במהלך קריאת הספר הרגשתי שזה ספר שהוא בבושקה. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור.
לא בטוחה שהפורמט הזה מיטיב עם הספר.
אחד החלקים שחביבים עלי בספרים הוא ה: תודות, אחרית דבר ובמקרה הזה: הערת המחברת.
שרמיין וילקרסון התגוררה בג'ימקה והמקום הזה בהחלט סקרן אותה. והיא החליטה לכתוב ספר שחלק מהדמויות החלו את חייהם בג'מי'קה (אי בשרשרת האיים הקריביים). מרבית תושבי ג'מיקה היגרו לבריטניה ואמריקה וקבעו שם את מושבם.
כך גם אלינור בנט, שהיא מתה נפקדת נוכחת בספר. היא משאירה ל-2 ילדיה צוואה. הצוואה הינה בקובץ אודיו שביירון ובני (ילדיה( מתכנסים להקשיב לה אצל עו"ד של האימא.
והנה מתגלה ההיסטוריה של המשפחה. רובה ככולה אינה מוכרת לילדיה של אלינור.
וכן הקורא נכנס לתסבוכות של שמות, אירועים, מקומות, קשרי משפחה, תגליות שמטלטלות את הילדים.
הוריהם של ביירון ובני- הסתירו סודות אחד מהשני, מהילדים שלהם, מהסביבה שלהם ובעיקר מעצמם.
כמקובל בשנים האחרונות בספרים מסוג זה, העלילה הולכת קדימה ואחורה – כל הזמן. הקורא מאבד את חוט המחשבה. יותר מדי פרטים ושמות שמקשים על רצף הקריאה.
ביירון הוא הבן המועדף על הוריו, בני החליטה כי היא תבחר בסגנון חיים שלא מקובל על ההורים שלה והיא מתנתקת מהמשפחה. הצוואה שהשאירה האם מאלצת את האחים לחזור ולתקשר.
הסופרת מנסה להעמיס על העלילה מסרים רבים. רבים מדי. שחרור האישה השחורה. יחסים במשפחה. דבר אינו כפי שהוא נראה. זוגיות. משפחתיות ואפילו קצת עלילת מתח.
חוט השני של הספר, כמו השם היא "עוגה שחורה" שבשום מקום לא באמת אנחנו מקבלים מתכון לעוגה. היא מוזכרת מעט מדי.
ידוע לכולנו שאוכל הוא הדבר שאמור לחבר משפחות. וכאשר הורים הולכים לעולמם, האוכל של הבית נהפך למשהו שחסר לכולם. במקרה של הספר הזה, הנושא "מפוספס" לטעמי.
יש עוד כמה עלילות משנה בספר, שהם גילויים חדשים ומחמת הספוילר לא אכתוב עליהם.
התרגום- בסדר.
האיור על הכריכה- מעניין.
בסיכומו של דבר- זהו ספר שצריך הרבה ריכוז בשבילו, ומי שמתעניין בהיסטוריה של ג'ימקה יכול למצוא בו עניין.














