ביקורת ספרותית על שום דבר אינו שחור מאת קלר ברסט
ספר מעולה

---

חמשים גוונים של אדום

קראתי לאחרונה על ארטמיזיה ג'נטילסקי, ציירת בתקופת הרנסנס, שהייתה ידועה בציוריה הבארוקיים. אחת מגיבורותיה, היא לוקרציה, אצילה שנאנסה והחליטה לשים קץ לחייה, ובכך למחות את הבושה ומכאוביה. היא מניפה סכין בוהקת, שעוד רגע תפלח את חזה.

הציור של ארטמיזיה, מבטא חווית אונס אכזרי שהיא עצמה עברה כנערה. בניגוד לגיבורת ציוריה לוקרציה, ששמה קץ לחייה, ארטמיזיה בחרה בחיים, להיות ציירת הזועקת את כאב השפלת הנשים, ובכך להשמיע קול נשי ייחודי המצליח לגעת במחוזות הכאב, למרות שמדובר ביצירה שצוירה לפני מאות שנים.

נחשפתי לארטמיזיה, זמן מה אחרי שסיימתי לקרוא רומן ביוגרפי על פרידה קאלו, שום דבר אינו שחור, של קלר ברסט, ולא יכולתי להימנע מההשוואה בין שתי הנשים, שיצירותיהן מבטאות נקודת מבט נשית לפגיעות הגוף הנשי, בכאב האין סופי הזועק מיצירותיהן, וגם מחולל תאוות חיים מעוררת השתאות.

פרידה קאלו, חוותה תאונה דרכים בנעוריה, שעיוותה את גופה, פגעה בנשיותה והסבה לה סבל אין סופי. את התאונה, מתארת ברסט, באמצעות מטפורה הרואה בתאונה כאונס, באמצעות קלגס המהלך אימים, דימוי לחשמלית שפגע בגופה של פרידה, המדומה למדונה מעונה. סצנת פציעה מכונה על ידי ברסט, אדום דם, בכוונה שהקורא כבמשחק אסוציאציות, יתחבר למשמעויות שהצבעים יוצרים בקרבו, ובעקר לאדום לו משמעויות רבות ביצירותיה של פרידה.

פרדה, יצאה מהתאונה שבורה בגבה ומעוותת ברגלה, מתייסרת בכאב אין סופי. מוט הברזל שננעץ בגופה, פגע ברחמה וגרם לפרידה שהשתוקקה לילד משלה, לסיים הריונות בהפלות מדממות, אותן היא הנציחה ביצירותיה, כפרידה המדממת, ובעובר הקפוא התלוי ברקע יצירתה.

השאלה המאתגרת, שאיתה התמודדה ברסט, הייתה איך לתרגם את חייה ויצירותיה של פרידה לפרוזה? היא עשתה זאת בדרך ייחודית, בכתיבה גדושה ועמוסה בדימויים וצבעים, כמו ביצירה בארוקית, בכתיבה פיוטית, בה הצבעים עצמם יוצרים אווירה ומשמשים כדימויים, בפרקים קצרים, העומדים בפני עצמם, המזכרים את יצירותיה הקטנות והאינטימיות של פרידה. ברסט, בכתיבה מרהיבה מחברת בין מלים לציורים, מתארת את מיניותה הפגיעה והגאה כפי שפרידה בטאה אותה בציוריה: "הכול ישנו כאן: איבר המין והגוף, הרוך והפאניקה." כמדונה מעונה.

פרידה למרות גופה השברירי והפגום, ידעה לבטא נשיות בצורה מוחצנת, בגבותיה המחוברות, בשערה הקלוע לצמות שעיטרו את ראשה, בו נשזרו פרחים, בחתימת שפמה הקלילה מעל לשפתה, ובמגוון שמלותיה האינדיאניות הצבעוניות שעטתה לגופה, בכך היא הפכה להצגה של אישה אחת, אקזוטית, מפלרטטת, מינית, שנונה ומקללת בו בעת.

ברסט, מבליטה את מיניותה של קאלו, מדגישה בכך את אישיותה האקסצנטרית, כמי שלא בחלה באהבת נשים וגברים בשעה שהייתה נשואה לדייגו, צייר מפורסם, שמן וענק, שעינו דמו לעיני קרפדה. הוא בגד בה ללא הפסקה. כמו המקרה אליו היא נחשפה באקראי, בשעה שעלתה לסטודיו שלו, ולפתע נחשפה לבעלה שמכנסיו מופשלות, אחוריו הענקיים מתנועעים, עולים ויורדים, בשעה שקיים יחסים עם אישה מזדמנת. היא הוצפה בשמחה לאופן בו היא הפכה למציצנית, תחושה שהתערבלה עם עלבונה המבזה, רגשות מורכבים וסותרים שהיו לא פעם בבסיס יחסיה המורכבים עם דייגו ומקור ליצירותיה.

ברסט, יודעת לקחת סצנות קטנות, ולהעניק להן משמעויות, המתארות את אופיים הסוער של דייגו ופרידה. מבחינתה פרידה, קדושה מעונה ומרוסקת, ואילו הוא קרפד שלא הפך לנסיך, המבטא בכך כיעור מפואר, לעתים חשתי שבכך מגזימה ברסט בבחירת בצד של קאלו בצורה לא מאוזנת.

ברסט, מצליחה לפענח באלגנטיות וברגישות, את סגנונה של קאלו, הנותן תחושת שבריריות רופפת, "גופה המצויר, מאובן, תלוי על בלימה, אישה קפואה כמו בובה שלא יכולה ללכת". פרידה מציירת את חלומותיה ושברם, כהכרח פנימי, ונותנת קול למצוקה האנושית והנשית.

ברסט, כותבת בצורה פיוטית, עשירת מבע, המעניקה לפרידה תיאור ייחודי, מצליחה להפיח רוח חיים בדמותה המהווה השראה לאופן בו הכאב הופך לתאוות חיים ולכוח ליצור, ממש כפי שהיתה, ארטמיזיה ג'נטילסקי, ציירת בתקופת הבארוק.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על שום דבר אינו שחור