ביקורת ספרותית על לא ארץ לזקנים - ספריה לעם #569 מאת קורמאק מקארתי
ספר מעולה

---

**לקריאה לאחר קריאת הספר בלבד**

האבסורד ע"פ קאמי, מוצאו משתי סיבות:
1. העולם משתנה בלי הרף, זז בלי הרף, מסתובב בלי הרף, דרך אחת בה הגדרנו אתץ העולם עד עכשיו, לא תהיה נכונה כבר בשנה הבא, ה'ערך' שנתנו לעולם,מתוך הצורך האנושי שלנו להגדיר דברים, בכוונה לתת להם משמעות, משתנה כל הזמן. הפער, בין ההגדרה שלנו, לדבר אותו אנו מצפים לקבל, לעומת ה'הד' המתקבל מהעולם בחזרה, מתוך שינוי ההגדרה, הוא שיוצר בלבול, תחושת חוסר ביטחון וחוסר אונים. כל אלו מרכיבים את תחושת האבסורד.
2. האדם חי באשליה המתמדת כי חייו בהכרח ימשכו (גם אם לא לנצח). אשליה זו גורמת לאדם לתכנן את חייו, ולפעול תמיד מתוך אמונה בעתיד בעוד שידוע, כי המוות איננו צפוי, המחר איננו ודאי. הכרה בסתירה זו הופכת כל תכנון למגוחך, אבסורדי, כי אין ודאות שנוכל להוציאו אל הפועל. זוהי ההכרה שבהכרח יוצרת תחושה של חוסר משמעות, של אבסורד.

שני ספרים קראתי במקביל בתקופה האחרונה- "למי צלצלו הפעמונים", המבריק, של המינגוויי, ואת "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי.
בין שני הספרים האלו יש הרבה דומה: האבסורד הוא המניע המרכזי בשניהם, בשניהם אנו פוגשים דמויות המביטות על העולם מן הצד, בוחנות אותו, מפרשות אותו, נתקלות בחוסר הבנה (אותו ההד, הפער, שבין מה שאנו מצפים לקבל, לבין מה שאנו מוצאים בעולם באמת) ונשארות עם סימן שאלה גדול לגבי הקיום שלנו על גבי האדמה הזאת.

אבל אולי המשותף ביותר בין שני הספרים הוא המוות, האוחז בשניהם, המרחף מעל העלילה כבר מהשורות הראשונות.

ב"קו אורך דם", הקודם של מקארתי שקראתי, מוצגת חבורת ציידי ראשים (מדהים כמה ההגדרה הזו מדוייקת). ב"קו אורך דם", אנו נתקלים בעולם של גבול מקסיקו - ארה"ב, עולם פרוע ופרוץ, שרצח מבוצע בו לטובת הרצח, ההריגה לשם ההריגה, עולם שכל החיים בו שורדים מדקה לדקה. לאף אחת מהדמויות אין מניע אמיתי לפעולות שלהן, כסף מעורב בדבר, אבל לפעמים הרצח 'עוקף' גם את המעניע הכספי ומיישר קו עם אדמת הדרום נוראית.
מתוך אותו תוהו ובוהו בא אלינו אנטון צ'יגר:



"אתה מתכוונן להרוג אותי.
צר לי.
אני לא יודעת מה עשיתי, אמרה. באמת שלא.
צ'יגר הניד בראשו. את בטח יודעת, אמר. לכל דבר יש סיבה
....
צ'יגר חייך. זה דבר שקשה להבין, אמר. אני רואה אנשים נאבקים בזה.המבט שלהם, הם תמיד אומרים אותו דבר.
-מה הם אומרים?
-הם אומרים" אתה לא מוכרח לעשות את זה.
-אתה לא.
-אבל זה לא עוזר נכון?
-לא.
...
-שום דבר מזה לא באשמתך, אמר."

זה בציטוט לא מדוייק,קטע שאולי מכיל את כל הדמות הזאת אנטון צ'יגר. הוא הורג בשביל להרוג. אם על אלוהים, אנו אומרים כי דרכיו נסתרות, אזי ההריגה היא 'דת' בשביל צ'יגר. הוא לא פועל מתוך אותו הגיון שאנו מנסים להכתיב לעולם שלנו.אנו אומרים- שום דבר כזה לא יכול לקרות, אף אדם שפוי לא רוצח סתם, זה מנוגד לערכים ההגיוניים של העולם. אבל הנה, באה דמות שרוצחת בכ'די לרצוח, לרצוח כי ככה הבטיחה שתעשה, גם אם אינה מרוויחה מכך דבר.


בכריכה האחורית של הספר מוצג לנו האבסורד בתכליתו המלאה:
"כשהוא חוזר לשטח למחרת, מטעמים השמורים עמו".
העולם של 'לא ארץ לזקנים' הוא כל כל מכאני, שהנה באה דמות ושוברת את המכאניזם הזה, והקורא נשאר המום מול הפעולה הזו.
הגיבור באותה נקודה בוחר לחזור לרכבים הנטושים, שם מצא הכסף, בכדי להביא מים לפושע מקסיקני פצוע, המתחנן למים, בו נפגש בשלב מוקדם יותר.
זו הנקודה שבה מוס שובר את האבסורד. הוא עושה את המעשה הבלתי הגיוני ביותר שעולה על הדעת, ועושה זאת בידיעה כי האיש המקסיקני כבר מת, ובכל זאת עושה את מה שהוא עושה. פה גם טמון המוות, שמרחף מעל ראשו של מוס עד רגעיו האחרונים. באותו רגע שמוס חוזר לשטח, הוא גוזר את מותו, שמאותו רגע הוא גם בלתי נמנע, ככה מבינות כל הדמויות המעורבות.

העולם ב'לא ארץ לזקנים', ולא העולם של הספר, אלא עולמנו שלנו, מקבל פירשון ע"י השריף בל. הוא העומד מהצד, הבוחן את העולם ההולך לעזאזל ולא מבין. (בדומה לסרטיהם של האחים כהן 'בארטון פינק' 'יהודי טוב' ו'האיש שלא היה שם' גם בהם אנו נתקלים באותה הדמות, לא סתם בחרו האחים להסריט את הספר הזה).

שריף בל הוא המשטרה, ולמשטרה אין כל חלק או יכולת להתערב בסיפור הפשע בספר. השריף רק הולך אחרי עקבות הדם, מדשדש שתי פסיעות מאחורי המרחש, בלי יכולת להתערב באלימות שמתרחשת ברחובות שלו.
השריף הוא גם זה שמביא לנו את נקודת בחינת המוסר, והמוסר הזה הולך לעזאזל.

ב'קו אורך דם' אין שום דמות, מלבד הקורא, שיגיד "זה לא הגיוני" כל המתרחש הוא כאוס של אלימות, רוע ודם. בקו אורך דם, מקארתי לא מציע שום פיתרון לפער שבוא הקורא נתקל. הוא מציב עובדה- זה העולם שלנו, העולם שלנו אלים וזב דם ולך, האיש הקטן, אין שום דבר לעשות בנוגע לדבר.

לאותה מסכנה מגיע גם השריף בלא ארץ לזקנים. אין לו מה לעשות נוכח האלימות וחורבן העולם שהוא מכיר, הוא מכיר באבסורד והוא חי אותו, הוא יודע שאיון לו איך להתמודד איתו.
מקרארתי נותן לנו בספר הזה פיתרון שלישי לאבסורד הקיומי'. אם ב'דרך' הוא קרא לנו להמשיך ללכת לשאת את האור, כלומר, לחיות בצל האבסורד ולהתמודד איתו בדרך של מלחמה עיקשת, ובקו אורך דם הפיתרון לאבסורד לא קיים כלל, אלא ההתאבדות וחוסר ההבנה המושלמת, אז בקו אורך דם ניתן לנו הפיתרון החדש- תחייה את חייך הקטנים, אין לך יכולת להלחם בחוסר ההבנה שבעולם, אתה גם לא צריך, אהבה, זוגיות בית וחיים פשוטים הם המענה של מקרארתי בספר הזה. וכך השריף מבין גם בסוף הספר, הוא עושה בדיוק את מה שעשה במלחמה, בורח, חוזר לחוסר ההתמודדות האקטיבי.

חיו את חייכם הפשוטים, אל תנסו להבין את העולם מקארתי אומר. התייאשו כבר עכשיו, לא תשיגו דבר מהדרך,אבל נצלנו את הזמן בכדי קצת להנות חרף חוסר התוכלת הקיומית.

» ביקורות נוספות של The Rabbi
» ביקורות נוספות על לא ארץ לזקנים - ספריה לעם #569