ביקורת ספרותית על והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון
ספר טוב

---

אשכנזי, מזרחי, רוסי ופלסטיני נכנסים לנובלה הזו ואיכשהו, באופן לגמרי מפתיע, המטוס לא מתרסק.

שיר של פיירוז, שיר של לאה גולדברג, אוסף של דמויות שכל אחת נראית כאילו יצאה מאיזו קלישאה אחרת, כולל האב האשכנזי מחברת חשמל, ההומו שלובש שמלות והאם המזרחית שלא יודעת מי זאת לאה גולדברג, ואת כל הטוב הזה מטלון מצליחה להחזיק בלי להפוך את הסיפור כולו לקלישאה.

יש פה כלה אחת שסוגרת את הדלת ביום החתונה ומכריזה "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". אם גם אצלכם מהדהד בראש מגורשת, מגורשת, מגורשת, אני חושבת שזה לא במקרה. מפה מתחיל סיפור שמה שמחזיק אותו זה הרצון לדעת למה נסגרה הדלת וגם איך לעזאזל יגמר כל הבלאגן הזה שמתרחש מתחילתו ועד סופו בדירת שיכון ישראלית, משעות הצהרים ועד ללילה של אותו היום.

חשבתי תוך כדי הקריאה על עלאא אל-אסואני, זה שכתב את בית יעקוביאן, אולי גם בגלל הקשר של רונית מטלון למצרים, אבל בעיקר מפני שגם אצלו יש סיפור עם דמות פר מגזר ובעיות אישיות שיש בהן רמזים, רבים מכדי לחשוב שזה מקרי, לבעיות לאומיות. מטלון, לטעמי, לא נופלת לבורות שאל-אסואני לא הצליח לדלג מעליהם, משתי סיבות: קודם כל, היא לא מרגישה צורך לפתור הכל או אפילו להציע פתרונות. מספיק לה להניח את החולה על השולחן, או אפילו רק להזמין לו תור למרפאה והיא מבחינתה עשתה את שלה. הגורם השני להצלחה של הנובלה הזאת היא ההקפדה על כך שהדמויות שלה יפעלו מתוך מניעים שיש להם בסיס אישי ולא פוליטי, ורוב הזמן, אם כי לא תמיד ולא אצל כולן, המניעים האלה שכנעו אותי, מה שאפשר לי להאמין לסיפור הזה, לזה שהוא יכול היה לקרות בדיוק עם האנשים האלה, על אף הקונטקסט הרחב. וזה הרבה, כי לכל אורך הסיפור היא לא חוסכת בהקשרים שמערבים פנימה פוליטיקה מעמדית, מגדרית ואפילו לאומית.

הבונוס הגדול מבחינתי היה המבנה הפנימי של דירת השיכון שגרמה לי לחשוב שמטלון ביקרה לפחות פעם אחת בליאון בלום, בבית של אלגרה ופורטונה, הדודות שלי, כדי לקחת מידות ולזכור לשים את דלת המקלחת בדיוק מול החדר "הגדול" ואת פינת האוכל באין-חלל של החיבור של המטבח והסלון למסדרון, ככה, מימין לדלת הכניסה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על והכלה סגרה את הדלת