ביקורת ספרותית על כוחו של הכלב מאת תומס סוואג'

---

על כוחו של הכלב נכתב לא מעט כאן, כך גם מצאתי את עצמי שוקעת אל תוך ספר אמריקאי המתנהל בחווה מבודדת בנוף שנות העשרים של המאה הקודמת. עדרי בקר. עורות מיובשים על גדר. מושל מצוחצח ואינדיאנים שצריכים לחשב מסלול מחדש אחרי הגלייתם לשמורה. סוואג' בחר בכוונה תחילה לגרום לקורא שלא להתמכר בהזדהותו אל אף לא אחת מן הדמויות. גברים, נשים או ילדים. כולן מעוררות משהו שנע על הרצף שבין ריחוק מסויג ועד סלידה רבתי.
על שפתי הריחוק הזה לעיתים מרפרפת חמלה, אך גם היא רחוקה, לא באמת נוכחת.
ריחוק זה הוליד בי באופן אישי כקוראת עניין דל בדמויות ובסיפור עצמו, כמו רכילות מיד שלישית. קרה למישהו משהו. זה בטח נשמע מאוד מטלטל בגוף ראשון יחיד, אבל אבק הדרכים והלב הפך זאת כמעט לקלישאה. הסיפור כלל אינו קלישאה אבל הנוכחות החיה שבו כה רחוקה מלעורר ולהסעיר, לרגש או למלא בתוכן, שהיא הופכת לעיתים פשוט מעיקה. הדמות היחידה שעוררה יותר, וגם במקרה זה מדובר בסלידה עזה כשהיה שם רגש דומיננטי, היתה דמותו של פיל. פיל נבנה באופן בהחלט מסקרן, אך ברגע שלשבריר שניה חשתי באמת דבר מה שאינו סלידה כלפיו - הוא פינה את מקומו והסיפור תם. הרגשתי כמו אחרי הקדמה מאוד מטריחה שבתום פרקה, נגמר הספר, כמעט רמיה. אני בטוחה שהיתה לסוואג' כוונת מכוון בבניה זו של הדמויות והקשר עם הקורא ואני יכולה אפילו לחשוב על ניתוח מעניין על בחירה זו ומשמעויותיה. זה לא ישנה את חווית הקריאה שהיתה בסופו של דבר עבורי מייגעת ומיותרת.
למותר לציין שבעיני ההשוואה לסטונר היא במקרה הטוב הונאה.

כמה ציטוטים לפרידה:

"אצבעותיו של פיל נעו כמו רגלי עכבישים כשהן עוצרות פה ושם כאילו בהרהור, משום שניחנו בתבונה משלהן שהיתה ממוקמת מן הסתם בקצותיהן המיובלים"
"הוא הרגיש כמו ג'וני, ואולי זאת היתה הבעיה שלו, כי מי בוטח בג'ונים של העולם, אלה שמתנהלים בו בדילוגים כשהם צוחקים ובוכים, אבל תמיד מדלגים"
"האם יחשב זאת למוזר ששיתקו אותה כלי האוכל של אדם שכלל לא היה נוכח?"

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על כוחו של הכלב