעים מהספר הזה... הו וול).

החברה האנושית משתנה כל הזמן, לטוב ולרע (מקווה שבעיקר לטוב, אבל מי יודע? ההיסטוריה תגיד...). אבל אנחנו תמיד נשארים חיה חברתית, אנחנו חיים בלהקות, אנחנו מחוברים ותלויים בסביבה שלנו. ובשביל זה אנחנו צריכים חוקים, כדי לחיות בכבוד ובטוב. אני חיה במדינה שמאוד מכבדת את חוקיה, ומדורגת תמיד גבוה מאוד בכל מדדי האושר.

על פי הספר הזה, אם אני המלך, אז הכל קורה בשבילי. ומה עם עבודה קשה? השכלה? כל מקצוע מכבד את בעליו.

בקיצור לא, פשוט לא.

אני מוצא את עצמי מוכרח להתכתב עם הביקורת של זוהריקו, מכיוון שגם אותי הספר הזה מצא בשעמום של השירות הצבאי.
זוהריקו הוציא אותו בהר עיבל. אני הוצאתי אותו לראשונה בשמירה במרכז הפלוגה בטירונות בשבטה, ווסט בכוננות מלאה וקסדה עלי. אני זוכר איך הגנבתי אותו בכיס בחשאי, בעודי מוודא ששום מפקד לא עורב לי מאף צד. איך פחדתי לקבל הפקרת שמירה... מעניין אם אשלוף אותו מהספרייה, האם עדיין יהיה מלא פיח מהמטווחים והרוס ובלוי מהקפצות הזחילה לפני היציאה הביתה. חברה שלי השאילה לי אותו וכל כך התביישתי להחזיר אותו במצב הזה שהתעקשתי לקנות לה חדש. כפי שאתם יכולים להבין, עבר זמן מה..

התלבטתי אם לכתוב ביקורת. גם כי עבר זמן, וגם.. כי הפעם אין לי הרבה מה להוסיף. אבל בכל זאת יש.
רפרפתי על הביקורות. שמחתי לראות שהספר הזה לא תפס אף אחד ברשת. הביקורות נעו מבין קטילות מוחלטות, קריעה לגזרים, מטחנות בשר - להגנות חלושות, דגלים לבנים מגומדים, "זה גרוע, אבל לא עד כדי כך".

לרוב אני נוטה להסתייג בחוזקה מקטילות שלוחות רסן וחסרות רחמים על ספרים, גם כשלא אהבתי. הן לרוב גורמות לי חלחלה. ספרים הם אוצר ויש לרכוש אליהם כבוד. יש להפר את הכבוד הזה במקרים קיצוניים בלבד! וגם כשקוטלים, יש נורמות. אז כמו שאמהות פולניות לא אומרות איכס על אוכל, אני משתדל לא להגיד איכס על ספרים.
אבל יש לכך גם סיבה עקרונית, מנקודת מבטו של המבקר. אני חושב שכל בנאדם שבא לכתוב ביקורת, כולל עבדכם הנאמן, כמהה לתשומת לב, במידות כאלה ואחרות. כל העולם במה, ובמיוחד כאשר מדובר במבקרים. האם אחד מאיתנו היה טורח ושוקד על ביקורותיו פה באתר ללא קהל הקוראים הנאמן?
המבקר הצעיר והבלתי מנוסה גם הוא כמהה לתשומת לב, אך לעתים בהיעדר אמירה מגובשת כלפי המושא. כל ספר ניתן לקטול ואמצעי הקטילה אף מאפשרים לנו לעתים לחמוק מדיון על התוכן והמהות של הספר. כמה רבים הם הספרים הטובים-עד-בינוניים שהועלו על מזבח הקטילות לשווא. וזה זילות בעיניי, הורדה לזנות של מפעל הביקורות, הכה חשוב בעיניי. ההוא ממוסחר והוא משעמם, והינה העלתי פיהוק והוא שייך בכלל לפח זבל! תמיד יותר קל לדבר לרגשות קיצוניים של אהבה עיוורת או שנאת חינם מאשר לאינטלקט.

אבל.. כשמגיע אז מגיע. ואם תסלחו לי? לדעתי, כאן מגיע. כשקראתי את הקטילות - לא התמלאתי חלחלה. צחקקתי וגם הזדהתי.

בתחילתו אני זוכר שחשבתי כמה נחמד הקונספט. עיתונאי שבא לחקור ארץ שלא קיימת, עם מלך ומלכה, בזמן ומקום שהם חלק מהעולם המודרני אבל לא באמת חלק ממנו. ולמלך ולמלכה יש תובנות לספר על איך לחיות נכון. אבל הם לא יספרו את אותן תובנות בכזו קלות.. לא נשמע לכם מבטיח? אז איפה שהקונספט בנה ציפיות, הביצוע כשל. אם היה מדד כריזמה באתר סימניה - הייתי נותן לספר הזה אפס. אין פה שום דבר מושך, סוחף. אין פה שום דבר להיאחז בו! ואני מתכוון ממש כלום. אפילו הבדיחות שהוציאו ממני צחקוק או שניים בהתחלה איבדו את החן שלהן מהר מאד.

קשה לי לתקוף את הסופר כי אני באמת לא מבין מה הוא ניסה להשיג. הגמגום השמאלני הפוסט מודרינסטי כל כך לא משכנע... הוא נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה כל כך מהר שאין זמן להתרגז ולהתעמת. אפילו את חסידי הדת, הוא לא מיגנט. סוגשל "Imagine" של ג'ון לנון בגרסה הספרותית והלעוסה. אבל מכיוון ששם זה עבר בחסות המוזיקה בלבד, כאן זה לא מחזיק שום מים. שמעתי רבים מדביקים לו את תווית ה"ניו איג'יות". אני מבין את זה, אבל לא הייתי מעביר אותו כל כך בקלות. היו פה כוונות זדוניות יותר, פוליטיות, שפשוט כשלו מאד. ולכן בלתי מזיקות. הקשקוש הבלתי מזיק שלו היווה 60% מהספר, אז לצערי נשארנו עם מעט מאד. אבל גם הפנטזיה, הייתה שטוחה ולא התרוממה לשום מקום, אפילו סיפור האהבה - של העיתונאי והמלכה, מה שבעיניי היה יכול לטהר את הספר מחטאיו.. גם הוא היה לא אמין ושטוח (שימו לב - שטוח ולא שטחי. יש הבדל). לא עשה לי פרפרים בבטן!

אפילו בלי להיכנס לסוגיית הפוסט מודרניזם (למרות שזה קל). קחו סצנה פשוטה בהרבה, כשהם ישבו שם על החוף בסיני, עם כל האורחים. סצנה שהייתה אמורה להושיע את הספר מפלפולי הפוליטיקה המיותרים - וכשלה לחלוטין. במקום להיות תמהיל סיפורים פנטזי ומיסטי על חוף חשוך מול המדורה, לי זה הרגיש כאילו מישהו תיעד את חברי תנועת הצופים בפעולה מספרים במעגל כל אחד מה השם שלו ומה החיה האהובה עליו.

אבי סלח לי כי חטאתי - הביקורת הזו מיותרת. האם יש טעם לקטול ספר, רע ככל שיהיה, אם מעולם לא התברג בזכרון הקולקטיבי ולמעשה, נשכח לחלוטין במבחן הזמן? אין. ולכן מוטב לנהוג לפי עקרון ה"אחרי מות קדושים אמור". אבל מי אתם שתעצרו חיל מלהעלות קצת נוסטלגיה על הנייר (או על הצג)? איני מכיר את גבי ניצן העיתונאי, אבל כסופר... קחו את הספר הזה כדוגמה ממה להימנע.

נ.ב, האיורים שלו היו באמת מקסימים ובפני עצמם שווים את הכמה גרושים שהוא עולה.

קלישאות.
נכון.
המון.

כל פרק בספר הקצר הזה מפורק בקלישאות שכבר שמענו פעם אחר פעם. לעומת זאת, אני מאמין שכל בן אדם יכול לפרש אותן בצורה שונה.
הספר קליל והשפה שבו הוא כתוב זורמת ותוך רגע אתה בעמוד 80, ועוד שני רגעים כבר סיימת אותו.

סיפורים הם בריחה מהמציאות. כל סיפור שהוא. סרטים, ספרים, קומיקס, או סתם סיפור לפני השינה שאמא או אבא סיפרו לנו כשהיינו קטנים. ו"באדולינה" בשבילי מספק את הצורך לבריחה מהעולם לכמה רגעים. עולם אוטופי, חברה מתוקנת, תהיות על דרך חיים משופרת. נחמד. יאללה, On to the next.

קחו איתכם את הספר בטיסה הבאה שלכם לאירופה. יעביר לכם ת'זמן.

אוסף של קלישאות שחוקות ונבובות (ברוח "היה שלם עם עצמך והעולם יחייך אליך" וכיו"ב) מבית מדרשם של בוגרי סיירת השאנטי שעברו מסלול של שנה-שנתיים בהודו ובטוחים שמצאו את סוד החיים הנכונים ואף רואים עצמם כבעלי שליחות להפיץ אותו בקרב חבריהם שעדיין שבויים בכבלים ובהבלים של העולם המערבי.
כשקראתי את הספר נזכרתי איך אהבתי, לפני שנים רבות, את כתיבתו הקולחת, המענינת ושופעת הרעיונות המקוריים של גבי ניצן במגזין "כותרת ראשית" זצוק"ל. לאחר מכן, כך שמענו, הוא פנה אל המחוזות הנזכרים לעיל, וחבל שכך. סיגנון כתיבתו לא איבד כלל מתכונותיו אלו. הוא עדיין קולח ומעניין, וזהו סוד הצלחתו של הספר הזה, אבל התוכן, האמירה, הדמויות, הסיפור – הכל דלוח לחלוטין.

במהלך השירות נתקעתי ליומיים על הר עיבל בלי כל אמצעי בידור מלבד הספר הזה. כל ארבע שורות (שזה בערך עמוד בבאדולינה) השלכתי אותו בזעם על הקיר והחלטתי שעדיף לבהות בציפורניים שלי גדלות, ובכל פעם השעמום החזיר אותי לקרוא אותו. כשסיימתי עמדו דמעות בעיניי, מצער על עצמי שנאלצתי לחוות את הטראומה הספרותית הזו.

סיפור קסום על ביקורם של שני בני מלוכה מממלכה קטנה בשם באדולינה בארץ ישראל.
הסיפור כתוב בצורה מרתקת, סוחפת ומלאת חן, ועוסק בדרך בה רואים בני המלוכה הללו את העולם הישראל והוויתו בארץ ישראל. הקורא עוקב אחרי ביקורם הקצר באתרים שונים בארץ ובדרך מלאה הומור וקריצות של מיניות, הסיפור מסופר במבטו של העיתונאי שמסקר את הביקור הנפלא.
חוויה קטנה לישראלי הקטן שיכיר שיש משהו מחוץ לעולם הקטן שלנו בארץ.

קראתי את הספר לאור צאתו של ספר ההמשך על מנת לתהות על קנקנו. לפני כעשור הוא כיכב ברשימת רבי המכר (דבר שאני בהחלט יכול להבין), והסיבה לכך אולי נעוצה בעובדה שהוא עוסק בקורבן ובמלך שבנו, ואם תרצו בלהיות או לא להיות...

מן הספר עולה תמונה שזה עניין ממש פשוט ותלוי רק בכם ובמעשיכם, אך בפועל זה לא כפי שזה נשמע ובעצם הוא לא מחדש לנו, אם בכלל. אולם יש בכוחו (לפחות מנסה) לשנות את הפרספקטיבה שלנו על החיים ועל איך אנחנו אמורים לתפוס אותם על מנת שנוכל להרגיש חופשיים ואדונים לעצמנו. הפלטפורמה שעליה בנה את הסיפור משעשעת ואף על גבול הקיטשיות, ולצערי לא תורמת לדיון.

בקיצור, אפשר (הוא קצר), בשביל הכיף, לא יותר מזה. ועל ההמשך אני אדלג.

ספר לילדים בני 14-16 בלבד, רצוי כאלה שאהבו את "ג'ונתן ליווינגסטון השחף". קוראים אלרגיים לפילוסופיה ניו-אייג'ית בגרוש צריכים להצטייד באנטי-היסטמינים לפני כל מגע עם הספר.

ספר שקיבלתי במתנה עם מטרה מכוונת: שאתהלך בעולם וארגיש כמלכה, ממש כמו מלך ומלכת באדולינה. הספר מעביר מסר ברור:
איך שאתה מתייחס אל עצמך ואיך שאתה רואה את עצמך כך יראו אותך אלו הסובבים אותך ויתייחסו בהתאם
קליל ומקסים אך בעל רבדים עמוקים, נהניתי אז ונהנית לקרוא אותו בכל פעם מחדש.