בדרך כלל כשאומרים לי: מה??? לא קראת את...??? מתעוררת אצלי התנגדות אוטומטית, אבל הפעם היה משהו שונה. לא הייתה כל התנשאות בדבריו של הממליץ, אלא רצון אמיתי להכיר לי משהו שהוא חושב שאיהנה ממנו.

ההמלצה הייתה על הסופר בכלל, ואני בחרתי ב"לא ארץ לזקנים". אין לי הערכה לסופרלטיבים כמו "אחד הסופרים/הספרים החשובים של זמננו" חשובים למי? אם הספר מעורר בי רצון לחזור ולהתקדם בו אחרי כל הפסקה, זה מספיק בעיניי. ולא ארץ לזקנים הוא בדיוק כזה ספר.
הכתיבה של קורמאק מקארתי אינה מרבה להתערב בתהליכים הפסיכולוגיים של הדמויות או בתיאורי רקע, נוף וכו'. המשפטים קצרים, חסכוניים אך מדויקים מאוד, וזה עובד מצוין בעלילה הזו. הסגנון הזה יוצר מעין ריחוק מהדמויות, כך שלא ממש "נקשרים" אליהן, אלא צופים מהצד על המתרחש, וזה בסדר גמור. גם רגעים מותחים - למשל, הנרצח חוזר הביתה, ולא יודע שהרוצח מחכה בחדר - מתוארים בחסכנות, כמעט ביובש, בניגוד לספרי מתח שהיו מושכים דווקא את הרגעים האלה. אצל מקארתי הנרצח נכנס ורואה לוע של רובה, הרוצח מחליף איתו כמה מילים, ואז הוא יורה וזהו. אין הפתעות, כי לא זה העניין כאן, אלא מטען שהולך ונצבר עם הקריאה, ואומר משהו על התמונה הכללית שעולה מהאירועים, ולא עליהם עצמם.

כשהייתי באמצע הספר סיפר לי אותו חבר שהמליץ, שהסרט של האחים כהן שנקרא בארץ "ארץ קשוחה" (באנגלית השם זהה לשם הספר) מבוסס על הספר. אחרי הספר צפיתי בסרט. בכל זאת, האחים כהן. הסרט אכן יותר ממבוסס על הספר - הוא נאמן לו כמעט לחלוטין, וממש צפיתי את הדיאלוגים. פה ושם יש שינויים קלים כדי לקצר כנראה, ופה ושם דברים שעובדים טוב בטקסט ופחות עובדים בסרט.
למי שמתעניין, במקרה הזה הייתי מתחיל עם הספר.

הרהוריו של שֶריף טקסני על כמה מהסוגיות הגדולות של החיים: אחריות, נאמנות, צדק ורוע, הזדקנות. ולצד זאת, עלילה המביאה לידי ביטוי את אותן סוגיות באופן החריף ביותר.

השריף רדוף כל חייו בידי זיכרון בן 36 שנים, ממלחמת העולם, כשהוא עזב את פקודיו הפצועים בשדה הקרב. מאז, הוא משמש מופת של מסירות ואחריות כלפי שלומם של אזרחי חבל ארץ מאובק וצחיח. אבל הוא נוכח לדעת שהעולם השתנה: שיטות השיטור המסורתיות, שהתהוו לצורך עצירת שודדי סוסים, עומדות אין אונים מול מבריחי סמים חסרי רחמים וחמושים כצבא.

השריף יוצא לגמלאות בתחושה קשה שהוא שוב עוזב את אנשיו על שדה קרב.

חסכתי מכם את תיאורי המראות הקשים של קרבות הרחוב, הרציחות, הדם והבוץ. את אלה יוכל למצוא מי שחפץ בכך ב-YouTube.

ראיתי די מזמן את הסרט (המצויין והעקוב מדם) של האחים כהן שנעשה על פי הספר הזה ונקרא "ארץ קשוחה". אני משתדלת לראות את הסרטים של צמד האחים כי לדעתי הם כותבים בסרטיהם יומן על אמריקה - לא זו המשתדלת להיראות לפנינו מאופרת ויפה, ארץ המשפחות המסורות והילדים המתוקים, עם הבתים היפים ובריכות השחייה בחצר. הסיפור האמיתי על אמריקה האחרת, זו של אנשים פשוטים, מעוטי השכלה ושכר, אנשי צוארון כחול המתגוררים בקרוואנים, אלה הנכנסים לחנות לקנות אקדח, תת-מקלע ותחמושת, אורזים אותם בשקית נייר והולכים הביתה לארוחת ערב.

הספר הקטן - 276 עמודים בפורמט של עם עובד - מתרחש באזור הספר בטכסס, בגבול עם מכסיקו, ומספר על שלוש דמויות עיקריות (אני לא כוללת את המוני הגופות בתור דמויות...) הבחור האמריקאי שנתקל בגורלו, וכמו שלימדו אותו הוא צריך לפתור את הבעיה לבד, הפסיכופת הרצחני והשריף, המספר את הסיפור גם בגוף ראשון ומקונן על התוצאה הלא נחזית של ערכים שהחמיצו: על כך שזכות האדם לשמור על רכושו עד כדי הרג מסיג הגבול, מאפשרת גם הרג של תמימים. על הרעיון שאוכלוסייה מכסיקנית עניה ומקופחת תישאר בצד הגבול שלה, ולא תנסה לקחת קצת מהעושר שיש בצד הזה של הגבול. על הערך היחסי של חיי אדם - ערך ההולך וקטן עם השנים ועל המחיר האמיתי של סמים - שהוא לא מישהו שמעשן ג'וינט במסיבה.

הספר כתוב בשפה חסכונית, עם פערים בסיפור שעל הקורא להשלים בעצמו, מצייר תמונה מבעיתה. הסופר מיטיב לגעת בעצבים חשופים, אינו מתחנף או מרחם על הקורא. הוא שואל בעיקר שאלות. כי תשובות אין לו. הסרט הוא העתק נאמן למקור של הספר, אבל הספר נותן לך עוד משהו, שסרט לא יכול: את ייאושו של הסופר מתוצאת החלום האמריקאי שהחמיץ.

"No Country for Old Men" וכנראה גם No Book for Old Women :)
מה אני אגיד, ספר שכתוב יפה, ספר קולח, סיפור מעניין מאוד מתחילתו וכמעט עד סופו.
אבל ביחד עם זאת זהו ספר שכאילו מעין תסריט לסרט של טרנטינו או סטון. עם אלימות קיצונית עד לכדי זרה לעיתים קרובות מדי. ובכלל זהו מן ספר שכתב אותו מן "גבר גבר" ולכן אני נהניתי אבל לא במאה אחוז ולכן גם דירגתי אותו ב 4 כוכבים וזהו.

קורמאק מקארתי באמת כותב יפה וקולח וניכר שהוא מאוד אמריקאי שאוהב את אמריקה מאוד מאוד. אלא שהוא מנסה להביא סיפור שבתוכו יש הכל מכל כל.
גם את ההסטוריה של אמריקה בצל המערבונים של המערב הפרוע עם קיד הנער ובוני וקלייד וכל הרוצחים הללו שהפכו לגיבורי על ביחד עם כל תוכניות ה"זואון ריאליתי" רוויות הדם והאלימות, השפה הגסה והקללות. כאשר הוא ממשיך בקו הכל אמריקני של יצירת הילה סביב הפושע בעל הנפש המיוסרת והמסר החינוכי שעובד לא בתמורה לכסף אלא לאידיאולוגיה. וגם שוזר את מלחמת ויאטנאם וגיבורי מלחמת העולם הראשונה או השנייה ומתבל בסיפורי הספר האמריקני וזקני העדה ומקשט כמובן בתפקיד המסורתי של השריף המצפוניסט ובעל האמירות הביקורתיות על החברה האמריקנית על כל תחלואיה.
בקיצור, זהו מן מערבון מודרני, מותח ונחמד, כתוב מאוד יפה וזהו. קלישאה אמרתי?

ממליצה לכל אוהבי קלינט איסטווד, ברוס המלך והמבורגר עם המון קטשופ ומיונז.

כמו אגרוף בבטן. מסוג הספרים שאתה אפילו לא מעז לחלום שתתקל בהם.
מקארתי הוא אחד מגדולי הסופרים שחיים היום. לאחר שקראתי את "הדרך" ואת "לא ארץ לזקנים", אני מרגיש צורך לקרוא עוד ועוד ספרים שלו. אין ספק שהוא מציב סטנדרטים גבוהים שרק סופרים מעטים עומדים בהם.
להבדיל מ"הדרך", "לא ארץ לזקנים" הרבה פחות מדכא (אם כי גם הוא מדכא מאד), ואני מאמין שעוד אקרא אותו פעמים רבות.
הספר מתנהל כמעין מערבון אכזרי במיוחד, שחושף את הזרמים האלימים וההרסניים, שמאיימים על החברה האמריקנית. סיפור העלילה, המרתק כשלעצמו, מהווה בעצם רק משל על הרוע האנושי, וחוסר המוסריות שאליה מדרדרים האנשים בעקבות הרדיפה הבלתי פוסקת אחר כסף.
את עלילת הספר מלוות מחשבותיו של שריף מזדקן, שחש כי אין לא כוח להתמודד עוד עם הרוע שהוא רואה סביבו. הרהוריו של השריף היו החלק האהוב עלי בספר.
בעקבות הספר נעשה גם הסרט של האחים כהן שנקרא בארץ "ארץ קשוחה". זהו מקרה נדיר שבו ההנאה שלי מהסרט לא הייתה פחותה בהרבה מההנאה מהספר.

אחרי שקראתי את "הדרך" של מקארתי, ציפיתי לספר יותר לירי, יותר איטי ויותר עדין. “לא ארץ לזקנים" הכה אותי בתדהמה עם כמות רציחות וגופות שמכניסה את אבו-כביר לכיס הקטן. כמו בספר "הדרך", קורמאק מקארתי כותב ספר שנתפר להיות סרט, חוץ מהמצלמות הכל כבר מוכן. תחושת הסרט נובעת מכשרונו של מקארתי לבנות אווירה באמצעות מרכיבים מינימליים אך מדוייקים. התאורים שלו יוצרים תמונה חיה ואמיתית עד שהצבעים והפרטים בוראים את עצמם מתוכה. תאורי הדמויות מוצלחים כל-כך, שהמבטא הטקסני והמקסיקני דבק אליהן מעצמו. אצל מקארתי כמו אצל מקארתי, הדיאלוגים הלקוניים מהלכים קסם ויוצרים תחושה שרב הנסתר על הנגלה.

באשר לתוכן, העלילה נעה במרדף מתמיד אחרי סכום כסף שהגיע לידיים הלא-נכונות. חור בלתי ברור בעלילה מביא לתחילת המרדף ולמהפך של מה שהיה יכול להסתיים ב"הם חיו באושר ועושר עד העצם היום הזה". גם בכריכת הספר מתייחסים לבעייתיות בעלילה: “כשהוא חוזר לשטח למחרת, מטעמים השמורים עמו, מתברר לו שהוא לא לבד שם". הטעמים השמורים עמו מתמיהים באופן מיוחד מכיוון שהעלילה, לאחר שהותנעה, חותרת בצורה חלקה ונטולת תקלות לעבר סופה. המרדף מרתק את הקורא אל הספר ואת הצופה אל המסך, אך המסר שזועק מבין השורות הוא העיקר. זהו המסר של הזקנים, שראו את ארצם מאבדת את התום והמוסר ונהפכת לארץ של אלימות, חוסר רחמים וחוסר כבוד.

לקריאה לאחר קריאת הספר בלבד

האבסורד ע"פ קאמי, מוצאו משתי סיבות:
1. העולם משתנה בלי הרף, זז בלי הרף, מסתובב בלי הרף, דרך אחת בה הגדרנו אתץ העולם עד עכשיו, לא תהיה נכונה כבר בשנה הבא, ה'ערך' שנתנו לעולם,מתוך הצורך האנושי שלנו להגדיר דברים, בכוונה לתת להם משמעות, משתנה כל הזמן. הפער, בין ההגדרה שלנו, לדבר אותו אנו מצפים לקבל, לעומת ה'הד' המתקבל מהעולם בחזרה, מתוך שינוי ההגדרה, הוא שיוצר בלבול, תחושת חוסר ביטחון וחוסר אונים. כל אלו מרכיבים את תחושת האבסורד.
2. האדם חי באשליה המתמדת כי חייו בהכרח ימשכו (גם אם לא לנצח). אשליה זו גורמת לאדם לתכנן את חייו, ולפעול תמיד מתוך אמונה בעתיד בעוד שידוע, כי המוות איננו צפוי, המחר איננו ודאי. הכרה בסתירה זו הופכת כל תכנון למגוחך, אבסורדי, כי אין ודאות שנוכל להוציאו אל הפועל. זוהי ההכרה שבהכרח יוצרת תחושה של חוסר משמעות, של אבסורד.

שני ספרים קראתי במקביל בתקופה האחרונה- "למי צלצלו הפעמונים", המבריק, של המינגוויי, ואת "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי.
בין שני הספרים האלו יש הרבה דומה: האבסורד הוא המניע המרכזי בשניהם, בשניהם אנו פוגשים דמויות המביטות על העולם מן הצד, בוחנות אותו, מפרשות אותו, נתקלות בחוסר הבנה (אותו ההד, הפער, שבין מה שאנו מצפים לקבל, לבין מה שאנו מוצאים בעולם באמת) ונשארות עם סימן שאלה גדול לגבי הקיום שלנו על גבי האדמה הזאת.

אבל אולי המשותף ביותר בין שני הספרים הוא המוות, האוחז בשניהם, המרחף מעל העלילה כבר מהשורות הראשונות.

ב"קו אורך דם", הקודם של מקארתי שקראתי, מוצגת חבורת ציידי ראשים (מדהים כמה ההגדרה הזו מדוייקת). ב"קו אורך דם", אנו נתקלים בעולם של גבול מקסיקו - ארה"ב, עולם פרוע ופרוץ, שרצח מבוצע בו לטובת הרצח, ההריגה לשם ההריגה, עולם שכל החיים בו שורדים מדקה לדקה. לאף אחת מהדמויות אין מניע אמיתי לפעולות שלהן, כסף מעורב בדבר, אבל לפעמים הרצח 'עוקף' גם את המעניע הכספי ומיישר קו עם אדמת הדרום נוראית.
מתוך אותו תוהו ובוהו בא אלינו אנטון צ'יגר:



"אתה מתכוונן להרוג אותי.
צר לי.
אני לא יודעת מה עשיתי, אמרה. באמת שלא.
צ'יגר הניד בראשו. את בטח יודעת, אמר. לכל דבר יש סיבה
....
צ'יגר חייך. זה דבר שקשה להבין, אמר. אני רואה אנשים נאבקים בזה.המבט שלהם, הם תמיד אומרים אותו דבר.
-מה הם אומרים?
-הם אומרים" אתה לא מוכרח לעשות את זה.
-אתה לא.
-אבל זה לא עוזר נכון?
-לא.
...
-שום דבר מזה לא באשמתך, אמר."

זה בציטוט לא מדוייק,קטע שאולי מכיל את כל הדמות הזאת אנטון צ'יגר. הוא הורג בשביל להרוג. אם על אלוהים, אנו אומרים כי דרכיו נסתרות, אזי ההריגה היא 'דת' בשביל צ'יגר. הוא לא פועל מתוך אותו הגיון שאנו מנסים להכתיב לעולם שלנו.אנו אומרים- שום דבר כזה לא יכול לקרות, אף אדם שפוי לא רוצח סתם, זה מנוגד לערכים ההגיוניים של העולם. אבל הנה, באה דמות שרוצחת בכ'די לרצוח, לרצוח כי ככה הבטיחה שתעשה, גם אם אינה מרוויחה מכך דבר.


בכריכה האחורית של הספר מוצג לנו האבסורד בתכליתו המלאה:
"כשהוא חוזר לשטח למחרת, מטעמים השמורים עמו".
העולם של 'לא ארץ לזקנים' הוא כל כל מכאני, שהנה באה דמות ושוברת את המכאניזם הזה, והקורא נשאר המום מול הפעולה הזו.
הגיבור באותה נקודה בוחר לחזור לרכבים הנטושים, שם מצא הכסף, בכדי להביא מים לפושע מקסיקני פצוע, המתחנן למים, בו נפגש בשלב מוקדם יותר.
זו הנקודה שבה מוס שובר את האבסורד. הוא עושה את המעשה הבלתי הגיוני ביותר שעולה על הדעת, ועושה זאת בידיעה כי האיש המקסיקני כבר מת, ובכל זאת עושה את מה שהוא עושה. פה גם טמון המוות, שמרחף מעל ראשו של מוס עד רגעיו האחרונים. באותו רגע שמוס חוזר לשטח, הוא גוזר את מותו, שמאותו רגע הוא גם בלתי נמנע, ככה מבינות כל הדמויות המעורבות.

העולם ב'לא ארץ לזקנים', ולא העולם של הספר, אלא עולמנו שלנו, מקבל פירשון ע"י השריף בל. הוא העומד מהצד, הבוחן את העולם ההולך לעזאזל ולא מבין. (בדומה לסרטיהם של האחים כהן 'בארטון פינק' 'יהודי טוב' ו'האיש שלא היה שם' גם בהם אנו נתקלים באותה הדמות, לא סתם בחרו האחים להסריט את הספר הזה).

שריף בל הוא המשטרה, ולמשטרה אין כל חלק או יכולת להתערב בסיפור הפשע בספר. השריף רק הולך אחרי עקבות הדם, מדשדש שתי פסיעות מאחורי המרחש, בלי יכולת להתערב באלימות שמתרחשת ברחובות שלו.
השריף הוא גם זה שמביא לנו את נקודת בחינת המוסר, והמוסר הזה הולך לעזאזל.

ב'קו אורך דם' אין שום דמות, מלבד הקורא, שיגיד "זה לא הגיוני" כל המתרחש הוא כאוס של אלימות, רוע ודם. בקו אורך דם, מקארתי לא מציע שום פיתרון לפער שבוא הקורא נתקל. הוא מציב עובדה- זה העולם שלנו, העולם שלנו אלים וזב דם ולך, האיש הקטן, אין שום דבר לעשות בנוגע לדבר.

לאותה מסכנה מגיע גם השריף בלא ארץ לזקנים. אין לו מה לעשות נוכח האלימות וחורבן העולם שהוא מכיר, הוא מכיר באבסורד והוא חי אותו, הוא יודע שאיון לו איך להתמודד איתו.
מקרארתי נותן לנו בספר הזה פיתרון שלישי לאבסורד הקיומי'. אם ב'דרך' הוא קרא לנו להמשיך ללכת לשאת את האור, כלומר, לחיות בצל האבסורד ולהתמודד איתו בדרך של מלחמה עיקשת, ובקו אורך דם הפיתרון לאבסורד לא קיים כלל, אלא ההתאבדות וחוסר ההבנה המושלמת, אז בקו אורך דם ניתן לנו הפיתרון החדש- תחייה את חייך הקטנים, אין לך יכולת להלחם בחוסר ההבנה שבעולם, אתה גם לא צריך, אהבה, זוגיות בית וחיים פשוטים הם המענה של מקרארתי בספר הזה. וכך השריף מבין גם בסוף הספר, הוא עושה בדיוק את מה שעשה במלחמה, בורח, חוזר לחוסר ההתמודדות האקטיבי.

חיו את חייכם הפשוטים, אל תנסו להבין את העולם מקארתי אומר. התייאשו כבר עכשיו, לא תשיגו דבר מהדרך,אבל נצלנו את הזמן בכדי קצת להנות חרף חוסר התוכלת הקיומית.

אי-שם בדרום ארה"ב, בגבול מקסיקו, גרים אנשים לא חשובים, בבתים אפרוריים ומאובקים, המשתמשים בכלי אכילה סדוקים ונוסעים בטנדרים קולניים במסוגלים לכל שטח.
על גבול מקסיקו יש מבריחים. לפעמים האנשים מבריחים את עצמם מהעוני אל האושר והעושר האמריקאי ולפעמים מעבירים קצת סמים לילדים המפונקים הגרים בחלום האמריקאי.
עסקת סמים אחת כזו משתבשת, אנשים מתים ו-2.4 מיליון דולר נמצאים ע"י לואלין מוס, שכלל לא ברור מה עשה בסביבה. מוס הוא בחור ממוצע כל-אמריקאי, בוגר מלחמת וייטנאם מהיחידה המיוחדת, איך לא. הוא מוצא את הכסף וזה נגמר בדם ולא רק הדם שלו. מילא שמוס מצא את הכסף, אבל הפסיכופאת צ'יגר רוצה אף הוא את הכסף וגם משיג אותו תוך שהוא עצמו נעלם.
בין לבין יש עוד גופות, שוטר שמצפה לימים טובים יותר ועלילת מתח שיש לה פוטנציאל מסוים, אבל נופלת לכל קלישאה אפשרית בז'אנר. האם זה משום שמקארתי צפה ביותר מדי סדרות מתח דרומיות סוג ג' או שמא כתב אותן בעצמו כתסריטאי?
הספר בנוי כסיפור המצוי רובו במוטלים מוזנחים, בכבישים ארוכים ואינסופיים, בצבעי מדבר, בניב דרומי המעורב במילים ספרדיות. הדיאלוגים ירודים ברמתם, אולי הרמה המקובלת אי-שם בדרום, אבל בספרות מצפים למעט פחות ריאליזם וטיפה יותר אליטיזם.
אם יש מישהו הרואה משהו סימבולי בספר הזה, הוא רואה מהרהורי לבו בלבד. אני רואה בעיקר צורך להמליץ לקורא להמנע מספר רב גופות, רב דם, רב כלום זה. אין בספר לא חן, לא תחכום וזה שכתב על גב הספר שמקארתי הוא לא פחות מגדול הסופרים (האמריקאים) החיים, לבטח לגם כוסית טקילה אחת יותר מדי.
להמנע בכל מחיר.

זהו הספר שהאחים כהן עיבדו לסרט (שבארץ קראו לו "ארץ קשוחה", באנגלית נשמר שם הספר - No Country for Old Men). כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי שהוא כ"כ דומה לסרט ומשכך תהיתי עד כמה יהיה מעניין לקרוא משהו שאת עלילתו כבר ראיתי בקולנוע. אז ככה - בסיכומה של קריאה, נותרתי עם המלצה חד משמעית וגם חד פעמית מבחינתי: תקראו את הספר ותצפו בסרט. שניהם פשוט מצויינים, חדים, עם אותם הדיאלוגים (כמעט אחד לאחד, שכן הכתיבה כ"כ מדוייקת, חכמה ונכונה, כתובה כמו תסריט מבריק - במובן הטוב של ההגדרה, לא כמו "צופן דה וינצ'י" שכתוב כמו תסריט במובן הרע של ההגדרה, לטעמי). יש פה את אותן הדמויות החזקות: מוס, הרתך הפשוט שמוצא עצמו בתסבוכת לאחר שנוטל את התיק שמצא ובו שני מיליון דולר - הוא האדם ה"פשוט" והממוצע, צ'יגר הרוצח הפסיכופת והשריף בל שמגלם את ערכי העולם הישן, השמרני - עולמם של הזקנים שנראה כי מקומם הולך ונעלם מהעולם החדש שנשלט ע"י ערכי בצע כסף (מוס) וגם במידה מסויימת של ניהליזם או רוע שרירותי (צ'יגר).
בהקשר זה אציין שלמרות שבספר דמותו של צ'יגר מתוארת קצת אחרת (בעל עיניים כחולות) מכפי שנראה חביאר בארדם שגילם את הדמות באופן גאוני בסרטם של האחים כהן, הרי שבכל היבט אחר, בארדם פשוט הפנים את הדמות הזו באופן מדהים וכל הפסיכיות שיש בדמות הזו שבספר, באה לידי ביטוי מצויין בסרט.

זה ספר שכתוב כ"כ נפלא עד שמתחשק למרקר שורות שלמות מתוכו. בין אם זה הדיאלוגים המצומצמים ועם זאת, הכ"כ טעונים ומלאי תובנות על טבע האדם שיש בין הדמויות, ובין אם זה הקטעים הקצרים שמופיעים מדי פרק והם מונולוגים של השריף, שמתאר את השינוי החברתי שהוא עד לו, איך הוא רואה את תפקיד השריף בעולם ומה הוא חושב על הרוע של אותו רוצח סדרתי שהוא תופס (המונולוג הראשון) ועל הרוע שיש במלחמה.

אז במקום להמשיך ולהלל את הספר הזה, שכתוב פשוט נפלא (חוץ מזה שהוא מרתק ומותח עד סופו וברור לי שאקרא אותו שוב) הנה כמה ציטוטים מתוכו:
מתוך המונולוג הפותח את הספר (של השריף): "...בעיתונים כתבו שזה היה פשע על רקע רומנטי והוא סיפר לי שלא היה בזה שום דבר רומנטי. הוא יצא עם הילדה הזאת, כמה שהיא לא היתה צעירה. הוא היה בן תשע-עשרה, והוא סיפר לי שהוא תכנן להרוג מישהו פחות או יותר מאז שהוא זוכר את עצמו. אמר שאם היו משחררים אותו היה עושה את זה שוב. אמר שהוא יודע שהוא הולך לגיהנום. סיפר לי את זה מהפה שלו. אני לא יודע איך להבין את זה. פשוט לא יודע. חשבתי שבחיים לא ראיתי בנאדם כזה והתחלתי לשאול את עצמי אם זה לא בנאדם מאיזה סוג חדש".

"מה הוא אמור להיות, המניאק האולטימטיבי?
אני לא חושב שהייתי מתאר אותו ככה.
אז איך היית מתאר אותו.
ולס חשב על זה. אני מניח שהייתי אומר שאין לו חוש הומור.
זה לא פשע.
זה לא העניין. אני מנסה להגיד לך משהו.
תגיד לי.
אתה לא יכול לעשות איתו שום עסקה. אני אגיד לך את זה שוב. גם אם היית נותן לו את הכסף הוא היה הורג אותך. בכל העולם הזה לא חי אף אחד שאי-פעם היו לו אפילו חילופי דברים לא לא נעימים אתו. כולם מתו. זה הימור גרוע. הוא איש מיוחד במינו. אפשר אפילו להגיד שיש לו עקרונות. עקרונות שמתעלים מעל לכסף או לסמים או משהו כזה".

"רוב האנשים שאני מכיר הם אנשים רגילים. רגילים כמו אבק, כפי שנהוג לומר. אמרתי לה את זה והיא הסתכלה עלי עקום. היא חשבה שאני אומר עליהם משהו רע, אבל זאת כמובן מחמאה גדולה בפינה שלי בעולם. היא דיברה ודיברה. בסוף היא אמרה לי ככה: אני לא אוהבת את הכיוון שהארץ הזאת הולכת. אני רוצה שהנכדה שלי תוכל לעשות הפלה. ואני אמרתי טוב גברתי אני לא חושב שצריכות להיות לך איזשהן דאגות בנוגע לכיוון שהארץ הולכת. בכיוון שאני רואה אותה הולכת אין לי הרבה ספק שהיא תוכל לעשות הפלה. ולא רק שהיא תוכל לעשות הפלה היא תוכל גם לדאוג שירדימו אותך. וזה פחות או יותר סיים את הדיון".

"אני חושב שהאמת צריכה להיות פשוטה. היא פחות או יותר חייבת להיות. היא צריכה להיות מספיק פשוטה שילד יוכל להבין אותה. אחרת יהיה מאוחר מדי. עד שתבין אותה כבר יהיה מאוחר מדי".