ביקורת ספרותית על והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון

---

איני יודעת מי מכם השתתף אי פעם בחייו בסדנא לכתיבה יוצרת, אבל בשל היות הז'אנר חזון נפרץ, אניח שהזדמן לכם לחוות את הריטואל: יושבים חבורה של אוחזי כלי כתיבה, בראש השבט הכותב המוסמך, משורר או סופר שעיני החבורה נשואות אליו בהערצה לא נסתרת, הנ"ל יורה שורת פתיחה מגניבה ומשם ואילך תפקיד היושבים למתוח קווים יצירתיים ככל ההניתן, מופרכים ככל האפשר ומסקרנים ולקוות להתעלות על חבריהם לאתגר.
הרגשתי ב"והכלה סגרה את הדלת" הוא תוצר של משתתפת מחוננת מאוד בסדנה כזו. המשפט שנבחר לשם הספר בהחלט יכול לשמש מן סיפתח כזה, ומטלון מתעלה ביצירתיות רבה על האתגר וחושפת משפחה מרוטת עצבים ביום חתונתם של מרגי ומתי, כשמשבע בבוקר הכלה סגרה את עצמה בחדר ואינה יוצאת. עלילת הספר נמשכת יום שלם ואפשר גם לקרוא אותו בפחות מזה, שכן הכתיבה מאוד קולחת ולרוב נחווית כפרודיה מביכה שבה אף אחת מן הדמויות אינה מעוררת אהדה או חלילה הזדהות.
חסרונו הטרגי של הספר, בעיני, הוא בדיוק זה.
נראה כי לא רק הכלה סגרה את עצמה מאחורי הדלת עוד בטרם החל הסיפור, אלא גם המחברת עצמה. ברור כי ליבה של מטלון אינו עם אף לא אחת מן הדמויות שהיא משרטטת בלעג מהול בבוז. היחידה שניתן לנחש בהדרגה שחשה כלפיה איזה כבוד שבשתיקה היא הכלה הסגורה והשתקנית, ואף כבוד זה מקורו בכך שבחרה לנתק עצמה משאר הדמויות שסביבה: בעלה לעתיד, הוריו, אמה, סבתה ודודה. העלילה אינה מעירה שמץ רגש בקורא, לבד מבוז, לעג לקריקטורה ולנוכחים בה ודומה יותר למערכון שבו מופיעות דמויות סטריאוטיפיות: אם שכולה וקשת יום מהשיכונים בתפקיד נדיה אם הכלה, סבתא חצי סנילית ששרה פיירוז בערבית צחה, אישה שתלטנית באימונית הדוקה היא אם החתן ובתחתית הפרמידה חתן קצת פלגמט.
דמותו של החתן והצל שמטילה דמותה של מרגי, הכלה הסגורה, לוקות בעיני בחוסר שכנוע בכמה נקודות, אולי בשל הצורך "להספיק" כמה נושאים פוליטיים חמים - מצב הפליטים הזרים והיחס לפלשתינאים, וכך נוצרות הדבקות בעיני מלאכותיות ביותר. מצד שני, התחושה הכללית שלי מן הטקסט היא של מלאכותיות מנוכרת, שתכליתה להפגין את גאונות המחברת על חשבון הסיפור האנושי אותו רקמה. חבל.

מתי כן?
עשוי להעביר לכם מצוין את התור לרופא שיניים.

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על והכלה סגרה את הדלת