ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שני, 6 באפריל, 2009
ע"י יוֹסֵף
ע"י יוֹסֵף
מערבון אלים, חסר רחמים, כתוב בתימצות ובחספוס. רשמי מחשבות של שריף מהדור הישן שרואה את העולם הולך ומאבד את התום של העולם הישן, לטובת סמים וכסף. פסימיות זועקת.
"הסכמתי איתו שאי אפשר להגיד הרבה טובות על הזקנה, והוא אמר שהוא יודע דבר אחד, ואני אמרתי מה זה? והוא אמר שהיא לא נמשכת הרבה".
"סמים תמיד היו, אבל אנשים לא פשוט קמים ומחליטים לסמם את עצמם בלי שום סיבה. מיליוני אנשים. לזה אין לי שום תשובה. ובייחוד אין לי שום תשובה שאפשר לשאוב ממנה עידוד".
אבל לקראת הסוף אולי ניתן למצוא איזו שמץ אופטימיות.
"תכף שיוצאים מהבית הייתה שוקת מאבן... ואני זוכר שהתעכבתי שם פעם וכרעתי והסתכלתי עליה והתחלתי לחשוב עליה, אני לא יודע כמה זמן היא כבר היתה שם מאה שנה, מאתיים. ראו את סימני האיזמל באבן. חצבו אותה מסלע מוצק... והתחלתי לחשוב על האיש שעשה את זה. הארץ הזאת לא ראתה תקופת שלום ממושכת בשום זמן ששמעתי עליו... אבל האיש הזה התיישב עם פטיש ואיזמל וגילף שוקת מאבן שתחזיק מעמד עשרת אלפים שנה. למה? במה הוא האמין?... ואני חייב לומר שהדבר היחיד שאני יכול לחשוב הוא שהיתה לו בלב איזושהיא הבטחה. ואני אין לי שום כוונות לגלף שוקת מים מאבן. אבל הייתי רוצה להיות מסוגל להבטיח הבטחה כזאת. אני חושב שזה מה שהייתי רוצה יותר מהכל".
0 הקוראים שאהבו את הביקורת