לפני בערך חודש כתבתי ביקורת על הספר הזה. רגע לפני שסיימתי - טא~דאם! - החשמל נפל. זה ממש הוריד לי את הרצון להמשיך לכתוב ביקורת מחדש, כך שיתכן ועבר לו איזה חודש מאז. ובכל אופן הנה אני שוב פה, כותב ביקורת על הספר מחדש.

הספר הזה הוא ספר שמסביר טוב על וינסטון צ'רצ'יל, הוא פשוט, קליל - שפה פשוטה ונגישה, בהחלט נחמד היה לחזור לספר הזה שוב פעם מחדש. אם כי הוא לא ממש כתוב באופן כן, ואסביר:



הספר מנסה לעבור על חייו של צ'רצ'יל מנקודת מבט של מעריץ מושבע. זה נשמע אולי מוזר, אבל המחבר, שבעצמו היה ראש ממשלת אנגליה - כותב על צ'רצ'יל דיי בערך כמו שילד מדבר על הגיבור האהוב מהסרט. הוא גם לא מנסה להכחיש את העניין. לרגע אחד המחבר עושה משפט, מין "משפט של ההיסטוריה", הוא מכניס כל מיני דעות שכנגד צ'רצ'יל ולאחר מכן, לא פחות - הופך את עצמו לסנגור. במילים אחרות הספר לא ספר היסטוריה. אמנם בדרך כלל היית מצפה כשמישהו כותב על מישהו אחר ספר, ככל הנראה הוא גם מעריץ את אותו האדם (לא תמיד אמנם). במקרה הזה אין ספק, בוריס ג'ונסון לא מנסה להסתיר זאת כלל. כך שאי-אפשר לומר שאתה באמת רואה את דמותו של צ'רצ'יל בצורה האמיתית שלו כתוצאה מקריאת הספר. ובכל זאת, באמת שנהנתי מהקריאה בו.

העובדה המעניינת שגילתי בספר היא שלצ'רצ'יל אין למעשה עבר אקדמי, במובן האקדמי שאנחנו מכירים. וחשבתי על זה, לצ'רצ'יל אין עבר אקדמי, אבל הוא לא היחיד. נגיד זאת כך, ככל הנראה צ'רצ'יל הוא האדם השני המשפיע ביותר במאה ה-20, המקום הראשון הוא - לצערנו הרב - היטלר ימח-שמו. זאת אומרת, לשני האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20 אין עבר אקדמי, זו עובדה דיי מעניינת לדעתי.

הספר מראה מכלול של נקודות על צ'רצ'יל - ובאמת בנקודה מסוימת צ'רצ'יל היה היחיד בעל ההשפעה, שהיה בעד להמשך מלחמת העולם השנייה. אני מוכרח לכתוב, יש כמה דברים שאינני מחבב בצ'רצ'יל - למשל כמו העובדה שבזמן שהיה בשלטון, הבריטים סירבו לתת מקלט ליהודים באירופה שיעלו לארץ ישראל. הדבר כמובן לא קרה בגלל שנאה או אנטישמיות, להפך צ'רצ'יל לא היה אנטישמי. ובכל זאת, עצם העובדה שלא הייתה ליהודים שום אפשרות אחרת, אלא רק להישמד, והבריטים בהנהגת צ'רצ'יל עצמו סירבו לתת מקלט מלמדת שיעור חשוב. כמובן כתוצאה מכך התחיל המרד העברי של האצ"ל והלח"י, המחבר קורא להם טרוריסטים בלי להסביר למה ה-"טרוריסטים" עשו מה שהם עשו. בנסיבות הללו מי יכול לתת ביקורת על היהודים בארץ ישראל שנלחמו בבריטים שסרבו לתת מקלט ליהודים המושמדים באירופה? המחבר לא מדבר על העניין הזה, סוג של מתעלם ולא אהבתי את זה כל-כך.

ובכל זאת, אילו צ'רצ'יל לא היה מחליט להמשיך להילחם בנאצים - מי יודע מה היה קורא באותו הזמן? זאת אומרת, איכשהו יש פה ניגוד, מצד אחד לא נתן מקלט, מצד שני גרם - אולי - לפחות יהודים מתים כתוצאה מהמשך הלחימה כנגד הגרמנים הנאצים (בסופו של דבר). זה מראה על דמות מאוד מפולפלת ולא ברורה בעלת הרבה ניגודים, אני מבין את האנשים שמעריצים אותו. אישית, אני מרגיש שהסיפור שלו מורכב. אני לא יודע להגיד אם הוא נערץ עליי - אבל אני כן חושב שאפשר ללמוד הרבה מדמותו.

אהבתי את העוז של צ'רצ'יל בכל תחום. אהבתי את מוסר העבודה שלו בכל מה שקשור לכתיבה. הספר גרם לי להתעניין עוד בדמות של הבחור, כמו הספר שהוא כתב על מלחמת העולם השנייה, או ספר על הנאומים שלו.

אני חושב שזה ספר טוב למי שרוצה להכיר את הדמות של צ'רצ'יל וגם, בנוסף, רוצה להינות מהקריאה. ומצד שני, אני חושש שזה לא ספר שבאמת אפשר להסתמך אך ורק עליו. אני לא יודע להגיד כמה וינסטון צ'רצ'יל היה נזכר לטובה אילו לא הייתה מלחמת העולם השנייה - ובנוסף צריך לדעת שלבחור היו גם כישלונות, והיו לו טעויות, וגם צריך להבין את הנקודה הזו. אמנם המחבר מדבר גם על עניינים אלה, ובכל זאת ברור שהספר לא מסביר באופן ברור את דמותו האמיתית מאחורי המסכות.

ובכל זאת, הספר מומלץ. המחבר באמת השתדל לגרום לכך שיהיה נחמד ואפילו מצחיק, זה ספר טוב.

מלחמת העולם הראשונה הייתה סיוט אחד גדול, זה היה ברור לי מהנתונים ה-"יבשים" של עשרות מיליוני בני אדם מתים כתוצאה מהמלחמה הזאת. עם זאת, לא כל-כך הכרתי את המלחמה הזאת. ידעתי על ספרים כמו "במערב אין כל חדש" או "אוגוסט 1914" של ברברה טוכמן, או הספר של ארווין רומל "חיל הרגלים תוקף" - ספרים יוצאים מהכלל - אבל לא ממש ידעתי מה המשמעות הרחבה, בנסיבות הכוללות נקודת מבט רחבה על המלחמה הזאת. בהתחלה חשבתי שמדובר על ספר שמדבר על כל המלחמה מ-1914 ועד 1918, לא כך היה, כך שבאמת יש דברים שאני לא יודע כתוצאה מקריאת הספר. אבל אני חושב שאם יש ספר שמסביר טוב על המלחמה מדובר על הספר הזה (אלא אם אינני בקיא בספרי מלחמת העולם הראשונה - סברה הגיונית בסך הכל).

רציתי ספר שמסביר על המלחמה הלא ידועה הזאת - לפחות מנקודת מבטי - ונראה שאין הרבה ספרים שמציגים את המלחמה בצורה כזו. הספר, ברמה העקרונית מדבר על שנת המלחמה 1914. אם כי כמובן בשביל להסביר על נסיבות המלחמה המחבר מסביר גם על שנים קודמות.





צריך לזכור, לפני שאנחנו נותנים ביקורת על התקופה הזאת - שבזמן הזה עברו להם כמעט 100 שנים מהמלחמות הנפוליאוניות, ובמילים אחרות הם לא היו ממש ידעו מה המשמעות של מלחמה - לא היה מישהו שיכל להגיד "חבר'ה אתם לא מודעים למשמעות המלחמה". אני חושב לעצמי, שיש קצת דמיון בין התקופה שלנו לתקופה הזו של 1914. ככל שעובר הזמן כך פחות ופחות אנשים יודעים מה המשמעות של מלחמה, כמובן הנסיבות הן טובות - אנחנו לא יודעים מה המשמעות של מלחמה בסדר גודל כמו מלחמת העולם השנייה כי ברוך השם אנחנו לא הגענו למצב שכזה. אבל באופן פרדוקסאלי, עצם זה שאנחנו לא יודעים מה המשמעות של המלחמה, ובכלל הנסיבות החדשות שלה - ואני רק מנסה לדמיין לעצמי כמה הרס יכולה להביא מלחמת עולם שלישית - ביכולות החדשות, הטכנולוגיות והאמצעים החדשים. יש קצת דמיון בין התקופות וזה מעט מטריד אותי. כמובן, ההבדל החשוב הוא (בנוסף לעוד כמה הבדלים חשובים) שאנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה.

לכאורה התחילה מלחמת העולם הראשונה בגלל רצח יורש העצר האוסטרי-הונגרי, אבל רק לכאורה. המלחמה הזו, הייתה הגיונית בנסיבות שינויי הכוח שהיו בעולם. גרמניה התחזקה באופן יחסי והפכה לאימפריה לא פחות - ואולי הרבה יותר - חזקה מהאימפריות הישנות (האימפריה הבריטית והצרפתית) מהתקופה הויקטוריאנית. התפיסה של הגרמנים, שהם אינם עוד פחות חזקים משאר האימפריות גרמה באופן טבעי לרצון גרמניה לשינויים ולעזות למלחמה. העניין הוא, שהם לא ידעו איך תהיה המלחמה. הם לא ידעו למה הם נכנסים. באותה תקופה, היו הרבה דעות על כך שהמלחמה מוציאה מהאדם את הטוב שבו - שהופכת אותו למישהו טוב יותר או משהו שכזה. באמת האמינו בזה. היום לא יתכן שמישהו סביר והגיוני יגיד דבר דומה לזה.

זאת אומרת, רצח יורש העצר האוסטרי היה הניצוץ שהדליק את אירופה, לא הסיבה. המלחמה שנפרצה גרמה למיליוני חיילים - באופן חסר תקדים - להילחם בנוקשות ובקיפאון העמדות, ללא יכולת כמעט לאגף את היריב - פשוט, כי לא היה מקום חשוף מכמות החיילים לאורך כל הגבולות - התנגשות של אותו הוגה הדעות הפרוסי קלאוזביץ. הספר מתאר את הלחימה בצורה טובה, אבל הייתי חייב לקחת מפה של אירופה לפני מלחמה העולם הראשונה ולנסות להבין למה מתכוון המחבר - היכן היו המלחמות בדיוק? איך בדיוק קרה מה שקרה? זה גרם לקושי מסוים להבין מה ואיך דברים קרו - אבל כשעושים את זה בצורה הזו באמת אפשר להבין את המלחמה בצורה יחסית טובה (למרות שהמחבר מודה בעצמו שזה לא כל-כך סביר להסביר היכן היו כל הלוחמים והכוחות).

הספר הוא ספר איכותי וטוב, רק חבל שהוא לא ברור כל-כך, חבל שהייתי צריך לקחת מפות חיצוניות כדיי להבין כמו שצריך את המלחמה ואת תיאורי הסופר. אני חושב שצריך לעשות את כל מה שאפשר כדיי שספר (ובמיוחד בספר היסטוריה שבדרך כלל הוא לא פשוט לקריאה) יהיה קריא ונגיש, ואני מאמין שהסופר השתדל לעשות מה שאפשר. ובכל זאת היה לי קשה קצת להבין את השפה שהמחבר השתמש בה. יתכן וזה הקושי של התרגום או משהו מסוג זה - אם כי מודן הם הוצאה לאור טובה מאוד לדעתי. בכל אופן, הספר מומלץ, מתאר את הדברים בצורה יפה מאוד, מי שרוצה להבין את המלחמה הזו בצורה טובה זה הספר. אם זה החזית המערבית, ואם זה הקרב המשונה מעט של האוסטרים נגד הסרבים, או המלחמות של הרוסים כנגד הגרמנים או האוסטרים כנגד הרוסים - קצת מורכב, אבל צריך להבין שמלחמה זה לא משהו מסודר, דברים קרו באופן מקביל ובאופן טבעי המורכבות חוגגת.

אני שמח שקראתי את הספר. אבל סגנון הכתב והקושי להבין יגרמו לי לחשוב פעמיים לפני שאני קורא ספר אחר של המחבר.

מומלץ.

לספר "מלחמה פראית לשלום" הגעתי מהספר "אות קריאה 'כאוס'" של הגנרל ג'ים מאטיס. בסוף הספר, הזכיר הגנרל מאטיס כמה עשרות ספרים שהוא ממליץ לכל הקוראים לקרוא, התעניינתי. התחלתי לחפש את הספרים הללו - אלה שהיו בעברית. על חלקם כבר כתבתי ביקורות. הספר מדבר על מלחמת אלג'יריה בין השנים 1954-1962, מלחמה לא כל-כך מוכרת, נושא "לוט בערפל" אפילו לחובבי היסטוריה. לפחות במקרה שלי - הרגשתי שאני לא מכיר את המלחמה הזו בשום צורה, אני גם לא חושב שיש הרבה ספרים בעברית על הנושא. אני מוכרח לציין שהספר היה לא קל לקריאה בכלל, ומספר הניסיונות לצלוח אותו היו רבים, מין מסע הירואי לסיים את הספר. במה אני מתכוון כשאני כותב שהספר "קשה לקריאה"? יתכן שמדובר בדרך של המחבר לנסח את הדברים שהוא מסביר עליהם, יתכן ומדובר על המוציא לאור - מערכות, וגם יתכן ואני הבעיה פה. כך או כך - לא היה קל לי לסיים אותו, אבל אני שמח שסיימתי אותו.

בנושא הזה: אני מוכרח לשאול, האם למשהו מהקוראים באתר קורה לפעמים שהוא קורא ספר - "... תוצאות קצת יותר מעודדות הושגו בקביליה...." (ציטוט מהספר) - קורא, קורא, ופתאום משהו כזה עולה לך לראש:
https://www.youtube.com/watch?v=AOAtz8xWM0w

לא יודע למה זה קורה לי מפעם לפעם ובספר הזה זה קרה המון - אם כי השיר הרוסי הלאומי הייתה סתם דוגמה. כתבו לי בתגובות אם זה קורה לכם גם, ואיך מונעים את זה - אם אפשר בכלל :)

טוב ועכשיו מספיק לשטויות, לספר:

..........................................................

יש משהו שונה בספר הזה ביחס לשאר ספרי ההיסטוריה. אהבתי מאוד, למשל, שהסופר הלך בעצמו לראות את המקום שהוא הולך לכתוב עליו, הוא הלך לשאול את האנשים שהיו מעורבים - וזה מאוד מעורך לדעתי. כי בכל מה שקשור לכתיבת היסטוריה חייב לדייק, וכמה שיהיה יותר מדויק כך הקוראים יפיקו יותר ערך. בנוסף לכך, הופתעתי לגלות עד כמה אנחנו - וכן גם אני - בני האדם הפכפכים בטבענו, והדבר היה ניקר מאוד בספר. זאת אומרת: צרפת נלחמה במוסלמים, המוסלמים נלחמו בצרפתים (עד פה בסדר נכון?) - שימו לב: הצרפתים נלחמו בצרפתים, המוסלמים נלחמו במוסלמים, הפייה נואר (תושבים אירופים שהתיישבו באלג'יריה) נלחמו בצבא, נלחמו באלג'ירים ובשלב מסויים חלק מהצבא ערק - עבר לארגוני הפייה נואר; הצבא ומפקדיו נלחמו עבור צרפת, בשלב מסוים עברו צד כנגד הממשל, חברים הפכו לאויבים, אויבים הפכו לחברים. ספר מטבעו הוא דבר מסודר, למרות זאת - הרגשתי שהכל בלאגאן אחד גדול, אפילו ה-"סדר" של הספר מרגיש שאף אחד לא יודע מי נגד מי.

אני חושב שאין הרבה ספרים שמספרים מציאות הדומה - איך שהוא - למצב בישראל שלנו. אני יכול להבין את נקודת המבט של האירופים כשהם מסתכלים על ישראל, וכשהם חושבים שמלחמת אלג'יריה היא כמו הטרור שיש לנו בישראל. למעשה יש הרבה הבדלים שונים - רבים מאוד למעשה - אבל מה שמעניין הוא, וזה הלקח הגדול של הספר לדעתי: הצבא הצרפתי ניצח למעשה את אף-אל-אן (צבא המורדים האלג'יראים המוסלמים) מערכתית. כשחושבים על מהפכה - לפחות מה שעולה לי לראש - זה פירור של שלג שהופך למפולת שלגים. זה לא היה ככה בספר. למעשה צבא צרפת דיי קרע את הצורה לאלג'ירים, והסיבה שצרפת עזבה, ככל הנראה, היא בגלל לחץ דיפלומטי ולחימת הגרילה של שני הצדדים! (כן, גם של הפייה נואר, אלה גרמו לעצמם נזק מאשר תועלת). במילים אחרות: על הצבא להשיג תוצאות מדיניות. תוצאות אך ורק אופרטיביות - אך כישלון מדיני זהו הפסד למדינה. וזה מה שקרה במלחמת אלג'יריה שהמנהיגים המוסלמים ברחו לחוץ לארץ, ובכל זאת הצליחו ליצור מצב פולטי שיגרום לצרפת לעזוב את אלג'יריה.

למרות שאני מוכרח לציין שאליסטר הורן הוא היסטוריון מהטובים ביותר, עדיין הצד שלו על המלחמה הוא צד מערבי. ללא צל של ספק הספר היה שונה מאוד, אילו נכתב ע"י מוסלמי דווקא. בנוסף, כמו שכתבתי קודם, אליסטיר הורן עשה כל מה שיכל כדיי לגרום לקוראים לקבל את התוצאה הטובה ביותר מהקריאה, וכמה שיותר מדויק. איכשהו, מצאתי את עצמי מוצא - למרות הכל - שיש חוסר דיוק קטן. אני אסביר: בעמ' 454 למעלה נכתב כך: "מאחורי הגוש ההולך וגדל של מוסלמים עלו יבבות ה"יו-יו-יו" המסולסלות ומקפיאות-הדם של אלפי נשים בלתי-נראות." זאת אומרת, קולות הנשים המוסלמיות. והמחבר חזר על זה כמה וכמה פעמים במהלך כל הספר, בשלב מסויים חשבתי לעצמי "מאיפה זה מוכר לי?" ה-'יו-יו-יו' של הנשים, אותו עניין שהמחבר אומר שהקפיא לו את הדם. ואז הבנתי, הוא בוודאי מתכוון ל-"קולולולולולו~" - אותו סמל של האמא והסבתא הצפון אפריקאית ממוצא יהודי. בישראל - אפשר להגיד - זה סמל של שמחה, וככל הנראה כך גם בארצות ערב.

יתכן שבנסיבות של מלחמת אלג'יריה זה היה "מקפיא דם" - אבל תסכימו איתי שזה לא כל-כך מדויק, הלא כן? כנראה שזו הדרך היחידה של המוסלמיות לגרום לרעש והמולה. בלי לשים לב, יתכן והמחבר כתב משהו שהוא לא לגמרי נכון, היה יותר מדויק לכתוב שבזמני שלום יש משמעות חיובית הרבה יותר ל-"יבבות מקפיאות הדם". וזה לא אומר חלילה שהמחבר לא עשה עבודה יוצאת מהכלל - להפך, עשה עבודה מעולה. אלא שגם כשהעבודה היא יוצאת מהכלל, סביר להניח שיש חוסר דיוקים בכתיבה ההיסטורית. הפעם במקרה אנחנו מכירים את הנושא - אישית - וכחלק מהחיים שלנו בישראל, אבל במקרים אחרים אנחנו עשויים לחשוב שזו האמת. יש בזה לקח חשוב לדעתי.

האם הספר מומלץ? אני לא יכול להגיד את זה בלב שלם. לא קל היה לקרוא את הספר, ואני לא חושב שזה ספר שמתאים למישהו שרק חובב ספרי היסטוריה, או שרק מתחיל. מה שכן, בדיעבד, אני מרגיש שהספר באמת לימד אותי הרבה דברים חשובים. זה ספר חשוב מאוד, וכן הוא גם מומלץ מאוד - אבל לא לכולם. אני יכול להבין למה יש כל-כך מעט אנשים שקראו את הספר. אני חושב שגם חשוב לנו כישראלים לקרוא את הנושא, המקרה האלג'ירי מאוד מזכיר את המקרה ההישראלי - לכל הפחות ברמת הטרור והלחימה שכנגד. לאנשי ביטחון ישראלים זה בונוס חשוב לדעתי.


תודה רבה על הזמן שלכם ועל הקריאה.





או - ומברוק על למעלה מ-120 אלף ביקורות באתר ולמעלה מ-4000 אלף עמודי ביקורת :)

לספר הגעתי מהמלצה (אם אני זוכר נכון) של עמית סגל באחת ההזדמנויות. מסיבה כלשהי היה לא קל להשיג את הספר, נראה שהוא לא קיבל את תשומת הלב שמגיע לו לקבל מאיתנו הקוראים. הספר הוא מאותם ספרים מיוחדים, שרק מעטים שמים לב אליהם, למרות האיכות הגבוהה והיכולת היוצאת מהכלל של הסופרת בתחום הספציפי הזה. כאמור לא היה קל להשיג את הספר, ולבסוף החלטתי לשלם מחיר מלא (ולא בחנות יד שניה כמו בדרך כלל) - מתוך מחשבה: "יתכן והספר שווה את זה" - לא טעיתי.




הספר מדבר על ארבעה נשיאי ארצות הברית: אברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט ולינדון ג'ונסון. הספר מתחלק לשלושה חלקים: חלק ראשון - שאפתנות והכרה במנהיגות. חלק שני - מצוקה וצמיחה. חלק שלישי - המנהיג וזמנו: כיצד הם הובילו?. המחברת עסקה בלימוד המנהיגים הללו במשך זמן רב, ואף אחד מהם (לינדון ג'ונסון) הכירה באופן אישי. יתכן - באופן טבעי - שהדברים שכתבה היו בהילה של הערצה כלפיהם עוד מלכתחילה. למעשה, ברוב המקרים (לדעתי) אם משהו מחליט לכתוב ביוגרפיה על משהו, סביר להניח שיש לו סוג של הערצה כלפיו (רק במקרים בודדים זה לא ככה). עם זאת, אני מוכרח לכתוב שהספר מעולה, ויש בו מכל הבחינות: כתב ברור וקליל, דוגמאות, סיפורים, מנהיגות צבאית, ומנהיגות - כשם הספר - בכלל, היסטוריה והבנה רחבה רחבה בענייני ארצות הברית. אדם שרוצה להיות מנהיג, וכן לאדם שמבין את חשיבות ההנהגה זה הספר המתאים.

מאוד אהבתי את דרך העריכה של הספר. בדרך כלל - או לפחות בנקודת המבט שלי - ספר המדבר על ארבעה מנהיגים יקבל כל מנהיג את מקומו במרוכז. לא ככה עשתה המחברת, ולדעתי זה הפך את הספר להרבה יותר מוצלח. בכל חלק (מתוך השלושה חלקים) סופר על כל ארבעתם. זה יצר תחושה של שינוי, כמו הרפתקה כזו שכל רגע יש משהו חדש ומעניין. מאוד נהנתי לקרוא את הביוגרפיות המקוצרות (יחסית) הללו. איך התנהגו, כיצד הובילו? במה הצטיינו, איך היו כצעירים? הספר כתוב בצורה מאוד בהירה ויפה, ומסביר את המציאות הכללית והפוליטית של כל מנהיג. האמביציה, הרצון להצליח, הרצון ללמוד ולהתפתח - להתקדם בשיא המהירות, יש לזה ניחוח מעניין ומרענן משהו.

אברהם לינקולן, היה בחור מבית עני. כבר מגיל צעיר היה ידוע כילד חכם מאוד, מהעבודה היה בורח כדי לקרוא מספרים (יאיי אנחנו לא לבד!). היה לו יכולת יוצאת מהכלל לספר סיפורים: נראה שבעניינים בין בני אדם, יכולים אנשים לדבר שעות, ומה שיזכרו מכל השיחה יהיה סיפור מעניין ששמעו. בצורה זאת הצליח להעביר מסרים, ובצורה זאת גם הצליח ליצור לעצמו שם. אני מוכרח לכתוב שהדמות הזו של אברהם לינקולן הרשימה אותי מאוד מקריאת הספר, לדעתי אפילו יותר מהמנהיגים האחרים. היכולת שלו ללמוד בלי להפסיק, ולמרות שנולד כעני הגיע לפסגה - זה מזכיר את סיפורי האגדות הללו, שתמיד נחמד לקרוא ותמיד הם ממלאים במוטיבציה.

"אם אל"ף יכול להוכיח בצורה גורפת ככל שתהיה שיש לו הזכות לשעבד את בי"ת", פתח לינקולן, "מדוע לא יוכל בי"ת להשתמש באותו טיעון בדיוק ולהוכיח שהוא יכול לשעבד את אל"ף? אתם אומרים שאל"ף הוא לבן ובי"ת הוא שחור. אם כך, זה הצבע: לבהיר יותר יש הזכות לשעבד את הכהה יותר? הישמרו לכם. על פי הכלל הזה, אתם תהיו עבדים של האדם הראשון שיקרה בדרככם, זה שעורו יהיה בהיר מעורכם. למה בדיוק כוונתכם במילה 'צבע'? האם כוונתכם לומר שהלבנים נעלים על השחורים מן הבחינה האינטלקטואלית ולפיכך יש להם הזכות לשעבד אותם? הישמרו לכם שוב. על פי הכלל הזה, אתם תשועבדו לאדם הראשון שייקרה בדרככם שיגבר עליכם מהבחינה האינטלקטואלית" - אברהם לינקולן, עמ' 128.


תאודור רוזוולט הרשים אותי בכמות הדברים בהם הוא מתעניין. בכל חייו היה במספר רב של תפקידים מנוגדים, צבר ניסיון רב בהרבה תחומים, "קפץ" על כל תפקיד שהציעו לו למרות שחבריו וקרוביו אמרו לו שזה לא מכבודו. גם כילד היה סקרן בצורה יוצאת מהכלל, בניגוד לאברהם לינקולן, נולד תאודור רוזוולט לבית עשיר. היה אפשר לחשוב שדווקא בבית זה תהיה התנגדות לבחון ולדעת - לא כך היה עם תאודור רוזוולט. מה שמאוד הרשים אותי, ביחס לשאר המנהיגים, היא היכולת להתמודד כנגד כאב חד וקשה כל-כך בזמן קצר כל-כך. אשתו ואמו של רוזוולט נפטרו ביום אחד, היכולת לצאת מזה, ואף להתעלות - להתקדם הלאה מרשימה מאוד. כאב לי לקרוא על הדרך שהסתיים סיפורו של רוזוולט בסוף הספר, זה היה מעורר - מעט - רחמים (בדומה ללינדון ג'ונסון).

"בגדוד שלי", סיפר לבנו, "תשעה מכל עשרה אנשים היו פרשים טובים ממני, ושני שלישים מהם היו צלפים טובים ממני. וכולם יחד היו קשוחים ובעלי כושר סבל רב יותר. אך זמן קצר לאחר שקיבלתי אותם לידיי הם ידעו, וידעתי אני, שאיש לא יוכל לפקד עליהם כמוני" - תאודור רוזוולט על פיקוד גדוד הפרשים בקובה, עמ' 169.


בשונה מאברהם לינקולן ותאודור רוזוולט, היה פרנקלין רוזוולט אדם שונה בכל מה שקשור ללימוד. לא נראה (מההסתכלות שלי ומתיאורי הספר) שהיה אדם שמרבה לקרוא. היה לו יכולת נדירה "להריח" את המצב, להבין בני אדם ולגרום לכולם לעבוד יחד לפתרון משבר. מאוד היה משונה לקרוא על ילדותו ולחשוב שמהאדם הזה יצא נשיא ארצות הברית, ואחד מהטובים שלהם. מרשים יותר, זה לראות כיצד הצליח להתמודד עם השיתוק שעבר. צריך להבין שהשיתוק קרה לפני הפיכתו לנשיא. היכולת להילחם כנגד המציאות הזו, ולא רק להילחם: כמה אנשים היו חושבים לרוץ לנשיאות במצב שכזה? פרנקלין הוא מאותם אנשים שידעו לשמור את כאבם לעצמם, היה זה לימוד שהבין עוד כילד שמנסה להסתיר את כאבו מהוריו המודאגים - לא רצה לצער את אביו החולה. הייתי שמח יותר לקרוא על פרנקלין בזמן מלחמת העולם השנייה. המחברת התמקדה דווקא על השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה העשרים והסכמי הניו-דיל. המחברת מתמקדת יותר בענייני פנים מאשר ענייני חוץ לאורך כל הספר, אמנם זה מעט מוריד לדעתי - אבל גם מלמד דברים חדשים שלא ידענו על ארצות הברית, כך שאפשר לקחת את זה גם למקום טוב.

"עשה כמיטב יכולתך וקבל החלטה, ומרגע שקיבלת החלטה, לך קדימה." פרנקלין רוזוולט (שינתי מעט מהציטוט כדי שיתאים לקורא).


האדם המפתיע ביותר מהארבעה, הוא לינדון ג'ונסון. הדבר הראשון שקופץ לנו לראש מג'ונסון - מלחמת ויאטנם. המחברת הכירה את ג'ונסון כשהיתה צעירה, נראה שלג'ונסון מאוד הפריע איך יזכרו אותו. הוא ידע מה חושבים עליו כל ההיסטוריונים מהארוורד: "כל ההיסטוריונים הם אנשי הארוורד. זה פשוט לא הוגן. להובר המסכן מווסט בראנץ', איווה, פשוט לא היה סיכוי עם החבורה הזאת... גם ללינדון ג'ונסון מסטונוול, טקסס, אין סיכוי" (עמ' 361). ג'ונסון היה אדם בעל אמביציה ומוסר עבודה יוצאים מהכלל. היכולת שלו כאדם לא הייתה מבחינת יכולת הלימודים שלו, קריאה או משהו מסוג זה - אלא עבודה קשה יותר מכל אדם אחר. כל החיים של ג'ונסון סבבו סביב הפוליטיקה - בשונה משאר הנשיאים הנכתבים בספר שהיו בעלי תחביבים. למרות כל הדברים שאפשר היה לחשוב על לינדון, נראה שיכולתו לחוקק חוקים, הכרתו את המערכת ועבודתו הקשה הם אלה ששינו דברים והעלו את ארצות לברית למעלה. קריאה על ג'ונסון מאוד מסקרנת - הוא אינו גיבור או נשיא מהסוג הפופולרי (אפילו היום), וזה הופך דווקא את הקריאה עליו למעניינת. זה מראה שנושא המנהיגות הוא עניין רחב בעל מספר רב כל-כך של דרכים.


קריאת הספר באמת מעוררת השראה, ספר מומלץ לכולם.
תודה רבה על הזמן והקריאה.

את הספר הזה החלטתי לקרוא מהמלצתו של טוביה - הכתובה פה באתר. עשיתי "סיור" ברשימת הביקורות שלו ומצאתי לעצמי כמה ספרים איכותיים למדי. את הספר הזה אני דיי מתפלא שכל-כך מעטים קראו מאתר סימניה, ספר קצר ונחמד למדי, המתאר תקופה חשובה - אם כי כנראה שאין הרבה ספרים בנושא. סיור דומה עשיתי גם בביקורות של פרל - ביקורות הספרים שלהם מומלצות מאוד לדעתי. ועכשיו לספר:


....................................................................

הספר "נפוליאון 1812" הוא ספר תמציתי על מלחמתו של נפוליאון כנגד רוסיה (יוני - דצמבר 1812). נפוליאון החל את מלחמתו ברוסיה כשהיו ברשותו כ-675 אלף חיילים, חצי שנה מאוחר יותר נטש נפוליאון את צבאו כשחזר עם שותף אחד בלבד. מהצבא עצמו, במערכה הזו - לא שרדו אלא מעטים. הספר כתוב בצורה טובה, ברורה - ואפילו מקיפה למדי למרות שהספר קצר. נהנתי לקרוא אותו, מדובר על סיפור היסטורי שאני לא הכרתי כמו שצריך (ולמעשה יש עוד חלקים "מתים" כמו קרב ווטרלו ושאר מלחמותיו של נפוליאון - אשמח להמלצות) ואני לא חושב שיש הרבה ספרים בנושא בעברית. בהכרח שההפסד של נפוליאון במערכה על רוסיה בשנת 1812, הוביל למפלתו, ולכן הסיפור ההיסטורי שמתאר הספר חשוב כל-כך.

מדוע נפוליאון נפל? לדעתי היה זה היבריס (חטא הגאווה) - ורצונו האישי של נפוליאון בהצלחתו שלו עצמו (בעוד עמו לא היה חלק במשוואה). בגב הספר (וכן בספר עצמו) מסופר שנפוליאון - לאחר הקרבות וההפסדים, במילים אחרות לאחר 1815 (לפי הבנתי) - אמר שהוא מצטער שלא מת במוסקבה. וזה למה? לדעתו מותו בעיר הזו היה נותן לו את תהילתו בצורה הטובה ביותר. במילים אחרות, מנהיגותו של נפוליאון לא הייתה עבור אנשיו, או עבור המדינה שלו, האזרחים - אלא בהצלחת נפוליאון והזכרת עצמו בהיסטוריה בצורה הטובה ביותר והמהודרת ביותר. נפוליאון הוא אחד מאותם מנהיגים גאונים ויוצאי דופן שפשוט חשבו אך ורק על עצמם. בהסתכלות על סיבות המלחמה של נפוליאון ברוסיה - מתיאור הדברים בספר - אפשר לראות באופן ברור שנפוליאון חיפש סיבה למלחמה. הוא רצה בה. לא הייתה סיבה אמיתית מדינית רציונאלית, שאפשר להגיד שבאמת המערכה הזו חשובה לביטחון צרפת בדרך כלשהי, ואף לא לבעלות בריתה. הכישלון היה בחוסר הבנת השלכות תקיפת רוסיה הגדולה, מזג האוויר, מזגו של העם הרוסי הקשוח (וכן אסטרטגיית האדמה החרוכה) - בעובדה שמספר רב של עמים התאחדו בצבאו של נפוליאון (שכמובן נאמנותם הייתה בספק רב - איך לא?).

הספר מתאר את הקרבות היטב, את האנשים ואת הקושי, את ההצלחות ואת הכשלונות. את הצד הרוסי ואת הצד הצרפתי. קוטוזוב (מצביא רוסיה כנגד נפוליאון) לא רצה במתים רבים לצד הרוסי, הוא העדיף שאת מלחמתו של העם הרוסי יעשו התנאים הקשים והחורף הקשה. כך גם כשנפוליאון נסג, החליט שלא לתקוף בצורה הישירה. הצבא הצרפתי מצא את עצמו בלא אספקה מספקת (בעקבות השרפות הרבות של הרוסים, שמנעו מהם אספקה), הרוסים אף החליטו לשרוף את מוסקבה עצמה. הדבר מראה את נחישותם של הרוסים כנגד הפולש, בניגוד לצבא צרפת - ובעלות בריתו - המעורער בנאמנותו במילא - ובלא סיבה מספקת ומשמעותית לסבלם שלהם. הסיפור הזה של 1812 הוא דיי עצוב למעשה, בהחלטה של אדם אחד נגרם סבל כל-כך גדול, כמובן דברים כאלו אפשר לראות גם במלחמת העולם הראשונה והשנייה. הדבר מראה את חשיבות המנהיגות, ואף המוסריות שבהנהגה, וכמה קיצוניים יכולים להיות ההשלכות של מנהיג - מוכשר ככל שיהיה - כשהוא חושב אך ורק על הישגיו שלו.

הספר מומלץ מאוד, כתוב היטב ותמציתי לפרטים החשובים. הספר מתאר את דמותו של נפוליאון ואת התקופה, את האישים, את המצב בכל נקודה ושלב במערכה. לחובבי היסטוריה זה ספר מעולה ונחמד ואף חשוב (לדעתי), אבל גם למי שסתם רוצה לקרוא על התקופה ועל המערכה הזו יכול להנות מספר פשוט ונחמד, לא כבד ומעניין.
מומלץ.

לא כתבתי ביקורת הפעם, אלא סיכום. במהלך קריאת הספר היה חשוב לי לכתוב סיכום על הפרקים והדברים שקראתי, וכן כל מיני מחשבות שעלו לי לראש. מכיוון שהספר מאוד גדול ובעל ידע מקיף, יצא לבסוף משהו די רחב. עם זאת רציתי לשתף, וכן לשמור את הדברים היכן שהוא - מסוכם בצורה טובה וברורה גם לעצמי. מי שיקרא את הדברים הכתובים (ביחוד להיסטוריונים המסתובבים פה בסימניה) בוודאי שיהיה לו הערות והארות - וזה מבורך מבחינתי ואני אף מחפש הערות. אני מוצא שהדבר רק עוזר, ביחוד שמדובר בביקורת בונות. אשמח גם להמלצות לספרים איכותיים אחרים בנושא. תודה רבה וקריאה נעימה. בנוסף, מאוד מומלץ לקרוא את הספר, ולא להסתפק במה שכתבתי בלבד - ללא צל של ספק החסרתי הרבה, ובנוסף אין כמו לקרוא את המקור.

עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות, סיכום:

............................................................


פרק ראשון:
אם נסתכל על העולם שלפני 500 שנה, לא נראה הבדלי כוחות משמעותיים בגושי האימפריות בעולם: סין, הודו, האסלאם הפרסי, האסלאם העותמני ומערב אירופה. בסך הכל לא ברור למה דווקא אירופה היא שתעלה למדרגת הכוח החזק בעולם. אם ככה, מה מיוחד באירופה? אירופה, בשונה משאר האימפריות האחרות היא מקום לא קל לכיבוש. בעוד ששאר הגושים, מבחינת השטח, היו מקומות מישוריים - כמו המזרח התיכון וסין שגורמים לאפשרות יצירת גוש שלם של שליטה.

מכיוון שהייתה כזו, לא יכלה להיות אירופה הרמונית. לא יכל אדם אחד לאחד את אירופה ליבשת הנשלטת לממלכה אחת. כתוצאה מכך נוצר מצב של מגוון רב של מלכויות בעלי רקע ותרבות שונה. מכיוון שלא היה אפשר לשלול מהיזמים - כמו בשאר הגושים - או הסוחרים, את האפשרות להתפתח ולגדול (מכיוון שמניעת מסחר ממדינה אחת פשוט גרמה לסוחר לעזוב למדינה השנייה). נוצר מצב של תחרות, של ניסיון לגדול ולהתפתח, ליצור חידושים בלא לפחד שמשהו ישלול ממך את הפרנסה.

ההמצאות המרובות, והניסיון לנצח בתחרות האדירה הזו נתן את המוטיבציה להגיע למקומות אחרים ולהשיג אמצעים חדשים. כך שוכללה והתפתחה אירופה - ודווקא אירופה, ולא גוש אחר - בעוד שאר גושי העולם שומרים על המסורת הטכנולוגית ונשארים מאחור.


פרק שני:

עצם הגיוון התרבותי, לא היה בהכרח עניין של רצון והסכמה. המחבר מתחיל מתחילת המאה ה-16, ונותן דוגמה על אימפריה באירופה, שהייתה קרובה להצלחת יצירת גוש גדול באירופה. ההבסבורגים (שכוחם היה רב בשנים 1500-1661 בערך) היו מספר מדינות מפורדות, תוך ניסיון לאיחוד בשושלת דם. כך יצא שקרל החמישי שלט ב: ספרד, מדינות השפלה (הולנד ובלגיה של היום), אוסטריה, החלק הדרומי של איטליה, פורטוגל (ע"י כיבוש האחרונה), השפעה באנגליה ובנוסף כיבושים "בעולם החדש" (אמריקה) - סחר והכנסות רבות ביחס לכל מעצמה אחרת באופן משמעותי.

אם ככה, מה מנע את הצלחת האימפריה ההבסבורגית לשלוט בכל אירופה בדומה לסין, העותמנים וכו'? אלא שאירופה הייתה שונה. בזמן שסין והעותמנים המשיכו "בשגרה" הרי שהאירופים לעולם לא הפסיקו את היעול וההתפתחות שלהם. כתוצאה מהקושי הרב לכבוש באירופה, וריבוי המלחמות - התחרות הזו גרמה גרמה ליעול מתמיד שמי שלא עמד בה פשוט נפל. וזה מה שקרה, כוחם הכללי (החלק, כנתון) של ההבסבורגים גדל ועלה מאוד, ואף הכפיל את עצמו מספר פעמים. אבל זה לא הספיק, במילים אחרות, כוחם היחסי (ביחס לשאר עמיי אירופה) ירד בהתמדה. לאט-לאט מספר החיילים בכל צבא גדל למספרים גבוהיים, ושיפור כלי הנשק גרם להוצאות לגדול ולגדול - לכל השיפורים הללו היה צריך כסף רב.

אבל זה לא רק בעניין הזה. ההבסבורגים שלטו מספר רב של מדינות לא מחוברות. כוחם הכלכלי, השפעתם כאימפריה החזקה ביותר באירופה גרמה לשאר היריבים לרצות בנפילתם. כך שהמלחמות של ההבסבורגים כמעט מעולם נפסקו - והם נלחמו בהתמדה, נטל הצבא היה חלק מהאיפריה הזו ומנע ממנה את דיבידנד השלום. ההבסבורגים ניסו להשיג כסף (בטווח הקצר) בכל דרך (כתוצאה מהנטל שגרמו המלחמות הרבות), וכתוצאה מכך פגעו בעצמם כלכלית בטווח הארוך.

פעם זה מרד בהולנד, פעם זה מלחמה כנגד צרפת (כמדומני), פעם זה העותמנים המאיימים במזרח. לא אתפלא שהדבר היה חלק מהאסטרטגיה רבתי של המדינות שראו את כוחם של ההבסבורגים - וכמובן רצו בנפילתם לטובת ארצם שלהם. ההבסבורגים סירבו לוותר על נתח המדינות שהיו בשליטתם - הם פשוט נלחמו כדי להשיג הכל ולשמור על הקיים. העניין הוא שכוחם היחסי ירד, ומכיוון שהיו החזקים ביותר, תמיד היה מי שרצה להוריד מכוחם - כדי לשמור על ארצו שלו. בסופו של דבר גרמו הלחימות הרבות להכרה במחצית השנייה של המאה ה-17 לכך שההבסבורגים אינם החזקים ביותר. במילים אחרות, ההבסבורגים לא הצליחו להתאים עצמם למבחן הזמן, וכן כתוצאה מהלחימה המרובה ונטל הכלכלי בסופו של דבר נפלו מדירוג 1 (וכך עתיד להיראות במהלך כל הספר).


פרק שלישי:

הפרק השלישי מעלה המחבר את האימפריה המגיעה לאחר ההבסבורגים באירופה, ולמעשה מראה את היחסים בין הלאומיים לאחר שכוחם של ההבסבורגים הידרדר. נוצר מצב של מספר מעצמות חדשות: צרפת, אנגליה, פרוסיה, הקיסרות ההבסבורגית ורוסיה. לא היה שינוי רב בתחום פיתוח הנשק, אלא ברמת הארגון של הצבאות, וכן בארגון הכספי. כמות האזרחים גדלה לאט-לאט, ורמת המסחר ורמת העושר עלו בכל רחבי אירופה.

האימפריה החשובה וככל הנראה החזקה בשנים אלה (1661-1815) הייתה צרפת, לה היה הכוח הצבאי החזק ביותר וכן מספר תושבים גדול הרבה יותר באופן יחסי, מכל מדינה ומעצמה אחרת (ונראה שרק רוסיה, שהייתה רחוקה יחסית ולא במרכז אירופה, עברה את צרפת בכמות האזרחים).

בשנים האלה המחבר מעלה שתי מהפכות שהתחברו ביכולת הכלכלית של המדינות, וכך אפשר להסביר את כוחם האמיתי של המעצמות בתקופה הז: מהפכת המימון וכן גאוגרפיה (גאופוליטיקה) של המדינה. בעוד שצרפת הייתה מעצמה גדולה ובעלת יכולת גבוהה הרבה יותר מאנגליה, מסתבר שלא היה סדר וארגון במדינה (יחסית) בכל מה שקשור לכספים. כך יצא שהמלכים הצרפתיים לא שמרו על החובות, והיכולת והמוניטין שלהם להחזיר חובות ירד, כך שהריבית שלהם (שהציעו נותני ההלוואות) הייתה גבוהה. וכן להפך, בריטניה בעלת מספר אזרחים נמוך יותר, שמרה על הגרעון וגרמה - בתוכניות מסודרות ומדוקדקות - על יציבות ההוצאות. בעוד שבצרפת גרמו המיסים לקושי עצום, מאחר וגובי המיסים לקחו את ה-"בקשיש" (שוחד, או הסכום ה-"סמלי" על עבודתם) בעוד שבבריטניה לא היו גובי מס' והדברים עבדו בצורה יעילה הרבה יותר. כך יצא שהאנגלים מנעו מיסים קשים על אוכלוסייתם, בעוד בצרפת היה קושי רב לממן את המלחמות והאזרחים סבלו הרבה.

בנוסף לכך הפיכתה של מדינה למעצמה או לאימפריה, הולכת ביחד לא רק ביכולתה לממן את הצבאות, אלא בדברים שלא תמיד קשורים בפנים המדינה. למשל, ארצות השפלה (בלגיה והולנד של היום) היו בעלות כוח כלכלי ועושר רב. עם זאת, הגיאופוליטיקה, או האסטרטגיה-רבתי שלהם הייתה מורכבת ומנעה מהם הצלחה. השטח, המדינות הגדולות והחזקות (אנגליה וצרפת) שמנעו מארצות השפלה את כוחם היחסי שבאזורם. וכן להפך, בריטניה וארצות הברית המבודדות משאר שטח אירופה (איים), שמנעה תקיפה יבשתית ונתנה לבריטים לאסטרטגיה שמצד אחד תמנע את כוחה של המדינה אחת חזקה (במקרה של בריטניה) באירופה, וכן אפשרות למסחר וכיבושים מחוץ ליבשת וחיזקו את הבריטים והפכו אותם לאימפריה בסופו של דבר.

וכן צרפת, שהייתה במרכז אירופה, ובכך למרות כוחה היחסי הגבוה, האפשרות מצד מדינות שונות להטריד אותה נתנה לצרפה גורל דומה לשל ההבסבורגים. בריטניה החלישה את כוחה של צרפת ע"י חיזוק כוחם של בעלות בריתה המתנגדות לצרפת. כך יוצא שלא רק יכולת ניהול יוצאת מהכלל, אלא דברים שאפשר לראות בהם "גורל", קירבה למדינות חזקות או חלשות, וכן נתונים כעובדות גרמו להצלחה או לכישלון, בעלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות.

בשנת 1661 עלה - בפועל - לשלטון צרפת לואי ה-14 (הוא הפך למלך בגיל צעיר מדי, ולכן קיבל את השלטון רק כשהפך לבוגר יותר). בזמן עלייתו של לואי ה-14 לשלטון עוד לא היה ברור לשאר המעצמות שצרפת היא המעצמה העולה החדשה. נראה שהשפעת ההבסבורגים עוד הייתה קיימת. לכן, מצא את עצמו לואי ה-14 במצב דיי נוח, בו יכל (לואי ה-14) לתקוף את שאר המעצמות ללא התנגדות אירופית (לפחות בהתחלה). הדרך בה פעל, גרמה לו, לגרום לשאר מעצמות אירופה להילחם כנגדו כקואליציה רחבה כניסיון - בדומה למה שנעשה לההבסבורגים - להוריד מכוחה היחסי, ולא לאפשר לצרפת לשלטון אירופי. נראה שצרפת וספרד היו בקואליציה אחת, ואילו שאר מעצמות אירופה בצד השני.

המלחמות הרבות שניהל לואי ה-14 גרמו להתשה כללית. נראה שבתקופה זו נלחמו כל עוד היה להם היכולת להילחם, והפסיקו רק ברגע שהיו מותשים. כך גרמו לחימות רבות, מיתוך ניסיון לכיבושים למעשה להתשה כללית ובלא שינוי רציני בשטח המעצמות באירופה. במותו של לואי ה-14 בשנת 1715, התחילה תקופה של רגיעה לאחר מלחמות רבות. עם זאת, לאחר מספר עשורים של שקט, הצליחה צרפת להחזיר את כוחה, וכך חזר לעצמו הסבב לחימה במספר רב של מוקדים לאורך המאה ה-18. אני חושב שנכון לציין את ההצלחה הצרפתית במלחמת העצמאות האמריקנית מ-1775-1783 וכן את המהפכה הצרפתית בשנים 1789-1799.

בעוד בריטניה הייתה חזקה בים, צרפת הייתה חזקה ביבשה. ללא כוח חזק ואיכותי בים, לא יכלה צרפת לכבוש את אויבתה בריטניה מאחר ובריטניה היא אי, בלי חיבור לאירופה. וכן גם להפך, ללא כוח חזק ביבשה לא יכלה בריטניה לנצח את צרפת. המחבר נותן דימוי לבריטניה וצרפת - כלוויתן ופיל. הפיל הוא הגדול ביותר ביבשה, הלוויתן הגדול ביותר בים.

כך נוצר מצב של חיפוש דרכים להכניע אחת את השנייה. למשל, בריטניה נתנה למספר מדינות אירופיות סכומי כסף ניכרים כדי להתמודד כנגד צרפת, ובכך להחליש את צרפת באופן יבשתי. וכן צרפת, ניסתה לרכז כוחות ימיים ממספר מדינות לתקיפת בריטניה. בתקופת המהפכה הצרפתית (1789-1799) החלו הצרפתיים כעם, לקבל מרץ ו-"נעורים" כנגד הסדר הישן בכללותו, כולל הסדר הצרפתי וכן הסדר האירופי. הצרפתיים המהפכניים נלחמו בעוז כנגד ניסיונות פלישה, וכן הצליחו להפיל את שלטון המלוכה.

בתקופה שלאחר מכן, ידועה כתקופת נפוליאון והצלחותיו היוצאת מהכלל שרק הרייך השלישי הצליח יותר באירופה. המצב בשנים 1800-1810 (בערך) נראים כהצלחה אדירה של נפוליאון, ולכאורה הצלחה של מדינה אחת לשרור על כל אירופה כמעט. אך הדברים נראו שונה, וכתוצאה ממלחמות קשות מאוד נהרגו מספר רב של חיילים. וכן פלישת צרפת לספרד, גרמה ללחימת גרילה של האזרחים הספרדיים בצרפת הכובשת, דבר שהקשה מאוד על צרפת וגרם לפתח חשוב לבריטניה בשבירת המצור הכלכלי של נפוליאון עליה (לא לאפשר מסחר), וליצוא המוצרים לספרד בעולם החדש (אמריקה הדרומית).

לחימת הגרילה הספרדית גרמה לנפוליאון להשאיר חלק גדול מצבאו בספרד. בנוסף לכל חשוב לזכור את הלחימה הקשה מאוד ברוסיה הקפואה, בנוסף לעובדה שרוב הלוחמים של נפוליאון במסע הלחימה ברוסיה לא היו צרפתיים. עובדה זו גרמה למנוסה ברגע התבוסה. בסוף הפרק השלישי מראה המחבר את קונגרס וינה, בה המעצמות האירופיות הגדולות החליטו על ההסכם השלום שלאחר תקופת נפוליאון. הסכם זה היה הסכם ששמר על האינטרסים של המדינות, והצליח לשמור על העולם ממלחמה לתקופה ארוכה יחסית.

כמו כן, בתקופה של 1815 והלאה, היה ברור שכוחה של בריטניה, גדל באופן יחסי הרבה יותר מכל מעצמה אחרת. מסירת הכדור ב-1661 (בערך) לצרפתים, עבר בשנת 1815 (בערך) לבריטניה בעלת ההיתרונות הכלכליים, האימפריאלים והמסחריים. נראה שדווקא נפוליאון, גרם לכך שאויבתו הגדולה (בריטניה) תהפוך למעצמה החדשה והגדולה וגרם לעלייתה - גם בלי לדעת על כך. חשוב לשים לב שבתקופת מלחמות נפוליאון, מתחילת המאה ה-19 עברה בריטניה לתיעוש - ולמעשה למדינה המתועשת הראשונה, דבר שהעלה אותה בהרבה ביחס לשאר המעצמות.

............................................................

פרק רביעי:
בפרק הרביעי אנחנו רואים את השינוי מקרב ווטרלו (1815) ונפילת נפוליאון. ההבדל המשמעותי הוא ככל הנראה עליית בריטניה, שהמהפכה התעשייתית, בנוסף למסחר הרב והיוקרה לאחר ניצחון נפוליאון גרמו לה לעלות מעלה מעלה ביחסים הבין לאומיים. בתקופה הזו, של שנת 1815-1885 בערך, זו תקופת האימפריה הבריטית. תקופה זו גם נקראת (לא מדויק לגמרי בשנים) התקופה הויקטוריאנית, על שם מנהיגת בריטניה ויקטוריה. שמה של התקופה מסמל את העברת הכדור בין צרפת לבריטניה. מדובר על תקופת שלום ארוכה יחסית. לאחר מלחמות נפוליאון, המאה ה-19 הפכה למאה שקטה. היו קרבות קטנים וקצרים יחסית ורק מלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865) שלא הייתה כלל באירופה, הייתה היוצאת כמעט מהכלל (אם מחשיבים את מלחמת קרים - אבל גם מלחמה זו הייתה קצרה יחסית).

למרות עלייתה של בריטניה כמעצמה, וכן כוחה התעשייתי ביחס לשאר המעצמות (וכן כוח מסחרי) - החליטה בריטניה שאינה רוצה להחזיק צבא גדול, ובכך להרוויח את דיווידנד השלום. למרות שצרפת הייתה המפסידה במלחמות נפוליאון עדיין נחשבה למעצמה במעלה ראשונה. עם זאת, ביחס לבריטים, העושר הצרפתי ורמת התיעוש לא היו גבוהים בצורה משמעותית - כך נראה.

עליית ביסמארק לשלטון פרוסיה, והצלחת איחודה של גרמניה, הראו שהאומה הגרמנית החדשה בעלת יכולות יוצאות מהכלל כשהם מאוחדים ומצרפים אותם למדינה גרמנית אחת. הניצחונות של פרוסיה כנגד אוסטריה (שנת 1866) והאיחוד הגרמני, כמו כן שינוי בדרך הארגון הפרוסי למלחמה - הפכו את גרמניה למעצמה העולה. ניצחון גרמניה על צרפת (1870-1871) הראה את השינוי במבנה האירופי וביחס הכוחות באירופה.

מלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865) הייתה כסימן לבאות, סימן שלא לקחו אותו ברצינות ולא למדו בתקופה הזו - שלמעשה המלחמה השתנתה לחלוטין.
התקופה הזו הייתה שקטה יחסית, אבל רבת שינויים: עליית כוחה הכלכלי וכמות האזרחים האמריקנית, וכן כמות האזרחים הרוסית החלו לגרום למשקיפים לשים לב לכוח חדש העולה בעולם. בסופו של דבר, היכולת הבריטית הופצה בעולם, והפיתוח הכלכלי היחסי השתנה לטובת מקומות שונים שאף עקפו את בריטניה.

העולם של 1885 (ועוד יותר בהמשך השנים) מגלה כמה מעצמות חדשות-ישנות: בריטניה, ארצות הברית, רוסיה, צרפת, אוסטריה-הונגריה, גרמניה, איטליה ותשומת לב גם למדינה אסייתית מזרחית ומרוחקת - יפן. הרצון האדיר להתפתח גרם לחיכוכים בין המעצמות, ואלה הובילו - בין השאר, גם לשינוי ביחס הכוח העולמי - לערעור הסדר הישן, ולסיכויים רבים יותר בהתפתחות עימות (שהחל, והתפתח למלחמת העולם הראשונה ב-1914 - למלחמה נוראית וחסרת תקדים עד אז). מדובר על תקופה של שיוניים מרחיקי לכת בכל הפיתוח הכללי, בייצור, בשינויים באמצעים ובדרך הפיקוד ומבנה הצבא (יתכן שהמבנה החדש, הנוצר בפרוסיה, התחיל מהגותו של קלאוזביץ).

יש בכל קריאת הספר לקח מעניין. חוסר יכולת של מעצמה גדולה (זו המספר אחד) להתאים את עצמה לשינויים הרבים, וכן התחייבויותיה כלפי מספר רב של גורמים - גורמים להוצאות רבות של הצבא, וכתוצאה מכך נמנע היכולת והפיתוח הכלכלי. יש פה עניין גם של התמדה, ברגע שמדינה חושבת שהיא יכולה לנוח על זר הדפנה, זה הרגע בו אפשר להבחין בנפילתה. בשביל להישאר מספר אחד, עליך לרוץ בכל הכוח ובשיא העוצמה. העולם לא נשאר אותו הדבר - הדבר נראה באופן ברור בספר.



פרק חמישי:
תהליך התיעוש מתפתח בעולם, הדבר גורם לשינוי ביחס הכוחות של הסדר הישן - כתוצאה מכך ישנם מספר מעצמות המעוניינות בסדר חדש בהתאם לכוחם היחסי בעולם. הדבר גורם לחיכוך רב. השינוי הגדול ביותר קורה בארצות הברית, הגודלת בצורה יוצאת מהכלל, עד כדי יכולת כלכלית העוברת - אפילו בהרבה - את בריטניה. עם זאת, נשארת ארצות הברית מבודדת, וכן רצונה של ארצות הברית להישאר כזו - בדרך כלל - מהצד המזרחי של העולם (אם כי יש כמה יוצאים מהכלל).

השינוי השני הוא יחס הכוחות שבין צרפת ובריטניה למעצמה אירופית חדשה - הלא היא גרמניה. גרמניה המאוחדת, הצליחה להתחזק בהרבה בחינות וכתוצאה מכך החלו לחשוד בה מעצמות כמו צרפת או בריטניה (איך לא? והחשדות היו מוצדקים למעשה). כוחה היחסי של גרמניה עלה, וכן רצונה לשינוי המצב הישן ויצירת מצב חדש. התקופה הזו גם הייתה תקופת ה-"כיבושים" - הקולוניאליזם. הכיבוש האירופי בעולם גדל, וכתוצאה מכך נוצרו מספר רב של חיכוכים בין המעצמות בעלות מספר רב של אינטרסים בעולם. הרצון להשיג עוד ועוד, לקבל חלק נוסף וכנראה מה שאנחנו מכירים כמושג של "לא לצאת פראייר" גרמו לאירופה להיות חבית נפץ.

השינויים הללו, וכן העובדה שהמנהיגים והעולם לא לגמרי הבינו את ההתפתחויות הלחימה החדשות המודרניות (וזה מה שקורה לדעתי גם היום - אין לי מושג איך תראה מלחמת עולם במציאות הטכנולוגית כיום, ואני חושש שזה קשה מאוד להבין, ותלוי במספר גורמים נסתרים). כל אלה גרמו למצב של מלחמה, וכתוצאה מקבלת התמיכה הכלכלית מצד מספר רב של מדינות בקואליציה של שני הצדדים הלוחמים - פשוט גרמה להארכת הלחימה עוד ועוד.

רוסיה הייתה מדינה בעלת מספר רב של חיילים, אבל בלא כוח כלכלי מיוחד (ולמעשה כוחה הכלכלי והיצרני היה עלוב למדיי). ארצות הברית הייתה הפוכה, בעלת כוח כלכלי יוצא מהכלל, אבל כמעט בלא חיילים. סוף המלחמה הזו (הידועה כיום כמלחמת העולם הראשונה) הראה שיכולת כלכלית, בסוג הלחימה הזה (הקיפאון המלחמתי) הוא גורם חשוב בשביל להשיג ניצחון. עם זאת, חשוב לציין את גרמניה (גם במלחמת העולם השנייה בנוסף) שלמרות החיסרון האדיר של ביכולת הכלכלית, הצליחה להגיע לרמה מאוד גבוהה של אימון ואיכות האנשים שלה. לכן גם האיכות הרוחנית חשובה: האימונים הקפדניים, הדייקנות והרצון לתת למען העם והארץ הם חשובים למדיי. הגרמנים היו קרובים לניצחון, למעשה לא מובן מאליו לגמרי שדווקא צרפת בריטניה ניצחו, כפי שהיה אפשר לחשוב. בשלב מסוים עזבה רוסיה את הלחימה ולמעשה, אפשר להגיד שהפסידה (המהפכה הסובייטית ב-1917). ללא השתתפות ארצות הברית לבסוף בלחימה, קשה היה לראות ניצחון מצד צרפת ובריטניה.

ולכן הסדר הבין לאומי משתנה מ-1919 בעיקר בגלל העובדה שהניצחון הושג הודות לארצות הברית. מכאן והלאה (ככל הנראה) מעמדם של בריטניה - אם כי בצורה פחותה יותר בהתחלה, כך נראה - ושל צרפת ירדו. במקומם עלתה ארצות הברית ביחס הכוחות העולמיים.


פרק שישי:
הפרק מדבר על התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועד לתקופה בה גרמניה הנאצית הגיעה לשיא כוחה (1919-1942). לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה אמנם ברור שיש אימפריה חדשה ושמה ארצות הברית, אבל ארצות הברית עצמה לא רצתה קשר עם העולם "המזרחי". ארצות הברית, באותה תקופה, נשארה בהשפעתה בעולם המערבי, והשאירה את אירופה בלא השפעה מצד "המעצמה החדשה".

זוהי תקופה (כמו כל תקופה) של שינויים במאזן הכוחות. רוסיה החזיקה צבא גדול ועשתה שינויים נרחבים בפיתוח ובהשכלת האזרחים. עם זאת, גם גרמה למותם של מיליונים, מנעה יוזמה מצד מפקדים, ציודם והטכנולוגיה של המדינה הייתה מיושנת (ביחס לגרמניה למשל), וכן דרך השימוש באמצעים לא הייתה יעילה ונכונה. בריטניה וצרפת נשארו כהמעצמות החזקות והמחליטות באירופה, עם זאת אפילו לאחר המלחמה היה נראה ברור שגרמניה עוד חזקה ובעלת יכולת יצור טובה מאוד. נראה שהתפקיד השומר, שלקחו לעצמם בריטניה וצרפת, היה קשה ליישום בתקופה הזו. צרפת ניסתה ליצור קואליציה של מדינות מזרחיות (חדשות כמדומני) כדי לבודד את גרמניה - דבר שרק גרם לעוד מספר בעיות, בעצם העובדה שהיה קשה מאוד עבור צרפת לעזור לאותם מדינות במקרה של תקיפה (כמו מה שקרה בצ'כוסלובקיה ובפולין. וגם בפינלנד רק בנסיבות שונות). למרות אלה, כוחה הכלכלי של צרפת ירד מאוד. למרות הדברים הנראים כהצלחה ויכולת כמו צבא גדול, לאט-לאט ירדה כוחה כמעצמה עולמית כפי שהייתה ידועה עד כה (הדבר נראה היטב במלחמת העולם השנייה, אם כי עד למלחמת העולם השנייה הדבר לא היה ברור כנראה).

בריטניה הייתה דיי אדישה לצרפת. שתי המדינות התקשו להתחרות בגרמניה בתחרות החימוש לאחר עלייתו של היטלר (ינואר 1933). לקראת מלחמת העולם השנייה הן לא היו מוכנות. גרמניה הצליחה לאט-לאט להחזיר את כוחה, ואת השפעתה בעולם. למעשה עוד לפני שעלה היטלר לשלטון הצליחה המדינה לא רע. לאחר עלייתו של היטלר החל חימוש בצורה אפילו - הייתי אומר - קיצונית. יחס הכוחות באירופה השתנה, והתיאבון של גרמניה הנאצית גדל, ביחוד בעקבות הדרך שסיימו המעצמות את מלמת העולם הראשונה (הרצון בנקמה וכו').

נראה שצבא גרמניה היה החזק ביותר במלחמת העולם הראשונה וכן גם במלחמת העולם השנייה. הצבא אומן היטב, והיה בעל טכנולוגיה וכלים איכותיים, וכן פיקוד איכותי ויעיל. עם זאת, נראה שהתחרות בין ארגוני הצבא, וכן חוסר התיאום בין הארגונים גרם למשברים. ארצות הברית, למרות היכולת הכלכלית והמסחרית בעולם, לא פיתחה את כוחותיה הצבאית בצורה משמעותית. גם במשברים כלכליים בשנות ה-30 של המאה ה-20, עדיין הייתה כלכלתה חזקה ביחס לעולם. יכולותיה היו גבוהות (גם אם באותו משבר כלכלי ארצות הברית הייתה המדינה הראשית שנפגעה). ברגע שנכנסה למלחמת העולם השנייה (בסוף 1941), הכוח הכלכלי הזה הפך לכוח צבאי חזק וחדיש, בהכרח גרם לניצחון ולשינוי במאזן הכוחות לטובת בעלות הברית.

כשהחלה מלחמת העולם השנייה, הצליחו כוחות גרמניה הנאצית להכות היטב את צרפת (שנכבשה) וכן את כוחות בעלות הברית. ההצלחה של גרמניה הייתה דיי מדהימה למעשה. נראה שאילו גרמניה לא הייתה עושה טעויות כל-כך קיצוניות (כמו מבצע ברברוסה - שלא הוכן כראוי, מתוך מחשבה שהניצחון יבוא במהירות, וכן פיזור הכוחות של גרמניה במספר רב של מדינות) היה קשה לראות כיצד תובס.

איטליה במהלך התקופה שלפני המלחמה, הייתה כמין שחקנית בתיאטרון. מהצד נראה שיש לה כוח רב (בעקבות הצגות של מוסוליני, שנלקחו ברצינות יתר מצד משקיפים). בזמן מלחמת העולם השנייה, התגלה מפלתה וחוסר יכולותיה. יפן הייתה המעצמה במזרח הרחוק. בזמן שכוחה עולה למעלה, כך גם החל התיאבון לגדול. יפן החלה בניסיון לכבוש את סין (מנצ'וריה וכן ערים מדרום למנצ'וריה בסין), וכן מדינות בהודו-סין, קוריאה והפיליפינים. היכולת של יפן הייתה מרשימה, רוח הסמוראי והלאומנות היפנית הייתה חזקה. היא הייתה אתגר לא פשוט עבור ארצות הברית. מכל מדינות העולם, נראה שחוץ מגרמניה רק יפן הייתה מוכנה למלחמה כמו שצריך.

לאחר התחלת מבצע ברברוסה, וכן לאחר תקיפת פרל הארבור בידי יפן, והכרזת היטלר מלחמה על ארצות הברית, היו שלושת המעצמות הגדולות: בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות בקואליצה אחת. הייתה זו קואליציה כלכלית חזקה מאוד, וגם אם בהתחלה היה נראה שכוחו האיכותי של צבא גרמניה, וכן צבא יפן מצליחים לגבור על הקואלציה החדשה - לאט-לאט השתנתה התמונה (וההנחה היא ש-"לאט-לאט", הכוונה - עד שהכוח הכלכלי של ארצות הברית וברית המועצות יומר לכוח צבאי, וכן הכוחות הרבים לבסוף עשו את שלהם).

............................................................

פרק שבעי:
התעשייה והכוח הכלכלי הרב של ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הכריעו את מדינות הציר. למרות כוחם ה-"רוחני" של יפן וגרמניה, באימון היחידות ולכידות החברה, בסופו של דבר כוחם העודף של בעלות הברית, שהפך מעוצמה כלכלית לעוצמה צבאית חדישה ויעילה - גרם לניצחונם במלחמת העולם השנייה. מסיום מלחמת העולם השנייה, העולם השתנה למדי. שינוי ראשון אפשר לראות את עלייתן של שתי מעצמות ביחס לשאר: ברית המוצעות וארצות הברית. בעוד שבעבר היו מספר מעצמות (בריטניה, ארצות הברית, גרמניה, רוסיה, איטליה, צרפת וכמדומני אוסטריה הונגריה) שאיזנו אחת את השנייה, לאחר מלחמת העולם השנייה נהפך הדבר לשתי ענקיות.

שינוי שני משמעותי מאוד, היה המצאת פצצת האטום ולאחר מכן פצצת המימן. אלה גרמו, לשינוי משמעותי בחשיבה של המלחמה, ועל השלכותיהם של סכסוכים בעיקר בין ארצות הברית וברית המועצות. הדבר מנע מלחמה, שכנראה ללא ספק הייתה מתקיימת ללא ההמצאה החדשה. כך נוצר מצב של מלחמה קרה, ועולם בו יש שני שליטים שאינם יכולים לפגוע אחד בשני, למרות ההבדלים בתפיסת העולם והיריבות הקשה. השינוי השלישי היה העלייה המדהימה של ארצות הברית ביחס לשאר המדינות האחרות. אירופה, שהייתה בעלת כוח הכלכלי והצבאי לשעבר, הייתה הרוסה בעקבות הלחימה הקשה, ולקח כמה שנים עד שהצליחה להחזיר לעצמה את כוחה הכלכלי. בנוסף לעובדה שברית המועצות איבדה כמות גדולה מאוד של אזרחים בעקבות המלחמה, בנוסף לעובדה שיפן וגרמניה המפסידות נהרסו למדיי, ולא ניתן להם להחזיר את כוחם אלא בצורה המתאימה למנצחים (בעלות הברית).

כך נוצר מצב, בדומה לבריטניה בתקופה הויקטוריאנית, של שליטה של ארצות הברית בכוח הכלכלי בעולם ועלייתה של ארצות הברית והפיכתה לשומר של העולם מידי בריטניה. עם זאת, ככל שעברו השנים הצליחו ארצות אירופה, סין, יפן, וכן ברית המועצות (ברמה כלשהי) להצליח להחזיר לעצמם את כוחם הכלכלי היחסי. הדבר גרם לאט-לאט (ונראה שקורה עד היום) לירידת ארצות הברית בכוחה היחסי, וכן ליצירת עולם ההופך לבעל מספר מוקדי כוח: ארצות הברית, אירופה, ברית המועצות, סין ויפן. בדומה ובכן, לכל מעצמה שהצליחה להיות מספר אחד, נראה שהצלחת שאר המדינות להתאים את עצמם למציאות האסטרטגית החדשה - וכן הצלחתם להשתקם מהמלחמה - וחיזוק כוחם היחסי הוריד את כוחה של המעצמה הגדולה. מכיוון שכוח הוא עניין יחסי, עליית מדינה אחת, מוריד את כוחה של מדינה שנייה - זה משחק סכום אפס.

אמנם המחבר לא הצליח לראות (אלא כמה רמזים קטנים) את נפילתה של ברית המועצות זמן קצר אחרי הוצאת הספר (שנכתב בשנת 1988) מוערך לדעתי שלא שינה דבר מספרו. בכך הוא מראה את חסרונו אמנם, אבל גם מלמד שחיזוי ההיסטוריה הוא למעשה, כנראה דבר בלתי אפשר אלא בצורה מעורפלת. גם אם הבנתך ההיסטורית רחבה עד מאוד.

בנוסף לכל השינויים בעולם, ישנם גם השינויים של יצירת מדינות העולם השלישי - מדינות ערביות, הודו וכדומה. וכן השפעה רחבה מאוד של המעצמות הגדולות בעולם, ויצירת קואליציות אחת כנגד השנייה.



פרק שמיני והאחרון:

בפרק הזה מנסה המחבר לחזות את העתיד מעבר לשנת 1988 (שנת הוצאת הספר במקור) לפי הנתונים הנמצאים בפניו. מכיוון שהמציאות שלנו היא מה שהוא מנסה לחזות, מאוד מסקרן לדעת מה ציפה המחבר מהתקופה שלנו - ולראות כמה צדק וכמה טעה. ישנם כמה דברים שאינם נכונים באופן טבעי. למשל סין העתידנית המתוארת בספר חלשה יותר כלכלית מסין שאנחנו מכירים היום (מאיך שאני מבין את הדברים) שכוחה הכלכלי יוצא מהכלל ועוד עתיד לעלות, ואף קל לזהות את עלייתה של סין ביחס לארצות הברית.

בנוסף, המחבר העיר, ואף נראה כנותן ביקורת - על האנשים החושבים שברית המועצות הולכת ליפול. שנה לאחר הוצאת הספר ברית המועצות נפלה כמובן. יש בכך משהו מאוד מעניין, וסוג של לקח. פול קנדי (כותב הספר) הוכיח לחלוטין את יכולתיו וידיעותיו ההיסטוריות במהלך הקריאה בספר. למרות הכל, לא הצליח לחזות שינוי עצום שכזה, שקרה לאחר שנה אחת בלבד מכתיבת הספר. הדבר מראה שלמעשה הדברים הקורים בעתיד הם לוט בערפל. אתה לא יכול לדעדת מה יהיה, אלא לחזות באופן מעורפל בלבד, על פי ידיעות העבר.

הדבר מלמד שחייבים להיות מוכנים לכל מציאות - בלתי סבירה ככל שתשמע - ואף לצניעות.

הפתיעה אותי כוחה היוצא מין הכלל של יפן בשנות ה-80 של המאה ה-20. מרוב הצלחותיה סירבו (ויתכן שעוד מסרבים) מדינות ומעצמות לסחור איתה בטכנולוגיה שלה - מכיוון שהדבר פוגע ביצרנים של אותם מדינות. עם זאת, נראה שהיום ירד כוחה הכלכלי היחסי (אם כי אני לא יודע להגיד באופן עובדתי). מדינות מערב אירופה שוקעות בהתמדה ובאיטיות, ואף שכוחם הכלכלי עוד גבוה וכוחם הדיפלומטי חשוב, קל לראות שהם נמצאים בשקיעה יחסית לשאר העולם. המחבר טוען שיש סבירות דיי גבוהה שזה ימשך (כמדומני) באותו הדרך. באמת כיום אפשר לראות שהכוח עובר מארצות הברית ואירופה, למדינות אסיה המזרחיות.

ארצות הברית - כך נשמע מספר שנכתב בשנות השמונים במאה הקודמת - יורדת מכוחה היחסי. צריך לזכור שארצות הברית הפכה למעצמה הגדולה בעקבות מצבם הרע של שאר המדינות לאחר מלחמת העולם השנייה. כך שכלכלתם של האירופים, היפנים והסינים הייתה חלשה למדיי, נשארה ארצות הברית, שהחלה להילחם בזמן מאוחר, והלחימה לא הייתה בארצות הברית עצמה - לעלות בכוחה היחסי על שאר המדינות. ברגע שהצליחו שאר המדינות להשלים את הפער החסר, החלה ארצות הברית לרדת מכוחה היחסי בעולם, כך שלאט-לאט מאבדת את כוחה ועתידה - בשלב מסוים, ואף למרות שברית המועצות נפלה - לאבד את דירוג מספר 1.

הדברים נראים היום הרבה יותר ברורים. סין בהחלט ניראת כוח כלכלי יוצא מהכלל, ויש הרבה דברים שמלמדים על שינוי בעולם לטובתה. ארצות הברית מאבדת את כוחה לטווח הארוך בעקבות ההשקעות בביטחון והתחייבויות רבות מדיי לשמירה על העולם. בעוד שהשקעה בביטחון גורמת בטווח הקצר לעלייה, הרי שבטווח הארוך הציוד הצבאי המושקע יהפוך לישן, והכסף שהושקע על האמצעים והטכנולוגיה במקום על תעשייה, פיתוח ומחקר - שגורמים לעליית הצלחה הכלכלית - וכך לשקיעה ביחס למדינות המשקיעות מעט על צבא והרבה על פיתוח כלכלי.

הדילמה הזו, בין פיתוח הכלכלה ושמירה על תקציב ביטחון נמוך, לבין שמירה על תקציב הגנה גבוהה מתוך התחייבויות רחבות ושמירה על הבית - גורמת בהרבה מובנים לעלייה ונפילה של המעצמות הגדולות. סין, ויפן למשל, שומרות על תקציב הגנה נמוך ובכך כוחם הכלכלי עולה ועולה, בעוד שארצות הברית חייבת להגן על מספר מדינות ואזורים בעולם - ובשמירה על תקציב הגנה גבוהה.

כמובן, תקציב הגנה נמוך גם יכול לגרום למדינות שאפתניות לתקוף מדינה מפותחת כלכלית אך בעלת תקציב הגנה נמוך. הדילמה הזו לא פשוטה, ויש להתייחס אליה ברצינות בכל חשיבה מדינית. השלכותיה של דילמה זו לטווח הארוך, בהכרח, גורמת לעלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות. סוף סיכום.

............................................................



הספר הוא ספר היסטוריה ויחסים בין לאומיים מאוד חשוב ומאוד מעניין. עם זאת אני מוכרח להודות שהוא לא קל לצליחה. בדומה לספרים יוצאי דופן כמו "מלחמה ואסטרטגיה" של יהושפט הרכבי וכן "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר - כמה שהם מיוחדים, לא קל לסיים אותם. ובכל זאת הספר כתוב בצורה טובה, נותן לך ידע נרחב ומקיף, ואף היסטוריה מהסוג ה-"לא מוכר" - ובמילים אחרות, לא היסטוריה של המאה השנים האחרונות בלבד (שיש רבים מהם בעקבות המלחמות הגדולות של המאה הקודמת).

מומלץ מאוד לאנשי קבע, לחובבים מושבעים של היסטוריה צבאית וכללית. בסך הכל ספר נהדר.

*את התמונות לקחתי מאתר Pixabay המספק תמונות חינמיות, וללא השארת קרדיט.


תודה רבה על הקריאה והזמן.

ב-22 ביוני 1941, הפרו הגרמנים הנאצים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופתחו במבצע ברברוסה. הפולשים נכנסו לעומק "אמא רוסיה" - היא ברית המועצות. ההנהגה והמדינה לא היו מוכנים לפלישה, נראה שגם סטאלין עצמו הופתע מאוד. כך מצאו הסובייטים את עצמם ללא הגנה מספיקה (בעליל), בציוד ישן, עם פיקוד צבאי לא מוכשר (המוכשרים הוטהרו ע"י סטאלין זמן קצר לפני כן). מבצע ברברוסה, והלחימה המזרחית התנהלו בשלושה מוקדים שונים: בצפון מזרח - לכיוון לנינגרד (סנקט פטרבורג של היום), מזרח - לכיוון מוסקבה, ודרום מזרח לעבר קייב (עיר הבירה האוקראינית כיום).

התקיפה הגרמנית-נאצית התנהלה בצורה יוצאת מהכלל מבחינת הגרמנים, ודיי בקלות הצליחו להיכנס ללב ברית המועצות וללא התנגדות משמעותית. המבצע עצמו לא נעצר בגלל היכולת היוצאת מהכלל של הרוסים, אלא מגנרל חורף. בדומה לנפוליאון, נעצרו הכוחות הגרמנים בעקבות מזג האוויר, הבוץ, הקור הקשה שמנע אפשרות הפעלה של רכבים וכוחות משוריינים. הזמן שהחורף נתן לסובייטים, נתן להם האפשרות להכין את עצמם טוב הרבה יותר. ומכיוון שכוחות הורמאכט (צבא גרמניה) התרכזו בעיקר בברית המועצות, הדבר נתן לשאר בעלות הברית לפתח את עצמם ולהשלים את הפער הצבאי בינם לבין גרמניה הנאצית, ואף לעבור אותם. במהלך השנים הבאות הצליחו הסובייטים להדוף את הגרמנים-הנאצים, וכן בעלות הברית פתחו בחזית שנייה בצפון אפריקה ובצפון צרפת.

כך או כך, בעקבות הפעילות הרבה, הלחימה במספר רב של מוקדים (בכל העולם) נראה שמספר סיפורים חשובים (היסטוריים) נשכחו או נזנחו משהו. בלחימה הסובייטית כנגד הגרמנים בדרום מזרח הייתה הלחימה ההרואית בסטלינגרד - והספר "סטלינגרד" של אנטוני ביוור מומלץ להבנת הלחימה בגזרה הזו. בגזרה המזרחית נעצרו הכוחות הגרמנים-נאצים כמה קילומטרים בודדים ממוסקבה, כך שהעיר תפסה הרבה עניין באופן טבעי (מה גם שסטאלין עצמו נשאר שם) וכן מדובר על עיר הבירה הסובייטית. עם זאת, נראה שגזרת לחימת הצפון לא קיבלה כל-כך התייחסות, בין במודע (המשטר הסובייטי טשטש מידע על מצב העיר) ובין שלא מודע - מכיוון שישנם מספר רב של מוקדי לחימה. הספר ל"לנינגרד" של אנה ריד מתייחס לגזרה הזו.

לא פעם (איך לא?) אני מוצא שספרי היסטוריה הם דיי חסרי רגש, ציוני עובדות בניסיון שלא לתת פרשנות אישית (עד כמה שניתן - וזה הרבה פעמים לא "ניתן"). גילתי שהספר "לנינגרד" שונה. הוא מספר סיפורים, מציין הרגשות, כתבי יומן - מגוון רב של נושאים שונים הקשורים למצב העיר, כל זה בהתייחסות לעובדות היבשות. זה ספר מאוד אנושי, כתוב בצורה זורמת ומנסה לתת את נקודת המבט (עד כמה שניתן, וזה כמעט בלתי "ניתן") של האנשים הנמצאים במצור בתקופה הזו, ובעיר הספציפית הזו. התיאורים קשים, הדברים שעברו האנשים שם מאוד קשים. לחשוב ש-25 עד-33 אחוזים מתושבי העיר נהרגו כתוצאה מרעב, לקרוא את היומנים, לראות מצבים של חוסר תזונה, וצורך כל-כך קשה, כך שהגיבור הגדול הוא זה שמתנהג בהגינות ולא גונב את המזון של החבר, הקרובים, האישה והילדים. לא יותר!

בהסתכלות שכזו, אני חושב על הארוחות והשפע שיש לכולנו היום ברוך השם. הסתכלתי על ארוחת הצהריים וחשבתי לעצמי איך תושבי לנינגרד, בחורף 1941-1942 - שהיה הקשה ביותר - היו מסתכלים על ארוחה שכזו. התפיסה משתנה כשמסתכלים בנקודת מבט של הספר, אפשר להבין את התוצאות החמורות של מלחמה, וכן התוצאות החמורות של חוסר סדר, ארגון ואכפתיות מצד השלטון הסובייטי. אני חושב שהלקח חשוב מאוד, לאורך כל הספר אתה קורא על האנשים שחיו בתקופה הזו, ופעם אחר פעם הפקת לקחים חדשה על מציאות קשה מאוד. הספר מומלץ מאוד, גם להבנת ההיסטוריה, וגם להבנת טבע אנוש במצב קיצון. הספר כתוב בצורה ברורה, קל לקריאה ולא ארוך במיוחד.

בסוף הספר (שלי אישית, שקניתי ב-"סיפור חוזר" דיי במקרה) ראיתי הקדשה של אחד הנכדים של שורדי לנינגרד "לזכרן של סבתי ---, ששרדו את הB10CADEU בלנינגרד." (ואני מקווה שכתבתי את זה כמו שצריך).

מומלץ.

הספר "סיכומו של דבר" של יצחק שמיר הוא מין אוטוביוגרפיה בתקופות הפעילות החשובות בחייו. המילה "סיכומו.." מראה שלמעשה מסכם את פעילותו והפיכתו לצופה. זה ספר שאפשר לקרוא ולתת - בסופם של התהליכים שיצחק שמיר לא יכל לדעת כיצד יסתיימו, בזמן שנכתבו הדברים (1994) - סיכום ותוצאות (ברמה כלשהי) בדיעבד.

יצחק שמיר מספר על תקופת הנעורים שלו במזרח אירופה, בעיירה קטנה שהגבולות שלה השתנו בין מדינה למדינה. הוא מספר על אביו - כמי שהשפיע עליו, על חיי הקהילה, ועל החלחלה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר משפחתו לא זכתה לעלות לארץ, והתוצאה: השמדתם. הוא ממשיך לתקופת המחתרת באצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולאחר מכן בלח"י (לוחמי חירות ישראל), על אברהם שטרן ודוד רזיאל וכן על תורתו של ז'בוטינסקי ופועליו. על תקופת ההנהגה בלח"י, על התקופה בגלות והבריחה ממנה, על הקמת המדינה - ועל כך שלא הצליח להסתדר כל-כך לאחר תקופת הסיכונים בלח"י, והקמתה של מדינת ישראל - על פועלו במוסד ולבסוף לכניסתו לפוליטיקה.

יצחק שמיר הוא בחור "לא רגיל", בכל מה שקשור לפוליטיקה ובמקיאווליות שלה. במהלך הספר "הכרתי" בחור כן, פשוט, שאהבתו את הארץ לא קשורה אלא במובן הרוחני והקשר הפשוט של היהודים בארץ ישראל. מאוד אהבתי לקרוא על תכונותיו, ועל דרכו, ואני לא חושב שזה מובן מאליו שהיה לנו ראש ממשלה שלא בדיוק "קפץ" על האפשרות שיהיה ראש ממשלה. אהבתי את עבודתו השקטה, את הצניעות, את יכולתו שלא לבגוד בערכיו והעמדות שלו. יצחק שמיר הוא אחד מבין כמה מעטים מראשי הממשלה (בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל) שיצא מהתפקיד כשהוא שלם בגופו ובנפשו, שאין עליו אות קיין של מעשים נפשעים (ואני לא בהכרח משווה בין בנימין נתניהו אליו, מאחר ועוד המשפט מתקיים נגדו ואין לדעת מה יהיה תוצאותיו).

אני מוכרח לכתוב שאני מבין יותר את עמדת הליכוד כיום בעקבות קריאת הספר. זאת אומרת, לאחר ההפסד בבחירות ב-1992, בעקבות פגיעת המחנה (הגוש כפי שאומרים) הימין בעצמו, תוך הצבעתם של העולים החדשים מברית המועצות, שלא הצביעו עבור הממשלה שאותם העלתה לארץ - וזאת בעקבות המרירות ממצבם הלא פשוט של רבים מהם, ואולי גם מתוך תחושה מסורתית כנגד השלטון - וכן מריבות שטותיות בין חברי הליכוד לעצמם הוביל הדבר לממשלה שרצה לקיים "שלום" שפגע כל-כך קשה אסטרטגי -רבתי במדינה. לכן אני יכול להבין את הליכוד כיום, שמסרב להרפות להקמת ממשלה של שמאל, מתוך הבנה כמה קשה דיפלומטית ומדינית יכול הדבר לגרום. מתוך לקחי ההיסטוריה הלא רחוקה.

אגיד בכנות, שהדברים הלא פשוטים דיפלומטית שקראתי בספר, על ניסיון של העולם לגרום לישראל לקבל על עצמה את אובדנה - מדאיגים ביותר. אני מבין הרבה יותר, שלא מוסר או ניסיון להגיע לשלום גרם לעולם להגיד את הדברים, אלא אינטרסים. ארצות הברית רצתה קשרים עם העולם הערבי, הדבר נמנע בעקבות הקשרים בין ישראל לארצות הברית. מדינות בכל העולם ראו שמדינות ערב לא מוכנות לראות שום דבר בכל מה שקשור למדינת ישראל, ובאופן טבעי בחרו את ה-"צד הנכון" בעל הנפט והכוח בעל האוכלוסיה הגדולה יותר. בנוסף להגותו של וודרו וילסון, ושכנועם של קבוצה גדולה ישראל במוסר שברעיון - הדבר כמעט שיצא לפועל, ולכל הפחות גרם לנו לנזקים אדירים. אני לא חושב שנכון להיום יש אפשרות דמוקרטית טהורה לגרום לתוכנית "שתי מדינות לשני עמים" להתקיים. בנוסף לעובדה המביכה שהערבים כלל לא רוצים בה באמת, ובנוסף לעובדה המגוחכת שלא ישראל ולא הערבים הביאו את הפתרון הזה - אלא מדינות מצד אחר זאת אומרת, חבר'ה אחרים יחליטו לנו מה נכון. בנוסף לעובדה שהמצב האסטרטגי השתנה כל-כך שלא יאמן שאנחנו באותה התוכנית כאילו לא השתנה דבר. הדבר הפך כמו לאמונה דתית משהו בלא הגיון.

ולספר: הספר כתוב בצורה טובה, הדברים ברורים ומתוארים היטב. אני ממליץ בנוסף לספר הזה גם את הספרים: "המרד" של מנחם בגין ו-"אלנקם" של עזרא יכין. זה נחמד מאוד להכיר את ההיסטוריה של הקמת המדינה, יש בזה משהו מאוד מפקח, ובמיוחד כשמדובר באנשים שממש היו במקום.

בסוף הספר מספר יצחק שמיר על החלטתו לבקר בעיירה רוז'ינוי, המקום בו נולד. הוא בחן את המקום, הסתכל סביב סביב, ולבסוף הגיע למסקנה יפה ודי מעוררת רגש: "שמחתי שנסעתי לשם וראיתי בו עיני, כי אכן לא נותר כלום, ושמחתי פי כמה וכמה על כך שאני חוזר לארצי שלי, שאני שייך אליה והיא שייכת לי".


סלחו לי שנכנסתי לעניינים פוליטיים, אם כי אני מוכרח לכתוב שיש קשר חשוב בין הספר לבין הוויכוח האידיאולוגי בין הימין והשמאל.
תודה רבה לסנטו על המלצת הספר.

הרבה זמן עבר מאז שקראתי ספר שנהנתי ממנו. אני מתכוון שעצם הקריאה זורמת, אתה רוצה לקרוא ולהמשיך בעלילה. בדרך כלל אני מעדיף ספרי עיון "כבדים", מתוך הבנה שהספרים הטובים באמת, הם בדרך כלל אלה שלא מתייחסים אליהם ורק מעטים עושים בהם שימוש (וזה נכון, מפתיע כמה ספרים לא ידועים הם ברמה יוצאת מהכלל). אלא שלספר הזה הגעתי מהמלצה של הגנרל ג'ים מאטיס מהספר "קוד קריאה 'כאוס'" - ולכן לא בהכרח חשבתי שמדובר על ספר סיפורת ועלילה. לא ידעתי בהתחלה שמדובר בספר שעליו מבוסס הסרט "300" - באותו אופן הספר יכל היה להיות ספר עיון ולא היה הדבר מונע ממני לקחת את הספר (מתוך הנחה שגנרל מאטיס יודע לבחור ספרים טובים).

כך או כך, מצאתי את עצמי קורא ספר עלילתי. בשלב מסויים גם הבנתי שאולי מדובר בספר המבוסס על ההיסטוריה, אך הוא עצמו לא אמיתי אלא המצאה של המחבר (יתכן שהשמות נכונים ברמה כלשהי) - עם זאת, המחבר דיי מראה תמונה ריאליסטית על החיים, כך שבתחילת הספר מצאתי את עצמי קורא - מה המשמעות של מציאות ללא ביטחון. וזה אולי ישמע פילוסופי משהו, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהחלש מת והחזק שורד. כשמדברים על חטא ועונש, ובין היחסים של אלוקים והאדם, ההנחה היא שככל שהחטא גדול יותר - כך העונש גדול יותר. ובהסתכלות כזאת נראה שאין חטא גדול יותר לאומה מלהרשות לעצמה להיות חלשה. אין דבר שגורם לאומה למציאות של סיוט יותר מאשר מחולשה. ובהתחלה פשוטה שכזו, מסביר המחבר שההתנהגות הספרטים, למעשה, דיי ריאליסטית. הם המתנהגים נכון, מאחר והם עושים ככל האפשר להגן על ארצם (לפחות בהרגשתי האישית).

ראיתי את הסרט "300" - ההרגשה אחרי הסרט היא מין "אקסטזה" לוחמנית משהו, עוצמתי משהו. אתה מרגיש שהדבר משפיע עליך ונותן לך מין תובנות (לפחות בתור בחור צעיר הרבה יותר). האמת, אין רחוק מזה. לא הרגשתי ככה שקראתי את "שערי האש" הפוך, הרגיש לי שהספרטנים הם חבר'ה לא פחות רוחניים מאשר שרירניים ופיזיים שצועקים ססימאות סגנון טירונות קרבית כזו או אחרת. וכשאני אומר "רוחני" אינני מתכוון בהכרח לעניין דתי - לא, רוחני משמעותו דבר הקיים אך אי-אפשר לראות אותו. למשל: מחשבה, או הרגשה - הם קיימים ומרגישים אותם, אבל אי-אפשר לראות אותם פיזית. הספרטנים מדברים הרבה על המחשבה, על הפחד, הם מודעים לכך שהפחד בזמן לחימה קיים ולא מסתירים זאת.

הספר הוא עלילתי, הסופר רוצה לגרום לך להנות ממנו. כך שגם מי שלא מתחבר כל-כך להגות צבאית או היסטוריה צבאית עשוי לאהוב אותו. מאוד אהבתי את סגנון הפיקוד של ליאונידיס ואת ההשקפה שלו על מנהיגות. זה ספר שמאוד משנה את נקודת המבט וההסתכלות בכל מה שקשור להנהגה. מפעם לפעם שומעים איזה אמירה שהידע של היום, הוא טוב בהרבה מאשר של הקדמונים. נכון אמנם שמבחינה טכנולוגית אין ספק שיש שיפור רציני, אבל בכל מה שקשור לרוח - ירידה ניכרת מהדור הקודם ומהדורות שקדמו לנו. ושאומרים "רוח" הכוונה מה שנמצא אצלך בראש, מה מניע אותך, מה הם הערכים שלך, דברים אלה אפשר לראות בתקופת הקמת המדינה בשפע, ואילו השפע החומרי - בתקופת הקמת המדינה - היה מועט למדיי.

נראה שיש יחס אצל האדם, בין הנשמה והרוח - לחומר. בדורות בהם יש שפע רב, או לפחות לאנשים שזכו לשפע רב, יש הבדל עצום לאלה שנולדו בעלי חסרון חומרי. קראתי לא לפני הרבה זמן את הספר "האדם מחפש משמעות" של דוקטור פראנקל - אפשר לראות שאמנם לא היה להם כמעט דבר במובן החומרי, אבל במובן הרוחני? שפע של מחשבות ויופי יוצא מהכלל. זה כאילו הנשמה שלנו מודעת למצב שלנו ומשפרת את עצמה. "שערי האש" מראה לנו מציאות לא פשוטה, הסופר עושה זאת בצורה מאוד מציאותית שלא כמו הסרט "300" - הוא מראה את המציאות בצורה מאוד הגיונית ובלא תהילה מוגזמת. אני מעריך ספרים שכאלה.

הספר הזה הוא ספר מאוד יפה ומאוד מומלץ, אני חושב שנכון לקרוא אותו מאשר בכלל להתחיל לראות את הסרט - על הסרט אפשר לוותר. לאחר שקראתי את הספר, אני מרגיש שהסרט דיי מיותר ודי מעוות אפילו ילדותי.