ביקורת ספרותית על שום דבר אינו שחור מאת קלר ברסט
ספר טוב

---

לכאורה ספר קופצני בזמנים, באירועים ובציורים.
בסוף הספר מתקבלת תמונה מלאת דילוגים של חיים משותפים של דיאגו ריברה ופרידה קאלו על מכלול חייהם: אהבותיהם בתוך ומחוץ לנישואין, המנועים שדחפו אותם לצייר ולהניע אחד את השני.
דייגו הוא מנוע אומנותי, הוא מתמסר למשימה ונושא הציור מרגע שהוא מקבל את המשימה, בעבודה רציפה ואינטנסיבית, עד לסיומה. הוא אינו שועה ל"עצות" ולביקורת למעט זו של פרידה, אשתו הקבועה למעט הפסקה של שנה.
פרידה קאלו מונעת דחף ודחק. במצבים אלו נובע מעיין יצירתה. דחק זה מקורו ב.. דייגו ריברה. אכן סימביוזה.
אין פלא כי שני הצדדים מחפשים נחמות גם באהבות אחרות, ואלו אינן חסרות.
באמצע הספר התחלתי ללוות את הקריאה בעיון בתמונות מהאינטרנט. קריאה כזאת יוצרת הפריה מחשבתית עמוקה.
איך אומרת פרידה קאלו לחברתה: "הבעיה היא שדייגו רוצה להיות נאהב על ידי העולם כולו והמאה כולה"
ואת, פרידה?
"אני? אני רוצה להיות נאהבת על ידי דייגו ריברה".
מאידך אומרת פרידה כי שתי טראומות גדולות היו בחייה, האחת היא תאונת דרכים קשה בין אוטובוס שישבה בו וחשמלית.
והשנייה היא... המפגש עם דייגו ריברה.
כאמור, הציורים מופלאים. כשדייגו מצייר את העבודה במפעלי פורד, רואים ושומעים את הרעש והמהומה.
וכשרואים את הציור "מה שהמים נתנו לי", שמוזכר באמצע הספר, מבינים את סערת הנפש וחוסר הביטחון של קאלו.
ציור אחר שלה הוא צבי מסכן ששמונה חיצים תקועים בו. או הציור של לידת העובר המת. שבו אין היא חסה על עצמה ועל המתבונן, בפרטים על גופה שלאחר הלידה והדם.
לדעתי, כל אחד יכול לספוג מסיפור זה התרשמויות, מספר לקחים ובעיקר לכוונן מחדש את תפיסתו, מה ניתן ללמוד מהזולת גם אם הוא לא נאה או "כוס התה שלנו".

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על שום דבר אינו שחור