פרק ראשון
שון
שער הכניסה לבית הספר הממלכתי "כרמל" היה פתוח לרווחה. דקות ספורות קודם לכן נשמע הצלצול שסיים את יום הלימודים. שון עבר בשער הברזל הירוק שעליו התנוסס שם בית הספר. הוא נעמד על שפת הכביש, כמנהגו מדי יום והמתין להוריו שיבואו לאסוף אותו במכונית המשפחתית הגדולה.
רוב הילדים שיצאו מהשער כלל לא טרחו לברך
אותו לשלום. בודדים, אולי שניים או שלושה, נופפו לו בידיהם, יותר כדי לצאת ידי חובה מאשר מתוך חברות אמיתית, שכן שון טרנר לא היה חברותי במיוחד ולא נחשב אהוד בקרב חבריו לכיתה. זה לא כל כך הפריע לו, הוא אהב להיות לבד.
הוא החל לספור את המכוניות שחלפו מולו, כפי שנהג לעשות בכל פעם שחיכה להוריו. כשהגיע למאה מכוניות, החל לתהות מה פשר העיכוב.
הוא הסתובב והביט לעבר קיר בית הספר, שם היה תלוי שעון קיר ענק. השעה הייתה שלוש וארבעים. הלימודים הסתיימו כבר בשלוש. מה יעשה?
הוא המתין עוד עשרים דקות, ואז החל לצעוד לבדו אל ביתו שברחוב גת מספר 12, כשחשש ודאגה ממלאים את ליבו. מעולם לא קרה דבר כזה, הוריו הקפידו תמיד לקחת אותו מייד עם תום הלימודים. הוא רק קיווה שלא קרה להם כלום.
כשהגיע לפתח הבית, הבחין שהרכב האפור איננו. הוא צלצל בפעמון הדלת, אך איש לא ענה. מאוכזב, שלף את המפתח שהיה תלוי על צווארו ופתח את הדלת. שקט מוחלט שרר בבית.
בצעדים מהוססים שון נכנס פנימה והותיר את הדלת פתוחה. הוא הדליק את האור במבואה, עבר בין החדרים, פתח את התריסים החשמליים והדליק את האורות. הדופק שלו עלה, כשהבין שהוא לבד בבית.
הטלפון האלחוטי נמצא באמבטיה הצמודה לחדרו. שון חייג למפעל שבו עבד אביו וביקש מהפקידה שתעביר אותו לאלמון טרנר, אך היא השיבה כי אביו כלל לא הגיע לעבודה באותו יום.
עכשיו זה כבר היה ממש מוזר... חשב, איפה הם?
הוא ניתק את השיחה וחייג לטלפון הנייד של אימו. לאחר מספר צלצולים ענתה המזכירה הקולית: "הגעתם לתא הקולי של סונר טרנר. אנא השאירו הודעתכם ואשוב אליכם בהקדם."
עתה היה שון מודאג ממש. הוא ניגש למקרר, הוציא מיץ תפוזים טבעי ומזג לכוס שעל השיש. כשנשא את מבטו מבעד לחלון המטבח, קיווה לראות את הרכב האפור מגיע סוף סוף. שעות חלפו, אך אף אחד לא דפק בדלת והטלפון לא צלצל.
פחד עמום התגנב לליבו. לאן נעלמו הוריו כך פתאום, מבלי להודיע לו? הם הרי ידעו שהוא ממתין להם בבית הספר!
לאחר שעות ארוכות ליד החלון, החליט לנוח מעט על הספה האפורה בסלון. הוא נרדם, עייף ומודאג.
שלוש דפיקות רמות על הדלת העירו אותו בבהלה. החדר היה חשוך. שון קפץ ממקומו, שפשף את עיניו והציץ בשעון. השעה הייתה שתים־עשרה בלילה. באותו רגע צלצל שעון האורלוגין שעל הקיר שתים־עשרה פעמים. ליבו הלם בחוזקה.
שוב נשמעו דפיקות על הדלת.
שון רץ לפתוח וציפה לראות את הוריו, אך בפתח עמד איש זקן שמעולם לא ראה. משהו בתווי פניו המקומטות היה מוכר. עיניו התכולות לא נראו מאיימות, אך מה שמשך את תשומת הלב היה לבושו יוצא הדופן של הזקן: גלימה מבריקה בצבע סגול כהה עטפה את גופו הכחוש. הוא נראה לא מתאים, במראהו ובלבושו.
הזקן ניסה לחייך אל שון, כשדמעות זלגו מעיניו.
שון נרתע, מבולבל. הוא הציץ מעבר לכתפיים השחוחות של הזר ומבטו חיפש את הוריו. הזקן הבחין במבטו של הילד ואמר בקול עייף משפט ששון לא ישכח לעולם:
"כנראה הם לא יחזרו כבר לעולם."
"מי לא יחזור?" תהה שון מבולבל.
"הוריך. אביך ובתי לא יחזרו."
שון נעץ מבטו בפניו של הזקן, לתוך עיניו הדומעות והרגיש שגם עיניו מתמלאות. הוא פתח את הדלת לרווחה, מבלי לדעת איך לסרב.
"יהיה עוד זמן להסברים," אמר הזקן. ״ארוז את חפציך. אנחנו חייבים לעזוב מייד."
"אבל..." ניסה שון לומר.
"אין פנאי. הזמן אוזל. אסביר הכול בדרך."
שון רץ לחדרו, נסער ומבולבל. הוא רוקן את ילקוט בית הספר ותחב לתוכו בזריזות כמה בגדים. הוא קינח בידו את הדמעות ואת אפו.
כשחזר לסלון, ראה את הזקן מחזיק אלבום תמונות. שון רצה לצעוק, הנח את האלבום! אני לא מכיר אותך! איפה ההורים שלי? אך שתק.
"זאת אימך, כשהייתה בערך בגילך," הצביע הזקן על אחת התמונות. ״ופה מאחור, תוכל לראות אותי. בוא, אמרתי לך קודם, אנחנו חייבים לעלות על הספינה שתיקח אותנו הרחק מפה." בתמונה היו אלה פניו של הזקן, רק צעירות הרבה יותר.
הם ירדו לרחוב ועצרו מונית שהובילה אותם לנמל הישן. שם עברו ליד שלט מתקלף שהתנוסס מעל שער עץ גדול. הם עברו דרך שער פתוח לרווחה והתקדמו לעבר הרציף. שון לא ידע כלל שבעיר חיפה קיים נמל ישן.
שלוש אוניות עגנו במקום. שתיים מהן היו אוניות משא גדולות, מהן פרקו סחורות בעצלתיים. השלישית הייתה ספינת עץ קטנה, שעל דופנה הוברג שלט מתכת: "אולדניושיפ".
הזקן זירז את שון לעלות על הספינה. הם ירדו לבטן הספינה, לתוך תא קטן וטחוב והזקן ביקש ממנו להישאר שם עד שיקרא לו. שון הצטנף על דרגש העץ, רועד מקור, או מפחד.
כמה דקות לאחר מכן, הספינה עזבה את הרציף. קולות חריקה עלו מבטנה, כשיצאה להפלגה. שון חשש שהספינה העתיקה תתפרק. תנודות הגלים הרדימו אותו עם ראש מלא במחשבות מבולבלות: האם הוריו עזבו אותו ולא יחזרו? ולאן לוקח אותו סבו?
למוחרת בבוקר טייל שון עם הזקן על הסיפון. מלחים לא נראו על ספינה, דבר שנראה לו מוזר ביותר, אך מה ילד כמוהו מבין? הוא הרי מעולם לא היה על ספינה.
"איך קוראים לך? לאן אנחנו מפליגים? תסביר לי שוב מי אתה?" שאל שון את כל השאלות ברצף, מייד כשפגש בזקן.
"רגע, עצור," אמר הזקן, והניח את ידו על כתפו של הילד. "אלה הרבה שאלות בבת אחת. על חלק מהשאלות תקבל תשובה כבר עכשיו ועל האחרות, אחרי שנגיע לביתי."
עיניו של הזקן בהו אל קו האופק.
"לפני שנים רבות מאוד," אמר ושפשף את ידיו זו בזו, בניסיון להתחמם, "כשהייתי בערך בגילך, נודע לי שאבי מת בשדה הקרב. עוד באותו יום קיבלתי לידי שני ספרים עתיקים שעליהם התבקשתי לשמור מכל משמר. מובן שבגילך לא הבנתי את חשיבותם ולא שיערתי עד כמה אחיזת עמנו בהם מכריעה לשלום העולם. רק לאחר שנים רבות, כשניסיונות הגנבה גברו והפכו למסוכנים במיוחד, העברתי בחשאי אחד מהם לאימך. שלחנו אותה ואת אביך אל עולמם הרחוק של בני האדם, שמעבר לים הגדול."
פיו של שון נפער בתדהמה למשמע הדברים. שפתיו לחשו, "עולמם של בני האדם?!"
הסב חייך חיוך קטן, סימן בידו המקומטת שלא יפריע לו והמשיך. "אתה מבין, לא הייתה ברירה. אם לא היינו עושים כך, נחלות אבותינו היו יורדות לאבדון... בכל אופן, מה שחשוב לך הוא, שהוריך הפליגו לפני עשרים שנה ממש על הספינה הזו לעולמם של בני האדם, ובידיהם הספר הנורא, המכונה הספר השחור."
הזקן הפסיק רגע והרהר. הוא זמזם לעצמו מנגינה נוגה.
״אגב, אני עצמי ביקרתי בארצותיכם שלוש פעמים," המשיך, "בפעם הראשונה נסעתי לבד לבדוק היכן יוכלו הוריך לחיות. רציתי לוודא בעצמי שסונר תמשיך את חייה בשלום. בפעם השנייה ליוויתי אותם לנסיעה. עכשיו אני כאן בשלישית, נאלצתי להגיע בעקבות הסכנות."
״ואיך לקרוא לך?״
"רוב האנשים קוראים לי נורוורד, אבל אתה יכול פשוט לקרוא לי... סבא.״
הוא השתתק לרגע ואז אמר, ״ושלא תעז לשאול איך ידעתי שאתם בסכנה, אתה והוריך. העיקר שמצאתי אותך... וכמובן את הספר השחור."
"הספר השחור, סבא?" כבר כשיצאה מפיו המילה סבא, הוא הרגיש מוזר. איפה היה הסב כל השנים? מעולם לא הגיע לבקר, אפילו לא בימי ההולדת שלו.
הזקן הניח יד על כתפו של שון. "אתה שואל יותר מדי שאלות בזמן קצר מדי. אחד הדברים שהוריך כנראה לא הספיקו ללמד אותך הוא סבלנות. אבל אתה עוד צעיר, מותר לך."
"לצערי," המשיך הסב, "לא מצאתי את הוריך. הגעתי מאוחר מדי. ייתכן שהגרוגנים הקדימו אותי."
"מי הם?" שאל שון, מתרעם על הזקן שמנסה לחנך אותו.
"הם אויביי. אויביך. אויבי הוריך. אויבי עמנו!"
"ומתי אוכל לחזור הביתה? לראות את אבא ואימא שלי?"
"לצערי, התשובה לשתי השאלות איננה בידי. אני לא מאמין שבקרוב תוכל לשוב אל ביתך, אל חבריך, אל כל מה שהכרת. ובקשר להוריך... אני מקווה שגם אתה וגם אני נראה אותם שוב, ביום מן הימים." הסמכותיות שאפפה את הזקן גרמה לכך, שלמרות דבריו הלא הגיוניים, שון חש שהוא יכול לסמוך עליו.
שון הלך משם עצוב, התכנס בתוך עצמו, תחושת מועקה מכבידה על חזהו.
באותו לילה, לילו השני על הספינה, פרצה סערה גדולה. אוניית העץ העתיקה חרקה. שלושת מפרשיה הלבנים נאבקו ברוחות האימתניות וקרשי העץ הישנים עמדו להתפקע תחת לחץ הגלים. הברגים השמיעו קולות צורמים, אך הספינה המשיכה לחרוש את הדרך בין הגלים הגבוהים.
שון כיסה את עצמו בשמיכת טלאים והתחיל לבכות, אולי מפחד, אולי מכל מה שעבר עליו בימים האחרונים, עד שנרדם.
למוחרת, שון התעורר מאוחר. הוא עלה לסיפון, שפשף את עיניו והתמתח.
"סבא, בוא מהר!" קרא לפתע.
הזקן הגיע בריצה. "מה קרה?"
"תסתכל קדימה – יבשה!"
לנגד עיניהם התגלה חזיון מרהיב: שני הרים גבוהים כמעט מחוברים, ירדו בתלילות אל הים ויצרו מֵצַר. סלעי הבזלת והגיר שעל המדרונות יצרו מראה של עין ענקית שבהתה בהם. הספינה גלשה לאיטה בין המְצַרים, כששני עמודי ההרים הביטו עליהם מלמעלה.
"אלה הם 'מְצָרֵי העיניים'," אמר הזקן, ״וזה המעבר אל ים השלושה, ממנו נכנסנו עכשיו מ'הים הגדול'."
"ומהן האותיות החקוקות על מדרונות ההרים?" שאל שון, מביט באותיות המוזרות. זה היה מראה מהמם, כאילו נלקח מתוך סרט בדיוני.
"אלה אותיות אמליות עתיקות. על הקיר הימני נכתב: 'ברוכים אתם הנכנסים לים השלושה, ועל הקיר השמאלי כתוב 'הפליגו בבטחה ואל הים יהיה עימכם'."
כעבור שלושה ימים מתישים, השניים ירדו מהספינה.
מגע החול היה נעים פחות מאשר בחופי הים של חיפה, וריח של אצות נישא באוויר. כרכרה רתומה לארבעה סוסים לבנים אספה אותם היישר לביתו של הסב.
לא היה זה בית רגיל, אלא טירה עצומה ומבודדת, שהוקפה בעצי אשוח גבוהים. מקומות גדולים ואפלוליים תמיד גרמו לו להרגיש אי נוחות ופחד, גם מקום זה נראה לשון מפחיד כבר ממבט ראשון, במיוחד בחשכת הלילה.
את הכרכרה קיבל שומר הטירה, נורם. פניו המצולקות חייכו חיוך זדוני במקצת. הוא לא אמר מילה, רק אסף את תיק בית הספר של שון והעלה אותו לאחד החדרים. שון קיבל חדר בקומה השנייה וגילה שתיקו ובו מעט חפציו כבר הונח על המיטה.
* * *
עוד באותו הלילה, הגיעו מבקרים לטירה. שון לא שמע את כניסתם, אך כשיצא מחדרו כדי להסתובב מעט, הבחין באור בחדר שבקומת הכניסה.
הוא ירד בתקווה לפגוש את סבו, אך כשהציץ מהדלת הפתוחה קמעה, ראה מראה מוזר: חדר גדול ובמרכזו שולחן אובלי כהה, סביבו ישבו אנשים בגלימות מבריקות בצבעים שונים. בראש השולחן ישב סר נורוורד, עטוף בגלימתו הסגולה כהה. בלהט השיחה איש לא הבחין בילד שנעמד בפינה חשוכה והאזין.
"האם הצלחת להציל את הספר?" שאלה אחת הנשים, שישבה לימינו של סר נורוורד.
"אכן נורולה," השיב הזקן ושלף ספר עתיק כרוך בכריכת עור מרופטת, מתחת לגלימתו. הוא הניח אותו על השולחן בזהירות.
"כל הכבוד, סר נורוורד!" קרא אחד הנוכחים. "עדיין נותרה תקווה לעולמנו. האח!"
כל הנוכחים הריעו אחריו: "האח, סר נורוורד! האח!"
שון החל לחשוב שסבו הוא לא סתם סב. האם הוא מישהו ממש חשוב? משום מה, זה הפחיד אותו עוד יותר. מיהם חברי הקבוצה הזו, לובשי הגלימות?
"תודה, חברי 'מועצת הזקנים'," אמר הזקן בקול נוקב, ״אך בפי גם בשורות רעות. בתי סונר ובעלה אלמון נעלמו. חוששני שהגרוגנים הקדימו אותי לארצות בני האדם. ייתכן שחטפו אותם או גרוע מכך." הוא הניח את ידו על הספר ואמר, ״למזלנו, מצאתי את הספר השחור בדיוק במקום שבו החבאתי אותו."
"סר נורוורד," אמר זקן אחר שישב לצידו, "בעודך נעדר נפלו עוד שתי נחלות של בונגים בידי הגרוגנים. מצבנו החמיר מאז נסעת להחזיר את הספר."
צעיר היושבים, בעל עיניים חודרות, קם ממקומו. "צר לי להפריע, אך השמועות אומרות שהבאת איתך ילד קטן. אולי תספר לנו מיהו?!"
"זהו נכדי שון, בנם של סונר ואלמון. הבאתי אותו כי לא נותר לי עם מי להשאיר אותו. אף חשוב מכך, שומרות הגחלת ביקשו שאביא אותו. הן טוענות שבילד הזה תלוי גורלנו!"
שון, שעצר את נשימתו בפינה החשוכה, הבין שזה הזמן להסתלק.
פיו היה יבש ונשימתו מאומצת. הוא הסתובב ורגע לפני שברח חזרה לחדרו, נתקל בגופו הכחוש של שומר הטירה הזועף נורם.
נורם לא היה גדול ממדים, אך פניו המחורצות וגבותיו הכהות שיוו לו מראה ממש מפחיד. "רחרחן, אהה?" לחש נורם בקול צרוד. "לך מייד לחדרך. אל תעז לצאת בלי רשות."
שון רץ במעלה המדרגות, נפל על מיטתו והתכסה בשמיכה מעל לראשו.
