יש רגעים כאלה, שהם הרי גורל. רגעים שבהם נקבע גורלנו לטוב ולרע, ושבחירה אחת משנה עבורנו הכול, ולא נותר לנו אלא לחשוב מה היה קורה, אילו היינו בוחרים אחרת. אילו לא נהגנו כפי שנהגנו.
לא היה יום שבו לא חלפו הרהורים אלה במוחי. מה היה קורה, אילו הייתי בוחרת אחרת. אילו הייתי נושמת נשימה עמוקה ולא פועלת, כהרגלי, מתוך אימפולסיביות.
1
אני פוסעת ברחובות ציריך. הרוח החזקה מקשה עליי להתקדם וגורמת לי לצמצם את עיניי. הקור חודר לעצמותיי ואני רועדת.
גשם כבד מכה על המדרכה, וקולו זהה לקול פעימות ליבי. צמרמורת זוחלת לאורך עמוד השדרה שלי ואני מהדקת את אחיזתי בידית המטרייה.
איפה החנות הזאת? היא הייתה ממש פה.
מנגינה חלושה נשמעת ממרחק. למרות הלמות הגשם אני שומעת אותה היטב. היצירה הזו שהיטבתי כל כך לנגן.
מהיכן היא מגיעה?
אני משנה את כיוון הליכתי בניסיון לאתר את מקור המנגינה. הצלילים מתחזקים. אני בדרך הנכונה. אני מרימה את עיניי בניסיון להתגבר על מסך הטיפות ולפתע אני רואה אותה מולי.
החנות שבה הכול התחיל.
אני עומדת ללא ניע מול דלת הכניסה של חנות מוזיקה בציריך ובוחנת את החלל. מזכרות ומוצרים רבים הקשורים לעולם המוזיקה ממלאים כל פינה.
נשימתי כמעט נעתקת. רגליי ננעצות במדרכה הרטובה, כאילו נשתלו לתוכה כפי שמראה החנות שתול בזיכרוני. דבר לא השתנה. כמו לא חלפו שלוש עשרה שנים. נדמה שהזמן קפא מלכת ואני שוב אותה נערה מרדנית.
אני ממשיכה לעמוד רגע ארוך ובוהה בדלת הזכוכית. המחשבות מסחררות את ראשי. אני שומעת את הסונטה שמוסיפה להתנגן. היא מגיעה עתה לחלקה השלישי, זה שחובק בתוכו סערה. כאילו מתוך טראנס אני הודפת את הדלת בדחיפה חזקה ונכנסת לחנות.
הזבנית הנסערת יורה בי צרור של מילים בגרמנית. אני לא מבינה מה היא אומרת. היא מצביעה בכעס על הדלי שלצד הדלת. טיפות גדולות נוטפות מהמטרייה שלי על הרצפה הנקייה. אני מחייכת במבוכה ומרגישה את לחיי מאדימות. אני ממלמלת מילות התנצלות באנגלית, סוגרת את המטרייה ומכניסה אותה לתוך הדלי. החנות כמעט ריקה, מלבד שתי קשישות המפטפטות ברוסית קולחת תוך שהן בודקות את המזכרות המסודרות על מדף קטן.
רגליי הרועדות מושכות אותי אל גרם המדרגות. אני לא שולטת בהן והן נושאות אותי לקומה העליונה, לאולם רחב ידיים שזכור לי עוד מאותו יום ארור.
אני חולפת כעיוורת על פני עשרות פסנתרים וניגשת לפסנתר ההוא — פסנתר הכנף של חברת "סטנווי" שניצב בצידה הימני של הגלריה.
זאת היא? זאת באמת היא?
איך זה יכול להיות?
היא עומדת מולי זקופה וגאה ומלטפת ברוך את הקלידים.
אני מנערת את ראשי ומצמצמת את עיניי כדי להיטיב לראות.
"זה לא הגיוני," אני ממלמלת בקול חרישי. אני לא יכולה להסיר את מבטי ממנה. גופי רועד ללא שליטה.
מה קורה כאן?
זה לא יכול להיות!
גוש גדול חוסם את גרוני. אני מרימה את ידי אל פי כדי לחסום את הצעקה שמאיימת לפרוץ ממנו.
לפתע הנגינה פוסקת.
באיטיות כואבת היא מסובבת את ראשה ועיני הדבש שלה ננעצות בעיניי.
"אימא?" הלחישה שלי בקושי נשמעת.
"אלה." קולה צלול. "את זוכרת איך אהבתי כשניגנת לי את המנגינה הזו?" חיוך קטן נמתח על שפתיה היפות.
בדבריה היא מחזירה אותי לסלון החמים בביתנו שבהוד השרון. אני יושבת מול הפסנתר, אצבעותיי מתפתלות מהר ואז לאט על הקלידים, מפיקות את צלילי הסונטה. אימא יושבת לצידי ומתרגשת עד דמעות. גאה בי.
שוב אני מנערת את ראשי, כדי לגרש את פיסת הזיכרון, ומביטה בה בעיניים פעורות. "כל הזמן הזה היית כאן?"
עיני הדבש שלה נהיות כהות, כמעט שחורות. שפתיה נמתחות לפס דק ומכווץ.
"פתאום אכפת לך איפה אני? תמיד היה אכפת לך רק מעצמך."
"אכפת לי ממך, תמיד היה," אני מייבבת בתחינה. "את צודקת, אני אשמה בכל מה שקרה. בבקשה, סלחי לי, אימא."
פניה נותרות נוקשות.
"סליחה, אימא, סליחה. בבקשה, סלחי לי."
היא מפנה אליי את גבה וחוזרת לנגן יצירה שאיני מזהה. אני מביטה בה ומתחננת בלי מילים לסליחתה, אך היא מתעלמת מנוכחותי. הצלילים אינם נעימים לי. מרגע לרגע הם נעשים צורמניים יותר ויותר. הנגינה שלה מזכירה לי צלצול טורדני, ואני מכסה את אוזניי בכפות ידיי כדי שייפסק כבר הרעש המציק הזה.
***
פקחתי את עיניי למחצה. השעון המעורר שלצד מיטתי צלצל בקול צורמני. זה היה רק חלום. שלחתי יד לעבר השידה, לחצתי על כפתור הכיבוי ושפשפתי את עיניי שהיו נפוחות מבכי.
שכבתי במיטה דקות ארוכות, מקופלת בתנוחת עובר. ידיי לחצו בחוזקה על החזה שלי, בניסיון לעצור את הלמות הלב.
שוב החלום הזה והמועקה שהגיעה עימו. שוב נשימות עמוקות, בניסיון להשיב לעצמי את האיזון. שוב הבור הזה שנפער בקרבי, שלעולם לא אצליח למלא.
אני לא יכולה להמשיך לשכב ככה. אני חייבת לקום, להתקלח ולהתכונן לעבודה. הלוואי שיכולתי להישאר היום בבית.
אילצתי את עצמי להתרומם ושירכתי רגליי לכיוון חדר האמבטיה, כדי להתכונן לעוד יום עמוס במשרד.
הלוואי שיכולתי להישאר היום בבית, חשבתי שוב, תוך שאני פושטת את חולצת השינה שלי.
הנחתי למים החמים לזרום על גופי בניסיון לשטוף ממני את הסיוט, אך קטעי זיכרונות מהלילה הוסיפו לחלוף לנגד עיניי. פעימות הלב שלי היו כה חזקות שחששתי שהוא יפרוץ מתוך החזה שלי.
המים הלכו והתקררו, אבל לא הצלחתי להניע את עצמי לסגור את הברז, להתנגב ולהתחיל את היום. בהיתי בטיפות שהיכו בזכוכית המקלחון וצנחו על הרצפה. בדיוק כמו הגשם ההוא. בדיוק כמו בחלום.
צלצול הטלפון הנייד בחדר העיר אותי לבסוף ממחשבותיי. סובבתי את ידית הברז עד שהמים חדלו לזרום, התעטפתי במגבת גדולה ופניתי לחדר השינה שלי. העפתי מבט לעבר מסך הנייד, שבינתיים חדל לצלצל.
זו הייתה לירז, האנליסטית שחלקה איתי משרד. היא תיאלץ לחכות. גם ככה אני כבר מאחרת. כאב טורדני החל לפעום ברקותיי. עכשיו אצטרך לשמוע את התלונות של אודי.
מיהרתי ללבוש מכנסי כותנה אפורים וחולצת צווארון לבנה. הכנסתי אייליינר ומסקרה לתיק כדי להתאפר ברמזור ויצאתי מהבית במהירות.
***
פקק ארוך האט את דרכי למשרד בתל אביב. רק זה היה חסר לי. העיניים שלי צרבו, והכאב החל להלום שוב ברקותיי כשבהיתי בטור הארוך של המכוניות שהשתרך לפניי.
צליל הודעה נכנסת נשמע מהנייד שלי. זו היתה לירז.
- מה קורה? איפה את? התקשרתי ולא ענית
- בדרך. מאחרת, הקלדתי תשובה.
- כבר דאגתי. אני רגילה שאת מחכה לי לקפה ולא להפך. הכול בסדר?
- כן, כבר מגיעה
- תזדרזי, לפני שאודי יגיע. אנסה לחפות עלייך
בדיוק כשהתחלתי להקליד תשובה, נהג המכונית שמאחוריי החל לצפור. הרמתי מבט. התברר לי שהפקק השתחרר והמכוניות שלפניי כבר נסעו.
לחצתי על דוושת הגז מהר מדי והמכונית צרחה. מה פתאום התחלת לחלום שוב על אימא? שאלתי את עצמי בקול, וקיוויתי שהנהגים במכוניות שלצידי יחשבו שאני מדברת בטלפון ולא איזו משוגעת שמדברת אל עצמה.
2
"טמיר בר־אל השקעות, שלום, במה אוכל לעזור?" קולה של נטלי המזכירה קידם את פניי. הנהנתי קלות בראשי לעברה והמשכתי לעבר המשרד שלי.
"אלה, חכי רגע!" נטלי כיסתה בידה את השפופרת. "אודי ביקש שתיכנסי אליו מייד כשאת מגיעה."
"הוא אמר מה הוא רוצה?"
"לא." היא משכה בכתפיה וחזרה לשיחת הטלפון.
החשתי את צעדיי בניסיון להגיע מהר יותר למשרדי. חלפתי על פני האולם המרכזי שמשני צדדיו היו דלתות של משרדים והגעתי למשרד שחלקתי עם לירז.
"בוקר טוב לך!" לירז הרימה את ראשה המתולתל מהמחשב שלה ובחנה אותי. "הכול בסדר?"
"כן, כן," הנהנתי כשאני פושטת את המעיל שלי.
"הו... בוקר טוב לך, גברת אלה." ליאור, אחד השותפים, נכנס למשרד. "מה קרה? בילית כל הלילה ולא הצלחת להתעורר?" קולו היה גבוה כרגיל ומילותיו חדות. אילו זה היה מישהו אחר אולי הייתי נפגעת, אך ידעתי שליאור מדבר כך רק למי שהוא ממש מחבב.
"אודי חיפש אותך." לירז מתחה את שפתיה לפס דק.
"הוא כעס?" שאלתי בחשש.
"מה זה כעס! שמעו אותו בכל רוטשילד," ענה ליאור במקומה. "הוא צווח בכל הקומה, 'איפה אלההה? שוב היא מאחרת? תגידו לה שתיכנס אליי מייד כשהיא מגיעההה.'"
חששתי מתגובתו כי ידעתי שאודי שונא שמגיעים אחריו.
"הוא סתם צוחק איתך," לירז קראה את הלחץ שניכר בפניי. "אבל הוא באמת עצבני היום. צעק על כולנו."
הודיתי להם והתחלתי ללכת לעבר דלת המשרד שלו. חשתי את הלחץ עולה במעלה גרוני. נעמדתי מול השלט "אודי טמיר — מנכ"ל", שאפתי אוויר, פלטתי אותו בבת אחת ונקשתי שלוש פעמים.
"כנסי," קול זועף השיב לי.
"אודי, אני מצטערת על האיחור."
"זו לא הפעם הראשונה. לכי לישון מוקדם אם את לא מסוגלת להתעורר בזמן."
הוא באמת עצבני הבוקר, החלטתי.
"זה לא..." נשכתי את שפתיי ונמנעתי לומר לו את דעתי.
"בכל אופן, לא בגלל זה קראתי לך," הוא קטע את דבריי והושיט לעברי תיקייה חומה. "אני צריך שתבדקי לי לגבי חברה חדשה שאנחנו שוקלים לעבוד איתה. תבדקי את המאזנים שלהם ותכיני לי דוח מפורט."
"אוקיי." לקחתי את המעטפה מידיו. היה כתוב עליה באותיות גדולות, "איי.טי.אם חקירות ואבטחת אישים".
"אתחיל לעבוד על זה אחרי שאסיים עם הניתוח של אמארוס."
"לא, לא," הוא ביטל את דבריי בנפנוף יד. "חשוב שתעשי את זה עכשיו. אני צריך את זה עד שתיים."
"אבל ליאור ביקש..." התחלתי להסביר, אך אודי שוב הניף את ידו בביטול והחל לתקתק על המקלדת שלפניו.
יצאתי, סגרתי את הדלת מאחוריי ופניתי למקומי. הדלקתי את המחשב והוצאתי את הדוחות מתוך המעטפה.
"הוא כעס?" שאלה לירז.
"כמו תמיד," רטנתי.
"אל תגידי לי שאת עדיין מתרגשת ממנו. את עובדת כאן כמעט שנתיים," היא אמרה. "נו... אל תיקחי ללב." היא התקרבה והניחה את ידה על כתפי. "הוא מגעיל אל כולנו באותה מידה, אבל הוא לא בן אדם רע. עוד לא קרה שמישהו היה בצרה והוא לא נרתם מייד לעזרתו."
משכתי בכתפיי בביטול וחזרתי לדוחות. מהכותרת שבעמוד הראשון למדתי שחברת איי־טי־אם נמצאת בקליבלנד ושלמנכ"ל שלה קוראים ג'ף קולינס. הקשתי את שמו במנוע החיפוש. התברר לי שג'ף קולינס הוא בן למשפחה בעלת נכסים רבים בקליבלנד, ושלפני כמה חודשים הוא נכנס לשותפות עם ישראלי בשם עופר מרום, שכבר הייתה לו חברה משלו בארץ.
עופר מרום. הכרתי מישהו בשם הזה, אך ככל שידעתי, עופר ההוא משרת כקצין במשטרה, ולכן לא הגיוני שהוא והשותף הישראלי של איי־טי־אם הם אותו אדם.
ציוץ של הודעה נכנסת נשמע מהטלפון הנייד שלי. זה היה אחי אביתר.
היי ללי, אנחנו נפגשים היום לצהריים?
פלטתי אויר בתסכול. נראה שאצטרך שוב לבטל את הארוחה עם אביתר.
אביתר, אני ממש מצטערת. לא אוכל לצאת היום. אני צריכה לנתח את הדוחות הכספיים של איזו חברה שנסחרת בבורסה.
אביתר שלח לי סמיילי כועס ואני השבתי לו בסמיילי מחייך. הוא חזר לפני יומיים מהופעה באיטליה ועדיין לא הצלחנו להתראות.
עוד לא התחיל היום וכבר התנצלתי פעמיים. מפה היום יכול רק להשתפר.
***
ראשה של נטלי, מזכירת הקבלה, הציץ מעבר לדלת.
"אתן יוצאות לאכול? בא לי 'מוזס' היום."
הייתי שקועה כל כך במספרים שלפניי, עד שלא שמתי לב שהגיעה כבר שעת ארוחת הצהריים.
"כן, בדיוק סיימתי כאן משהו," השיבה לירז. "את באה?" היא פנתה אליי.
"צאו," השבתי בלי להרים את הראש. "אני חייבת לסיים את הדוח."
"מה, לא תאכלי שום דבר?" לירז עמדה מעליי. "להביא לך משהו?"
"לא, זה בסדר. יש לי תפוח בתיק."
"תפוח זה לא אוכל," היא נאנחה ויצאה בעקבות נטלי.
המשרד נותר ריק מאנשים ואני המשכתי לעבוד ללא הפרעות.
***
אודי לא היה בחדרו כאשר הנחתי את הדוח הגמור על שולחנו.
"העיקר שהוא ביקש ממני לסיים את הדוח עד שתיים," מלמלתי לעצמי.
"פראיירים לא מתים," קולה של לירז נשמע קרוב מאוד לאוזניי ואני קפצתי בבהלה. "את יושבת ועובדת במקום לבוא איתנו לארוחת צהריים, והוא אפילו לא טורח להיות כאן כדי לקבל את הדוחות."
"השארנו לך כריך עם חזה עוף על השולחן," ליאור נכנס למשרד של אודי.
"תודה, ליאור, לא הייתם צריכים. אמרתי ללירז שיש לי תפוח."
"את מצטרפת אלינו הערב ל'וויליס'? תבואי, יהיה כיף. מי יודע, אולי סוף סוף תכירי מישהו שתרצי להשאיר." חיוך שובב נפרש על פניו.
"אולי. אני עוד לא יודעת. אני יוצאת מפה, אודי יגיע עוד מעט," החוויתי בראשי לעבר דלת העץ החומה, תוך שאני מתעלמת מהחלק במשפט על "מישהו שתרצי להשאיר".
בדיוק כשעמדנו לצאת הופיע אודי, ולצידו גדי קרמר, אחד הלקוחות החשובים של המשרד ובעל הידיים הכי "ארוכות".
"מה שלום האנליסטית הכי טובה במשרד?" גדי הניח יד מיוזעת על כתפי.
זזתי אחורה בחוסר נוחות וידו נשרה ממני.
"עובדת על דוחות במקום לצאת לצהריים," השיב ליאור במקומי והביט באודי בתוכחה.
"כבר חוזר," אמר גדי ויצא לכיוון השירותים.
ליאור עקב במבטו אחר גבו של גדי וכשזה התרחק מספיק, פנה לאודי בכעס, "סיכמנו שאף אחד לא נשאר לעבוד בהפסקת צהריים, נכון?"
"מה, הפכת למגן האישי שלה?" הפטיר אודי בחוסר סבלנות.
"אילו היית מתחשב בזכויות של העובדים שלנו, לא הייתי צריך להגן על אף אחד," השיב ליאור בציניות. הוא לא נבהל מקולו הרועם של אודי, אולי כי סייע לו להקים את חברת ההשקעות, או אולי כי היה בן זוגו של אחיו במהלך שבע השנים האחרונות.
"אתמול נטלי פספסה את ארוחת הצהריים בגללך ולירז נשארה שעות נוספות, אפילו שאתה יודע שהילדים שלה מחכים לה בבית. והיום אלה הייתה צריכה לפספס את ארוחת הצהריים. אתה לא יכול לפגוע בזכויות של העובדים שלנו," הוא המשיך בלהט, ואז השתתק ברגע שגדי שב לחדר.
חזרתי למקומי והבחנתי בכריך עטוף בנייר מונח ליד המחשב.
"תודה, לירז," קראתי לעברה.
"בתיאבון," היא השיבה, תוך שהיא מגלגלת את הכיסא שלה לעבר שולחני.
"את שומעת?" היא רכנה קרוב אליי ופתחה, כמו תמיד. "לבעלי יש חבר ממש נחמד, עורך דין שנראה ממש טוב."
נו, באמת... כבר הבנתי לאן השיחה מתקדמת.
"לא מעוניינת," הסטתי את מבטי ממנה.
"מה אכפת לך? תנסי, בשביל הכיף," היא נעצה בי מרפק וחייכה חיוך יודע דבר. "נוכל לצאת בזוגות."
"לירז, אני לא..."
"אין מה לעשות," היא משכה בכתפיה. "כבר נתתי לו את המספר שלך."
"מה?" קראתי בזעם, אך היא כבר התיישבה ליד שולחנה והשיבה לטלפון שצלצל.
"רק זה מה שהיה חסר לי היום," רטנתי לעצמי.
הסרתי את העטיפה של הכריך בתנועות עצבניות. בטני קרקרה במרץ. לפני שהספקתי לנגוס את הביס הראשון, דמות רחבת כתפיים נכנסה למשרד.
"היי אביתר, מה אתה עושה פה?"
"אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד," השיב בגרסה משלו לאמרה הידועה ורכן לעברי כדי לנשק על לחיי.
"התגעגעתי," הוא אמר.
"אני שמחה לראות אותך, מוחמד," כרכתי את זרועותיי סביבו. "גם אני התגעגעתי אליך." גל חמים של אהבה עטף אותי. "אבל הפתגם הוא, 'אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר'."
"למי אכפת," הוא אמר והניף את ידו בביטול. הוא משך לעברי כיסא והתיישב עליו ברגליים שלוחות קדימה, תוך שהוא מצמצם את עיניו בניסיון לפענח את הבעת הפנים שלי.
"מה? למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאלתי בטון מתגונן.
"משהו קרה לך, אני רואה על הפנים שלך." הוא היטיב להכיר אותי על שלל הרגשות שלי.
"לא קרה שום דבר מיוחד. היה לי לילה קשה ואיחרתי לעבודה."
"מה זאת אומרת לילה קשה?" הוא שאל.
"היי אביתר, מה שלומך?" ליאור טפח על כתפו. "עדיין נוסע להופעות בחו"ל?"
"בדיוק חזרתי מסיבוב הופעות באיטליה." אביתר הסיר ממני את מבטו. "נראה לי שאישאר קצת בארץ עכשיו."
"האחיין שלי רוצה לקנות גיטרה חשמלית. על מה אתה ממליץ?"
"תגיד לו שיתקשר אליי ואנסה לעזור לו," אמר אביתר. "תגיד, אני יכול לגנוב את אחותי להפסקה קטנה?"
נעתי בחוסר נוחות בכיסא שלי, מפני שהבנתי שאביתר עומד לשאול אותי על החלום, וממש לא רציתי לשמוע שוב את ההרצאה הקבועה על כך שאני חייבת להניח לעבר ולהמשיך הלאה.
"בטח," הנהן ליאור.
"זה לא ייקח הרבה זמן," אמרתי. קמתי מהכיסא, אחזתי בזרועו של אביתר והובלתי אותו לעבר היציאה.
התיישבנו בקפיטריה הסמוכה ומלצרית חייכנית הגיעה עם תפריט בידה.
"לא צריך תפריט, אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים," אמרתי במהירות. "אני רוצה אמריקנו."
"אספרסו כפול," אביתר חייך אליה את החיוך הפלרטטני שלו.
בתגובה נעצתי את מרפקי במותנו.
"טוב, אלה, תתחילי לדבר," אחי נעץ בי מבט חודר.
"על מה?"
"על הסיבה לפרצוף העגום שלך."
"כבר אמרתי לך, איחרתי לעבודה ואודי כעס עליי."
"אני לא מדבר על זה. למה היה לך לילה קשה?"
"החלומות על אימא חזרו." מוללתי את מפית הנייר באצבעותיי. "אני חולמת עליה כבר כמה לילות והלילה זה היה אפילו קשה יותר."
"כבר שנים שלא חלמת על הלילה ההוא," התפלא אביתר. "היה איזשהו טריגר שהחזיר את זה?"
"לא שאני יודעת," משכתי בכתפיי. "גם לי זה מוזר."
"את יודעת שזה רק חלום. אימא לא באמת הייתה כועסת עלייך."
קולו החמים עטף את כולי ונסך עליי תחושת ביטחון. ניסיתי להיזכר מתי החלפנו תפקידים. מתי הוא הפך לבוגר מבין שנינו, לאח המכיל, השומר על שפיותי.
"חלמתי שפגשתי את אימא בחנות הפסנתרים ההיא בציריך. היא האשימה אותי בכל מה שקרה." זיכרון החלום גרם ללחץ בחזה שלי.
"את חייבת להניח לעבר, את לא מאפשרת לעצמך להמשיך הלאה."
"היא אמרה לי שהכול באשמתי," סיפרתי בקול רועד.
"ללי, שום דבר ממה שקרה לא היה באשמתך." הוא הניח יד מנחמת על ידי. "את היית ילדה."
"אולי אם לא הייתי מתנהגת כמו כלבה..." לא סיימתי את המשפט.
הוא גרר את כיסאו קרוב אליי ואימץ אותי אל ליבו. "היית בת שבע עשרה, התנהגת בדיוק כמו כל נערה."
שתקנו במשך כמה דקות ואני התנחמתי בחיבוקו. הוא היה הכול עבורי, הוא ויולה, הדודה שלנו.
"אוי!" ידי נשלחה אל פי. "היום זה יום ההולדת של יולה, עדיין לא התקשרתי לברך אותה."
"נכון, התכוונתי להתקשר ושכחתי."
"אתקשר אליה עכשיו." הרמתי את הנייד ולחצתי על השם שלה.
"ללי," יולה השתמשה בשם החיבה שהוריי העניקו לי.
"היי, יולה," קולי עדיין רעד מפיסת הזיכרון שהתיישבה לי עמוק בתוך הלב.
"אני כאן עם אביתר, התקשרנו כדי לאחל לך מזל טוב."
"תודה, מתוקה. מה שלומכם? בדיוק התכוונתי להתקשר אל שניכם כדי להזמין אתכם לקידוש בשישי בערב," היא אמרה. "נחגוג גם את יום ההולדת שלי."
קולה הרם של יולה הגיע לאוזניו של אביתר והוא הנהן בתגובה.
"אביתר ישמח להגיע," אמרתי.
"את תגיעי, נכון?" היא שאלה.
"תלוי," עניתי. "הוא יהיה?"
יולה שתקה לרגע ארוך ואז השיבה, "אם אגיד לך, לא תבואי."
"אני באמת לא אגיע," אמרתי כמעט בלחש. "אין לי שום כוונה לצפות בו כל הערב כשהוא משחק איתה בזוגיות."
גבותיו של אביתר התרוממו. הוא הבין למי אני מתכוונת.
"אלה, הוא אבא שלך, את לא יכולה להתעלם ממנו." קולה נשמע מובס. "אני רוצה שהמשפחה שלנו תהיה שוב שלמה."
"המשפחה שלנו אף פעם לא תהיה שלמה," כמעט לחשתי. כי זה לא ייתכן בלי אימא, המשכתי את המשפט בראשי.
יולה הגיבה בשתיקה ואני המשכתי, "נשמע לך הגיוני שרגע אחרי שאיבד את אשתו, הוא קפץ להתנחם אצל החברה הכי טובה שלה? איך אני יכולה לקבל את זה?"
"היא הייתה... אימא שלך, היא אחותי התאומה. אם אני יכולה לקבל את הזוגיות שלהם, גם את צריכה להתעלות על עצמך ולקבל אותה." היא נשמעה נחרצת.
אביתר הביט בי בתוכחה, אבל אני רק התחפרתי יותר ויותר בעמדתי.
"אקפוץ אלייך במשך השבוע," שיניתי נושא.
אביתר הניע את ראשו מצד לצד ונעץ בי מבט מאוכזב.
"הבנתי אותך," נאנחה יולה בהשלמה. "אבל תדעי שעדיין לא התייאשתי. אני בטוחה שמתישהו תמצאי בתוכך את הכוח להיות סלחנית יותר. בכל מקרה, אשמח שתקפצי השבוע לקשקש קצת על ספל תה."
"אקפוץ, אני מבטיחה," אמרתי לפני שנפרדנו והשיחה התנתקה.
"את חייבת להניח לעבר. אחרי כל השנים האלה את לא מאפשרת לעצמך להירפא ולהמשיך הלאה," אמר אביתר וחיבק אותי.
"זה לא מדויק," מחיתי. "עובדה שאני עובדת ויוצאת לבלות עם חברים."
בתגובה הוא השמיע נהמה שלא הצלחתי להבין את פשרה.
"אתה חושב עליה לפעמים?" שאלתי והתנתקתי מחיבוקו.
"כל הזמן," הוא הודה בכאב. "כל הזמן, אבל אני לא נותן לזה לשבש לי את החיים."
ידעתי שהוא צודק. למרות מה שאמרתי לו, לא הייתי מסוגלת להמשיך הלאה. גם אם זה לא היה ממש באשמתי, אולי יכולתי למנוע את כל מה שקרה. בלעתי רוק בכבדות בניסיון לסלק את הגוש שהתנחל בגרוני.
מחשבותיי נדדו ליום ההוא. שוב הייתי בת שבע עשרה. שוב הייתי אלה הילדה, שמנסה ללא הרף להקיץ מחלום הבלהות ולקבל את חייה בחזרה.
"על מה את חושבת? שוב על אותו לילה?" אביתר סקר אותי במבטו.
מבטו והאנחה שלו העידו שהוא יודע את התשובה. בתגובה נשכתי את שפתי התחתונה.
"אולי תבואי אלינו בערב? נאכל ארוחת ערב. ספיר מכינה סושי." הוא הניח יד על כתפי.
חיבבתי את ספיר. היא הייתה בת הזוג של אביתר עוד מימי השירות הצבאי שלו.
"אני לא יכולה, החבר'ה בעבודה נפגשים ב'וויליס'. אולי בהמשך השבוע."
במשך כל אותו יום לא הפסקתי לחשוב על הטיול ההוא לציריך, שם השתנו חיינו ללא הכר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*