“למען הגילוי הנאות, הסופר ביקש ממני לסקור את שני ספריו, ולמען הגילוי הנאות, הבטחתי שאעשה זאת ללא משוא פנים ואכתוב את דעתי האמיתית. הוא בירך על כך והעניין סוכם. ועכשיו לעניין. ליישוב מיתר שבנגב חודרים שלושה בדואים כדי לגנוב ציוד ומה שבא, אבל אחד מהם אונס ילדה קטנה בת עשר. לרווחת הקוראים, הסופר אינו מרבה בפרטים והמילים הנוראות, שמתמצתות את המעשה המזוויע, נותרות תלויות מעלינו במהלך כל הקריאה. אביה של הילדה, סער ארגמן, הוא מסתערב לשעבר, הלוקה בתסמונת פוסט טראומטית, שאוחז בדעות ימניות וימינה עד הקצה. אמה של הילדה קוראת את עיתון הארץ והתנגשות הדעות הזאת מושפעת ממה שקרה. הספר יצא לאור בשנת 2022 והייתי פוטרת אותו כעוד הזיה אפוקליפטית, פאנטית, סופר ימנית שמנסה להפחיד. אחרי 7 באוקטובר קשה לי להתייחס אליו ככזה, במיוחד מפני שאינני גרה בדרום הארץ והקשר שלי עם הבדואים היחידים שאני מכירה, הוא קשר נחמד, מסחרי ומנומס. אולי אקדים ואומר שיש לי בהחלט קשר עם ערבים, מסחרי בעיקר, כאמור, אבל בהחלט לא רק, וכשמכירים בני אדם, מכירים בני אדם, לא סטראוטיפים, לא מפלצות ולא נבואות זעם. אבל כך גם חשבו אנשי העוטף לפני 7 באוקטובר, אז מה אני יודעת? אחרי האסון שפקד אותנו כעם ומדינה, הלקוחות הערבים והעובדים הערבים נאלמו דום. כמעט שלא היה שיח. חשבתי על נידאל ועל האני על איימן ואמין על מוחמד ועל יוסף על עבד ועל באהה. מה הם היו עושים לנו אם היתה נקרית ההזדמנות המתאימה. האם היו מסתפקים בחלוקת ממתקים? או שהיו משתתפים בטבח. המחשבות היו קשות, ולתקופה מסוימת החשדנות הציפה אפילו את ברכת הבוקר טוב. נחזור אל הספר, שמציב מראה מוגדלת, טלסקופ ומיקרוסקופ על כל פרט בעייתי ביחסי יהודים וערבים בדרום. הסופר אינו פוסח על שום בעיה. גניבת ציוד חקלאי, גניבות בכלל, יישובי הפזורה, הגמלים הגורמים לתאונות דרכים, הבדואים הנישאים לפלשתיניות, הפיגועים, הנהיגה הפרועה, הבניה הבלתי חוקית שמוסתרת בתוך הפחונים, רצח על כבוד המשפחה, הרציחות בכלל, צרורות ירי באוויר וכמובן, השנאה התהומית של הבדואים אל היהודים והזלזול שהם חשים אל מי שכביכול הם אדוני המדינה. שנתיים חולפות מאז האונס, על התהליך המשפטי הסופר אינו מכביר מילים, אבל המסקנה האיומה היא, שהאנס נידון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל. לעג לרש. סער ארגמן הזועם מחליט לעשות שפטים בכל מי שקשור למשפט חסר הצדק הזה. מכאן הוא יוצא למסע של רציחות ונקם בכל מי שאחראי לאונס או למחיר הזול ששילם האנס על פשעו. המסע הנפשי שעובר סער, הוא הדהוד לדעותיו של הסופר. הספר זרוע בפסוקים מן התנ"ך, שרובם ככולם עוסקים בנקמה. ברור שהפרשנות שנותן סער לפסוקים, כמו גם פרשנותו של הסופר, מוקצנת מאוד. רק כדוגמה קטנה, סער מהרהר כי הפניית הלחי השנייה היא נטייה נוצרית ואצל היהודים הציווי הוא עין תחת עין. ברור שזו פרשנות שגויה לחלוטין. אסור להשיב מידה כנגד מידה ועין תחת עין פרוש הדבר, עונש כלכלי של שקלול הקנס כנגד אדם שתום עין, ולא עקירת עין בתגובה. הזעם של סער הולך וצובר תאוצה, כולם היו אויביו. מערכת המשפט, השמאלנים, הפמיניסטיות, העוזרים למהגרי עבודה, הממשלה המכילה, המשטרה נטולת הגב, בצלם, קו 300 ומה לא. מסע הנקמות של סער אינו עוצר באלה האחראים לאסונו או שותפים לעונש המגוחך שהושת על האנס. הוא פורע בכפרים, מצית, יורה, רוצח המונים וגורם לאינתיפאדה בדואית בדרום הארץ. הבעיה היא, שלקורא קשה להבין איפה מסתיים סער ואיפה מתחיל יניב בן עטר הסופר. אין הפרדה בין השניים. סער ארגמן הוא האלטר אגו של יניב בן עטר, ולי היה קשה לעכל את הזעם של יניב בן עטר, ממש כמו את זה של סער ארגמן. בספר השני, אל נקמות, הבנתי שבכל זאת יניב בן עטר מתייחס אל סער ארגמן כאל אדם שאיבד את הצפון ואת מצפונו האישי. בספר השני, מתאר יניב בן עטר אופציה חילופית של שתילת מרגל נאצי בעומק ההנהגה הישראלית, ע"י דוקטור מנגלה, מימי קום המדינה, ועל השפעתו במוקדי מפתח כמו גם באירועי מפתח על תולדות המדינה. גם בספר הזה עוסק בן עטר ברעות החולות של החברה הישראלית, ובמיוחד בגזענות בין עדתית. ליניב בן עטר יש כשרון כתיבה לא מבוטל, אינטליגנציה גבוהה מאוד וידע רב בתחומים מגוונים. אני מקווה שהוא ניקז את כל הכעס והזעם בשני הספרים הללו ובספר הבא הוא יהיה יותר נינוח ופחות קיצוני.”

“יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל. הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה. אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל. הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה. לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.”

“'אל נקמות' יניב בן עטר הוצאה:יניב בן עטר תאריך הוצאה:אוקטובר 2022 קטגוריה:מתח ופעולה, פרוזה מקור מספר עמודים:249 עמ' מודפסים נתקלתי בספר לראשונה בשיטוט באפליקציית עברית. הכריכה משכה את עיני, ישר, בהבטחה לאופציה של אלימות. ככלל לא מבין את העניין המגוחך של לא לשפוט ספר לפי הכריכה, למה רוב הכריכות לא מושקעות עם גרפיקה שבלונית שמזכירה ספרי ילדים. פה נמשכתי למשהו מוכר, סוג של פוסטר של סרט אקשן טוב, רמבו, גראן טורינו, בלתי נסלח, צלף…ידעתי לאיזה ז'אנר הוא משתייך וגב הספר השלים את התמונה : ליל שבת. גשם שוטף של סוף ינואר מכה בישוב הדרומי מיתר, משמש משתיק קול טבעי. משקל כבד משתק את גופה הקטן של נטע, דמות מטושטשת גוהרת מעליה ויד מלוכלכת נשלחת לסתום את פיה. "אל תדאגי" הוא לוחש לה. נקמת דם ילדה קטנה, עוד לא ברא השטן. בדרום הפרוע, שם שולט "חאק אל ערב" – החוק הבדואי, במדינה שבחרה לקדש את ההכלה ואת המידתיות, סער, בוגר יחידת המסתערבים, יוצא לחפש צדק עבור בתו. אזהרה: ספר זה מכיל נושאים שעלולים להיות רגישים עבור חלק מהקוראים. בין דפי הספר, תוכן אפל וקשה העלול לעורר טריגר ואינו מומלץ לקריאה מתחת לגיל 18. בשורה התחתונה ממליץ מאוד! הספר סוחף ומטלטל, קצב מהיר ומאוד קשה מבחינת ייסורי הנפש של הגיבורים. מכאן אכנס לעובי הקורה וייתכנו ספויילרים! רוצה לציין שקראתי את הספר 3 פעמים! פעם אחת בשטף, תוך כמה שעות ב"עברית", פעם שנייה בכדי להכנס לעובי הקורה. הספר עמוס בפרטים ופספסתי הרבה פרטים וניואנסים בקריאה הראשונה. בקריאה שניה הוא הרבה יותר וואהו. ואז הזמנתי לי גם עותק מודפס וניסחפתי אליו (אין כמו התמכרות לריח של ספר חדש על הבוקר) מכאן גם הצילום, עם מחווה לסרט אקשן שפותח במפץ גדול את שנות ה90 (בין הפותרים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט). ו…לעסק! (פכירת אצבעות) כמו כל דבר בצבא גם הספר מחולק ל3 חלקים: חלק1: "ובימים ההם אין מלך בישראל" 2020 הפרק הראשון נפתח בסטירת לחי מצלצלת. מה שמניע את העלילה זה האונס המזעזע בילדה בת ה10 בדרום. אנחנו מלווים את המשפחה בשנתיים של עינויי דין וניסיונות שיקום של המשפחה. תיאורים קשים של ייסורי הנפש של האב, שמנסה לא להישאב למחוזות הנקמה בכדי לא להרוס לגמרי את המשפחה, אך במקביל מתמכר לתכנון: "והנקמה לו מתוקה מדבש" ועד לעונש המגוחך שמקבל האנס וסייעניו. פה בתור קורא, הוריד של העצבים יוצא, תחושה קשה של מועקה והזדהות עם הכאב. הכרות עם הדרום - X טריטוריה של מדינת ישראל שם שולט 'חאק אל ערב' - החוק הבדואי. בן עטר נותן תחושה לארץ מופקרת - NO MAN'S LAND, קצת כמו בסרטי 'מקס הזועם'. חשיפה לסכנות שאנחנו מדחיקים כדי שנוכל לחיות. הוא דוחף לנו אותם באכזריות לפנים עד שלא ניתן להתעלם. מכריח אותנו לעשות חשבון נפש. מה קורה כשהמציאות פוגשת את האידיאולוגיה? חלק2: "לילה לא שקט" 2008 חזרה בזמן. או: "מי אתה סער ארגמן" אנו מתוודעים לאיילה וסער. זוג צעיר לפני חתונה. החתן המיועד מתחרפן, והכלה לעתיד חושבת בתחילה שזה בגלל החתונה. היא יוצאת למעין מסע בלשי לברר את פשר התנהגותו המוזרה. ואז אנחנו מבינים מיהו סער ארגמן ולמה הוא מסוגל! (פה אני נלחם עם עצמי כדי לא לספיילר!) עיסוק כואב בגרורות השרות הצבאי והשלכותיו. חלק3: "נקום אחת משתי עיניי" 2022 "ונתתי את נקמתי בם" או: חארב ודארב נכנסים לתכנון וביצוע הנקמה. לא רוצה לספיילר, אבל, וואהו! ועכשיו קצת גניבה ספרותית מהביקורות ב"עברית", במחילה. חזק ביותר! ספר אפל מאוד, סוג של 'פילם נואר ספרותי . בוחן את הגבריות הישראלית, האבהות, גרורות השירות הצבאי, הרעות, הזוגיות, הכבוד הלאומי והפער בין החוק לצדק. וכל זה ממוקם בנוף של הנגב הקשוח - הדרום הפרוע. (מפה זה שוב אני בסוגריים, תמיד אהבתי את הסרטים שבהם נבנה הגיבור, כמו באטמן מתחיל. האם סער ארגמן הוא גיבור העל הישראלי הראשון?) אקשן ישראלי טוב, עם איכויות של סרט של טרנטינו. ממליץ! ( שוב אני בסוגריים ואזהרת ספויילר: כמו טרנטינו גם בן עטר עושה שימוש ומחוות מספרי וסרטי עבר, וכמו טרנטינו שהעלה את זה לדרגת אומנות, גם הוא מוציא מוצר מוצלח תחת ידיו. אהבתי במיוחד את המחווה לג'ולס מספרות זולה. אחרי כל חיסול סער מצטט ציטוט נקמה חזק מהתנך ) וואו! סוף סוף קול שונה ולא מתנצל, מעורר מחשבה, קשה מבחינת ייסורי הנפש של הגיבור. תיאור אמיתי של הדרום המופקר.כאב מענה ומהנה, שאפו! בקלות יכול לשמש תסריט לעונה ה5 של 'פאודה'! ממליץ! (בהחלט יכולתי לראות את ליאור רז בתור סער. זרק פה רעיון הבחור) *** מוסיף רפליקה חדשה: "דומה ל". ספרים באותו ניחוח שאהבתי: משחק הדמים, כריש (בלי הקטע המתיש של תיאורי הברגים בצוללת), גיבור, בחורים טובים.”

“למען הגילוי הנאות, הסופר ביקש ממני לסקור את שני ספריו, ולמען הגילוי הנאות, הבטחתי שאעשה זאת ללא משוא פנים ואכתוב את דעתי האמיתית. הוא בירך על כך והעניין סוכם. ועכשיו לעניין. ליישוב מיתר שבנגב חודרים שלושה בדואים כדי לגנוב ציוד ומה שבא, אבל אחד מהם אונס ילדה קטנה בת עשר. לרווחת הקוראים, הסופר אינו מרבה בפרטים והמילים הנוראות, שמתמצתות את המעשה המזוויע, נותרות תלויות מעלינו במהלך כל הקריאה. אביה של הילדה, סער ארגמן, הוא מסתערב לשעבר, הלוקה בתסמונת פוסט טראומטית, שאוחז בדעות ימניות וימינה עד הקצה. אמה של הילדה קוראת את עיתון הארץ והתנגשות הדעות הזאת מושפעת ממה שקרה. הספר יצא לאור בשנת 2022 והייתי פוטרת אותו כעוד הזיה אפוקליפטית, פאנטית, סופר ימנית שמנסה להפחיד. אחרי 7 באוקטובר קשה לי להתייחס אליו ככזה, במיוחד מפני שאינני גרה בדרום הארץ והקשר שלי עם הבדואים היחידים שאני מכירה, הוא קשר נחמד, מסחרי ומנומס. אולי אקדים ואומר שיש לי בהחלט קשר עם ערבים, מסחרי בעיקר, כאמור, אבל בהחלט לא רק, וכשמכירים בני אדם, מכירים בני אדם, לא סטראוטיפים, לא מפלצות ולא נבואות זעם. אבל כך גם חשבו אנשי העוטף לפני 7 באוקטובר, אז מה אני יודעת? אחרי האסון שפקד אותנו כעם ומדינה, הלקוחות הערבים והעובדים הערבים נאלמו דום. כמעט שלא היה שיח. חשבתי על נידאל ועל האני על איימן ואמין על מוחמד ועל יוסף על עבד ועל באהה. מה הם היו עושים לנו אם היתה נקרית ההזדמנות המתאימה. האם היו מסתפקים בחלוקת ממתקים? או שהיו משתתפים בטבח. המחשבות היו קשות, ולתקופה מסוימת החשדנות הציפה אפילו את ברכת הבוקר טוב. נחזור אל הספר, שמציב מראה מוגדלת, טלסקופ ומיקרוסקופ על כל פרט בעייתי ביחסי יהודים וערבים בדרום. הסופר אינו פוסח על שום בעיה. גניבת ציוד חקלאי, גניבות בכלל, יישובי הפזורה, הגמלים הגורמים לתאונות דרכים, הבדואים הנישאים לפלשתיניות, הפיגועים, הנהיגה הפרועה, הבניה הבלתי חוקית שמוסתרת בתוך הפחונים, רצח על כבוד המשפחה, הרציחות בכלל, צרורות ירי באוויר וכמובן, השנאה התהומית של הבדואים אל היהודים והזלזול שהם חשים אל מי שכביכול הם אדוני המדינה. שנתיים חולפות מאז האונס, על התהליך המשפטי הסופר אינו מכביר מילים, אבל המסקנה האיומה היא, שהאנס נידון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל. לעג לרש. סער ארגמן הזועם מחליט לעשות שפטים בכל מי שקשור למשפט חסר הצדק הזה. מכאן הוא יוצא למסע של רציחות ונקם בכל מי שאחראי לאונס או למחיר הזול ששילם האנס על פשעו. המסע הנפשי שעובר סער, הוא הדהוד לדעותיו של הסופר. הספר זרוע בפסוקים מן התנ"ך, שרובם ככולם עוסקים בנקמה. ברור שהפרשנות שנותן סער לפסוקים, כמו גם פרשנותו של הסופר, מוקצנת מאוד. רק כדוגמה קטנה, סער מהרהר כי הפניית הלחי השנייה היא נטייה נוצרית ואצל היהודים הציווי הוא עין תחת עין. ברור שזו פרשנות שגויה לחלוטין. אסור להשיב מידה כנגד מידה ועין תחת עין פרוש הדבר, עונש כלכלי של שקלול הקנס כנגד אדם שתום עין, ולא עקירת עין בתגובה. הזעם של סער הולך וצובר תאוצה, כולם היו אויביו. מערכת המשפט, השמאלנים, הפמיניסטיות, העוזרים למהגרי עבודה, הממשלה המכילה, המשטרה נטולת הגב, בצלם, קו 300 ומה לא. מסע הנקמות של סער אינו עוצר באלה האחראים לאסונו או שותפים לעונש המגוחך שהושת על האנס. הוא פורע בכפרים, מצית, יורה, רוצח המונים וגורם לאינתיפאדה בדואית בדרום הארץ. הבעיה היא, שלקורא קשה להבין איפה מסתיים סער ואיפה מתחיל יניב בן עטר הסופר. אין הפרדה בין השניים. סער ארגמן הוא האלטר אגו של יניב בן עטר, ולי היה קשה לעכל את הזעם של יניב בן עטר, ממש כמו את זה של סער ארגמן. בספר השני, אל נקמות, הבנתי שבכל זאת יניב בן עטר מתייחס אל סער ארגמן כאל אדם שאיבד את הצפון ואת מצפונו האישי. בספר השני, מתאר יניב בן עטר אופציה חילופית של שתילת מרגל נאצי בעומק ההנהגה הישראלית, ע"י דוקטור מנגלה, מימי קום המדינה, ועל השפעתו במוקדי מפתח כמו גם באירועי מפתח על תולדות המדינה. גם בספר הזה עוסק בן עטר ברעות החולות של החברה הישראלית, ובמיוחד בגזענות בין עדתית. ליניב בן עטר יש כשרון כתיבה לא מבוטל, אינטליגנציה גבוהה מאוד וידע רב בתחומים מגוונים. אני מקווה שהוא ניקז את כל הכעס והזעם בשני הספרים הללו ובספר הבא הוא יהיה יותר נינוח ופחות קיצוני.”

“יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל. הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה. אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל. הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה. לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.”

“'אל נקמות' יניב בן עטר הוצאה:יניב בן עטר תאריך הוצאה:אוקטובר 2022 קטגוריה:מתח ופעולה, פרוזה מקור מספר עמודים:249 עמ' מודפסים נתקלתי בספר לראשונה בשיטוט באפליקציית עברית. הכריכה משכה את עיני, ישר, בהבטחה לאופציה של אלימות. ככלל לא מבין את העניין המגוחך של לא לשפוט ספר לפי הכריכה, למה רוב הכריכות לא מושקעות עם גרפיקה שבלונית שמזכירה ספרי ילדים. פה נמשכתי למשהו מוכר, סוג של פוסטר של סרט אקשן טוב, רמבו, גראן טורינו, בלתי נסלח, צלף…ידעתי לאיזה ז'אנר הוא משתייך וגב הספר השלים את התמונה : ליל שבת. גשם שוטף של סוף ינואר מכה בישוב הדרומי מיתר, משמש משתיק קול טבעי. משקל כבד משתק את גופה הקטן של נטע, דמות מטושטשת גוהרת מעליה ויד מלוכלכת נשלחת לסתום את פיה. "אל תדאגי" הוא לוחש לה. נקמת דם ילדה קטנה, עוד לא ברא השטן. בדרום הפרוע, שם שולט "חאק אל ערב" – החוק הבדואי, במדינה שבחרה לקדש את ההכלה ואת המידתיות, סער, בוגר יחידת המסתערבים, יוצא לחפש צדק עבור בתו. אזהרה: ספר זה מכיל נושאים שעלולים להיות רגישים עבור חלק מהקוראים. בין דפי הספר, תוכן אפל וקשה העלול לעורר טריגר ואינו מומלץ לקריאה מתחת לגיל 18. בשורה התחתונה ממליץ מאוד! הספר סוחף ומטלטל, קצב מהיר ומאוד קשה מבחינת ייסורי הנפש של הגיבורים. מכאן אכנס לעובי הקורה וייתכנו ספויילרים! רוצה לציין שקראתי את הספר 3 פעמים! פעם אחת בשטף, תוך כמה שעות ב"עברית", פעם שנייה בכדי להכנס לעובי הקורה. הספר עמוס בפרטים ופספסתי הרבה פרטים וניואנסים בקריאה הראשונה. בקריאה שניה הוא הרבה יותר וואהו. ואז הזמנתי לי גם עותק מודפס וניסחפתי אליו (אין כמו התמכרות לריח של ספר חדש על הבוקר) מכאן גם הצילום, עם מחווה לסרט אקשן שפותח במפץ גדול את שנות ה90 (בין הפותרים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט). ו…לעסק! (פכירת אצבעות) כמו כל דבר בצבא גם הספר מחולק ל3 חלקים: חלק1: "ובימים ההם אין מלך בישראל" 2020 הפרק הראשון נפתח בסטירת לחי מצלצלת. מה שמניע את העלילה זה האונס המזעזע בילדה בת ה10 בדרום. אנחנו מלווים את המשפחה בשנתיים של עינויי דין וניסיונות שיקום של המשפחה. תיאורים קשים של ייסורי הנפש של האב, שמנסה לא להישאב למחוזות הנקמה בכדי לא להרוס לגמרי את המשפחה, אך במקביל מתמכר לתכנון: "והנקמה לו מתוקה מדבש" ועד לעונש המגוחך שמקבל האנס וסייעניו. פה בתור קורא, הוריד של העצבים יוצא, תחושה קשה של מועקה והזדהות עם הכאב. הכרות עם הדרום - X טריטוריה של מדינת ישראל שם שולט 'חאק אל ערב' - החוק הבדואי. בן עטר נותן תחושה לארץ מופקרת - NO MAN'S LAND, קצת כמו בסרטי 'מקס הזועם'. חשיפה לסכנות שאנחנו מדחיקים כדי שנוכל לחיות. הוא דוחף לנו אותם באכזריות לפנים עד שלא ניתן להתעלם. מכריח אותנו לעשות חשבון נפש. מה קורה כשהמציאות פוגשת את האידיאולוגיה? חלק2: "לילה לא שקט" 2008 חזרה בזמן. או: "מי אתה סער ארגמן" אנו מתוודעים לאיילה וסער. זוג צעיר לפני חתונה. החתן המיועד מתחרפן, והכלה לעתיד חושבת בתחילה שזה בגלל החתונה. היא יוצאת למעין מסע בלשי לברר את פשר התנהגותו המוזרה. ואז אנחנו מבינים מיהו סער ארגמן ולמה הוא מסוגל! (פה אני נלחם עם עצמי כדי לא לספיילר!) עיסוק כואב בגרורות השרות הצבאי והשלכותיו. חלק3: "נקום אחת משתי עיניי" 2022 "ונתתי את נקמתי בם" או: חארב ודארב נכנסים לתכנון וביצוע הנקמה. לא רוצה לספיילר, אבל, וואהו! ועכשיו קצת גניבה ספרותית מהביקורות ב"עברית", במחילה. חזק ביותר! ספר אפל מאוד, סוג של 'פילם נואר ספרותי . בוחן את הגבריות הישראלית, האבהות, גרורות השירות הצבאי, הרעות, הזוגיות, הכבוד הלאומי והפער בין החוק לצדק. וכל זה ממוקם בנוף של הנגב הקשוח - הדרום הפרוע. (מפה זה שוב אני בסוגריים, תמיד אהבתי את הסרטים שבהם נבנה הגיבור, כמו באטמן מתחיל. האם סער ארגמן הוא גיבור העל הישראלי הראשון?) אקשן ישראלי טוב, עם איכויות של סרט של טרנטינו. ממליץ! ( שוב אני בסוגריים ואזהרת ספויילר: כמו טרנטינו גם בן עטר עושה שימוש ומחוות מספרי וסרטי עבר, וכמו טרנטינו שהעלה את זה לדרגת אומנות, גם הוא מוציא מוצר מוצלח תחת ידיו. אהבתי במיוחד את המחווה לג'ולס מספרות זולה. אחרי כל חיסול סער מצטט ציטוט נקמה חזק מהתנך ) וואו! סוף סוף קול שונה ולא מתנצל, מעורר מחשבה, קשה מבחינת ייסורי הנפש של הגיבור. תיאור אמיתי של הדרום המופקר.כאב מענה ומהנה, שאפו! בקלות יכול לשמש תסריט לעונה ה5 של 'פאודה'! ממליץ! (בהחלט יכולתי לראות את ליאור רז בתור סער. זרק פה רעיון הבחור) *** מוסיף רפליקה חדשה: "דומה ל". ספרים באותו ניחוח שאהבתי: משחק הדמים, כריש (בלי הקטע המתיש של תיאורי הברגים בצוללת), גיבור, בחורים טובים.”