אחרי הקריאה נשארתי עם הרושם שדווקא איכותו של הספר הזה כביוגרפיה היא מה שעורר את הזעם; לא הסנסציות המיניות ולא הגילוי המסעיר, שמטבע הדברים לעולם לא נדע את מידת האמיתות שמאחוריו, על יחסי דב"א ואמו. זו אינה "עבודת גרזן", לא ביוגרפיה מוזמנת ומונעת מאינטרסים שמטרתה להכפיש (כמו שנכתבות בתמציתיות ובחוסר טעם על פוליטיקאים מכהנים בשנים האחרונות, למשל). אמנון דנקנר כתב ביוגרפיה מקצועית, מגובה בעובדות, הפניות למסמכים ועדויות מפה ראשון, המשחזרות את חייו הנסתרים והגלויים של מי שהיה הרוח החיה מאחורי כל המערכת התרבותית של דור תש"ח והפלמ"ח, ומאז שקע בתהום הנשייה. אבל תהיה נאיביות להאמין שדנקנר לא ידע איזה רימון הוא זורק פה. מהביוגרפיה הזאת עולה תמונה לא רק של פדופיל ומטרידן, אלא של אדם עלוב. עצלן, נצלן, חסר כישרון, נטול היגיינה אישית. אדם שנודע לשמצה בכפר הנוער בן-שמן בכך שהיה מחריש אוכל ומסרב להתקלח, שכל עשייתו למען תקומת המדינה הסתכמה בארבע יריות שירה בגמל בנגב ובשליחות אחת לבדוק ספינת מעפילים במרסיי שהסתכמה בכך שתקע מברג בקרשי הספינה ודיווח ש"המברג לא נתקע עד הסוף אז היא בסדר". שהתקרצץ בסביבתם הכללית של שועי עולם כגון מרלון ברנדו וצ'רלי צ'פלין עד שנמאס עליהם, שסרח מסביב המאורות הספרותיים בבתי הקפה כדי שיזרקו לו עצם. אגואיסט, שרלטן, נטול ערכים וכמובן - אנס ופדופיל.
ומילא אם תחושת הנקמנות היתה עולה מהדפים אבל היא לא; דנקנר משכנע את הקורא שהוא כותב את האמת העובדתית, פרי מחקר של ראיונות ונבירה בארכיונים.
את האמת על דן בן אמוץ כנראה שלא נדע לעולם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
