ביקורת ספרותית על Spoiler Alert מאת Olivia Dade

---

זה סיפור אהבה.
קראתי לא מעט סיפורים שמתהדרים בכותרת הזו, אבל רק מעטים מהם היו כל כך עדינים, כל כך נעימים לקריאה. "נעים" היא לא מילה שאני משתמשת בה הרבה כשאני מתארת את הטעם שנותר לי בפה אחרי ספר, אבל כאן זה היה סוחף ו... נעים, בצורה מפתיעה שכזו. זה סיפור שנרקם לאט לאט, שמניח לנו להכיר את הדמויות טיפין טיפין לקראת הפגישה ביניהן, והפגישה עצמה - תענוג.
אני חושבת שהסוד של הספר הזה הוא ביכולת של הדמויות להקשיב. אני לא זוכרת שקראתי ספר שבו הדמויות מקשיבות זו לזו בצורה כזו - יכולתי ממש לדמיין את אפריל ומרקוס רכונים מעל השולחן, מביטים זה בזה, מנתחים כל תנועה ומתענגים על כל מחווה וחוששים מכל מילה ונזהרים ומגלים לאט לאט. זה באמת, באמת נפלא לחוות את זה יחד איתן. יותר מנפלא - זה אמיתי. למרות מסך של שקרים ופחדים וחוסר ביטחון שהפריד ביניהם, עדיין היה בין השניים האלו מן תדר שהוא רק שלהם שאיפשר להם לקלוט זה את זה, אבל הוא לא נוצר באורח קסם אלא בעבודה קשה. הם התאמצו וטעו ונכשלו והכל כדי להבין אחד את השני.
אולי קצת מוזר לציין את זה, אבל שמתי לב שאפריל ומרקוס שותים לא מעט מים במהלך הסיפור. כשהם יחד. כשהם בנפרד. לא קראתי אף ספר שיש בו דגש על מים דווקא. יש משהו בפעולה הקטנה והפשוטה הזו - לשתות מים, לא יין ולא מיץ ולא שאר החלופות, פשוט כדי רגע לנקות את הגרון ואת המחשבות ולאזור את האומץ למשפט הבא - שמרגיש כל כך אמיתי. האווירה שזה משרה על הספר היא של שקט. של שני אנשים רוכנים זה לקראת זה משני עברי השולחן, מחזיקים ידיים, משלבים אצבעות, ומקשיבים.

בקצרה, בעולם של הספר ישנה סדרת ספרים שאחר כך מתורגמת לסדרת טלוויזיה, והיא מרכזת סביבה פאנדום מטורף. תרבות מעריצים שלמה, עם קוספליי ופאנפיקשן וויכוחים על איכות ספרים/סרטים והאם הסופרת עשתה נכון כשהלכה לכיוון הזה ולמה לעזאזל ההפקה השתגעה בעונה חמש. אתם יודעים, פאנדום.
גם אפריל וגם מרקוס כותבים פאנפיקים, והם מכירים זה את זה וירטואלית כבר כמה שנים טובות. אלא שמרקוס הוא השחקן הראשי באותה סדרת טלוויזיה שמבוססת על הסרטים, והוא לא מוכן שאף אחד יגלה את זה; וגם אפריל לא ששה לחשוף את זהותה, מסיבותיה שלה. כך יוצא שההיכרות העמוקה שלהם והחברות האינטרנטית שהם ביססו היא מצד אחד רגשית מאוד, ומצד שני עם לא מעט מסכות. השמות בדויים, אבל כל הרגשות על השולחן.
הדברים מתחילים להסתבך כשאפריל - אישה חזקה (שמאוד כיף לקרוא עליה) ושמנה - מחליטה להעלות תמונה שלה לטוויטר עם קוספליי. כן, היא מגדירה את עצמה fat. ונמאס לה להתנצל על זה. האקט הבודד הזה - פירסום התמונה שלה מחופשת לאחת הדמויות בסדרה - הוא לא רק אקט של מרד נגד תרבות שמדירה אותה בגלל ממדי גופה, אלא גם סוג של יציאה מהארון מבחינתה, אחרי שנים שהסתירה את התחביב שלה רק כי חששה מ"מה יגידו". זה הצעד הראשון במסע מורכב ומפחיד שהיא מוכנה בכל ליבה לעבור, שבסופו היא רוצה פשוט להשלים עם עצמה. זה הגוף שלה. והוא יפה והיא אוהבת אותו ככה. (האומץ שלה מדהים. תקראו).
מרקוס נחשף לתמונה הזו, וגם לטוקבקים שהיא מיד גוררת. הראשונים אולי נחמדים, אבל ברגע שהפרסום הופך לויראלי, מגיעות כמובן התגובות שאנחנו כבר יכולים לדמיין לעצמנו: "בלעת את השחקנית?" או... טוב, אני אתן לכם לקרוא. מרקוס מזדעזע ומגיב בכובע של השחקן הראשי בסדרה - הוא מזמין את אפריל לדייט.
כולם בטוחים שזה תרגיל יחצנות. גם אפריל. היא מודה לו אבל אומרת בפירוש - ההצעה מקסימה אבל אל תרגיש מחויב לעמוד בה. ומרקוס עונה בכנות - אני לא עושה את זה כי אני חייב, אלא כי אני רוצה.
ועכשיו הוא מוכרח לתמרן. כי כשפוגשים את אפריל ואת מבטה החודר, המשועשע, מוכרחים להתאהב בה, וזה סיכון שקשה לו מאוד, מאוד, לקחת. יש קירות שקשה לשבור. אני יודעת שזה נשמע קו עלילה מאוד קלישאתי, אבל כמו שאמרתי למעלה, הדרך להגיע לשם היא זו שעושה את הרומן הזה למיוחד בעיני.
ככל שהקשר נטווה, חוסר הביטחון של מרקוס הופך לפתיחות איטית והדרגתית, כמו של עלי כותרת בהגיע האביב. אפריל כשמה כן היא, היא האביב שלו.
כבר מההתחלה, עוד לפני הפגישה ביניהם, אנחנו מגלים כל מיני נקודות השקה קטנות בין השניים, וזה ממש גרם לי לחייך. זה לא משהו שנדחף בכפית אבל כל כך מוסיף. לא רק האהבה שלהם לכתיבה ולפאנדום, אלא גם ההתמסרות למקצוע, הרצון להבין דברים לעומקם, הביישנות שאצל אפריל מתורגמת לחוזק אבל אצל מרקוס נותרה עדיין בוסרית מאוד. אבל מה שמשותף לשניהם הוא בעיקר הרצון להיראות. הרצון שמישהו יראה אותם, מעבר לכל המסכות שעטו על עצמם.
עוד דבר שמצאתי ראוי לציון הוא הדגש על קשרי המשפחה. מרקוס ואפריל לא חיים בואקום (בניגוד לכל מיני דמויות ספרותיות). המשפחה, החברים, העבודה, כולם משפיעים וחודרים לקשר, אבל המשפחה משחקת כאן תפקיד מרכזי ופשוט מרתק לקרוא על זה. וגם קצת מפחיד. אצלי באופן אישי זה התחבר לנקודה קצת כואבת, אז אולי ניגשתי לזה רגשנית מידי מלכתחילה, אבל אני חושבת שגם אובייקטיבית (אם יש דבר כזה), נעשתה כאן עבודה מעולה בבניה הרגשית של הסיפור.

אולי כמה הערות קטנות לסיום:
היו משובצים בספר כל מיני מונחי פאנדום שלא הכרתי, אבל שום דבר שגוגל לא יכול לפתור (או פשוט הבנה מתוך ההקשר). סדרת הספרים שעליה מבוסס הפאנדום היא מעין עיבוד עכשווי של האיניאדה, אז ישנם אזכורים בשפע של איניאס וחבורתו. היכרות מוקדמת מועילה, אבל גם מי שלא מכיר - מסתדרים. וזה כמובן שווה את זה.
מבחינת תכנים רגישים, אז יש סקס. בשפע. לא משהו שאני קוראת בדרך כלל, אבל היה... מעניין? לא יודעת איך לתאר את זה. בכל מקרה, המין הוא לא הדגש, אלא מה שהוא יוצר בין הדמויות, הקירבה (והריחוק) שהוא מאפשר.
ממליצה בחום רב. אגב, הכריכה שמופיעה כאן באתר נהדרת, ושונה מהעותק שלי - כריכה ורודה שבה אפריל ומרקוס רחוקים זה מזה. קצת עצוב לי כשאני רואה אותה :) אבל לפחות הם קרובים זה לזה בתוך הדפים, וככה אני מדמיינת אותם.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על Spoiler Alert