ביקורת ספרותית על ההיסטוריונית מאת אליזבת קוסטובה
ספר לא משהו

---

אם ולאד צפש (דרקולה) היה צריך לסכם את הספר העוסק בהיסטוריה האמיתית והמדומה שלו, הוא בטח היה אומר "Aiurea in Tramvai" - ביטוי רומני ישן שלא ניתן לתרגם כפשוטו. בעברית הביטוי הקרוב ביותר זה "שטויות במיץ".
בעשור שעבר ניהלתי כמה פרויקטים ברומניה ונחשפתי להרבה מאד סיפורים על ולאד צפש (המשפד), הלא הוא דרקוליה (או "דרקולה"). בימי המשטר הקומוניסטי, כשכל אדם שלישי היה מודיע של הסקוריטטה, אי אפשר היה לספר בדיחות או מעשיות על הרודן צ'אושסקו ומשפחתו אז סיפרו על דרקוליה וכל אחד הבין. היות ורציתי לדעת יותר רכשתי את הספר לפני מספר שנים ורק עכשיו קראתי אותו (זה מזכיר לי שהסטוק הולך ונגמר).

הסופרת אליזבת קוסטובה רקחה בספר הארוך הזה מרקחת מעובדות היסטוריות, סיפורים עממיים, אמונות תפלות, תהליכים היסטוריים, בולשיט נוצרי והרבה פנטזיה. מי לא מככב אצלה? דרקולה, ערפדים ארכאיים, ערפדים מודרנים, כשפים, מסדרים סודיים, עותומנים, נזירים, היסטוריונים, סוכני חרש קומוניסטים, ארכיבאים, מכתבים, ספרים ונערה בת 16... וכמו כל מרקחת שעשויה מיותר מדי מרכיבים גם הספר הזה לא יצא משהו.
הספר מתנהל בשלושה מישורי זמן: טורקיה ומדינות הבלקן ב-1930; ארה"ב, בריטניה, טורקיה ומדינות הבלקן ב-1954 ובאירופה בשנים 1974-76. המספרת היא נערה בגיל העשרה החיה באמסטרדם בשנות השבעים, אבל עיקר הספר מורכב מ"מכתבים" אינסופיים משנות השלושים והחמישים.
תקציר העלילה: אביה של הנערה ואח"כ היא עצמה יוצאים למסעות על מנת לחשוף את האמת (הדמיונית) אודות דרקולה וכדי להציל את ????. ב-1954 האב עובר כל מיני הרפתקאות בטורקיה ובמדינות הבלקן, נתקל בערפדים ובסוכנים קומוניסטיים, נעזר בהיסטוריונים ובארכיבאים עד אשר קורה מה שקורה. בשנות השבעים הסיפור מתעורר לחיים כשגם הנערה נכנסת לקלחת הערפדית הזאת ולקראת הסוף גם מנסה לאתר את אמה.

בצד החיובי אני יכול למנות את העובדות ההיסטוריות ומתח מסוים בחלקו האחרון של הספר.
בצד הפחות חיובי אפשר למנות הרבה יותר:
* הספר ארוך מאד (577 עמודים בפונט קטן מהמקובל ושורות צפופות). מילא אם הוא היה מרתק לכל אורכו, אלא שהספר נמתח כמו מסטיק, כולל תיאורים ארוכים ומשעממים של מבנים, ריהוט, נופים וכו' (בשביל מה צריך לתאר שולחן בלמעלה מחצי עמוד?) ועמוס בפילרים ארוכים ולא מעניינים מחיי הנערה בשנות השבעים.
* אם כבר הזכרתי את הנערה, איך אפשר לתאר נערה בת 16-18 החיה באמסטרדם המתירנית באמצע שנות השבעים כילדה טובה ירושלים עם ערכים של התקופה הויקטוריאנית?... לסופרת הפתרונים.
* יש אמנם מתח מסוים אבל הוא נמרח ונמרח עד שהוא מאבד מהאפקטיביות שלו.

למי שיש חיבה לערפדים ודרקולה, סבלנות והרבה זמן פנוי אז כנראה הספר יתאים... אותי במרבית הזמן הוא שיעמם.

לסיום קצת על גלגול השמות - לאביו של ולאד צפש קראו דרקול, ברומנית של אותם הימים פרושו של השם היה "דרקון" (משום שהוא הצטרף למסדר הדרקון הגרמני). לבן קראו "דרקוליה" שפרושו בן הדרקון, אלא שלאחר שנודעו מעלליו הזוועתיים של דרקוליה (גם במונחים של ימי הביניים) הפכה המילה Dracu לשם נרדף (וכיום בלעדי) לשטן. בראם סטוקר, ברומן שלו משנת 1897, העביר את דרקוליה מ-ולאכיה (בדרום רומניה) להרי טרנסילבניה (צפון-מערב רומניה) וגם קיצר לו את השם ל"דרקולה".

התרגום טוב, למעט נפילות פה ושם כמו בעיברות של הרומנית [ערפד נקרא בספר ורקוליץ', רק שאין מילה כזאת ברומנית, יש ורקוליק (ערפד) או ורקולאץ' (ערפדים)].

» ביקורות נוספות של רונדו
» ביקורות נוספות על ההיסטוריונית