ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר מעולה

---

יש ספרים טובים. יש ספרים מעולים, ויש ספרים מצויינים. אבל יש ספרים שאחרי שאתה מסיים אותם, התגובה הרציונלית היחידה היא להחזיק את הספר חזק בשתי ידיים, לגשת לאדם הקרוב לביתך ולהכות אותו נמרצות בראש תוך כדי צווחות 'תקרא את זה! תקרא את זה! תקראאאא'
אני יכול לספור על יד אחת את שאר הספרים שהשפיעו עליי רגשית בכזו עוצמה. אז הנה אנחנו מגיעים ל

צילה של הרוח/קרלוס רואיס סאפון.
מאיפה מתחילים בכלל?
בואו נתחיל מהעלילה. וואו איזו עלילה. ברמת העיקרון זהו ספר על ילד שהופך לנער ומחפש תשובות בנוגע לספר האהוב עליו. בפועל קיבלנו סיפור על סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. סיפור על כתיבה, אהבה, החיים בחסות מלחמה ומה מגורים בצללים עושים לאנשים. או במילותיו של הסופר עצמו, 'ככל שהתקדם הסיפור הוא הזכיר לי בבושקה שמכילה בתוכה אינספור עותקים זעירים של עצמה. אט אט התפרק הסיפור לאלף מעשיות, כאילו נכנס לבית מראות והשתבר לעשרות בבואות שונות, שהיו בו בזמן השתקפות אחת ויחידה'.
זה סיפור מורכב כל כך, ואפל למדי. כמו שם הרוח, גם כאן אנחנו רודפים אחרי משהו חמקמק ומשונה, מנסים למצוא את הגיבורים שלנו, ולא בטוח שאנחנו או הם מעוניינים בחוויה הזאת. כל הספר התחושה היא הליכה על צוק, תחושה מפחידה אבל ממכרת, בעיקר בגלל ה
הכתיבה של הספר. ההשוואה היחידה שעלתה לי לראש היא פטריק רות'פס. שם הרוח הוא 800+ עמודים למיטב זכרוני, ואתה קורא את כולו בהנאה. סופר עם כישרון פחוּת היה מקצץ בחצי, או מוציא ספר מרוח ובלתי נסבל. בצילה של הרוח המצב הפוך, כי יש פה רק 460 עמודים, אבל כבר בעמודים 100 ו200 שאלתי את עצמי איך יכול להיות שקראתי כל כך קצת. הרי קרה המון, ואני כל כך שקוע בספר הזה. זה ספר כבד, אבל הוא נותן משקל לכל סצנה ולא מנסה למהר מידי. כמו מאכל טוב, צריך לאכול אותו במתינות, להתענג על כל ביס וביס.
הדמויות. נקודה קצת יותר חלשה. רובן המוחלט של הדמויות נהדר מאוד מאוד, וגם לדמויות המשנה יש איפיון והן לא רק פלקט. אבל הדמות הראשית מאוד.. פלסטלינה. הוא מרגיש לי כמו מראה לכל שאר הדמויות. דווקא אליו לא התחברתי. הוא מתווך מאוד מוצלח ביננו לבין העולם, אבל זה קצת פוגם בעצמיות שלו. רוב הקשרים בין הדמויות מאוד הגיוני ומבוסס, ורק פעם אחת הרגשתי 'נו באמת'.

לסיכומו של דבר, זהו ספר נפלא מאוד מאוד שאחזור אליו ברגע שזכרונו יתעמעם לי מעט. (דמיינו מכות בראש וצווחות 'תקראו את זה!')

*הספר די גס רוח, ובאופן כללי יש בו קטעים טורדי מנוחה. הוא מתרחש באמצע המאה שעברה, ולכן זה לגיטימי בעיני אנשים שם להחפיץ נשים במקרה הטוב ולהכות אותם במקרה הרע, לשנוא את מי ששונה מהם וכל הכיף הזה. לשמוע מישהי שם אומרת 'אני מבינה שבעל צריך להכות לפעמים את אשתו כדי שתציית לו, אבל מה שהוא עשה כבר היה מוגזם' עושה חלחלה, גם אם יודעים שאז זה היה לגיטימי.
יש דמות אחת שמדברת די גס, ויש שני תיאורי יחסי מין, אבל לא מאוד מפורטים.

» ביקורות נוספות של יהונה
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1