בסוף שנות הארבעים פורסמה מודעה בעיתון גרמני ובו קראה לנשים וגברים גרמנים לבוא לאיסלנד לעבודה בחווה. הם הזמינו נשים חזקות היודעות לבשל.
כששרלוטה ראתה את המודעה, היא ידעה שזה יהיה הכרטיס שלה לעולם אחר. לפתוח דף חדש במדינה חדשה, להשאיר את אירועי העבר מאחור. וכך הגיעה לחוות הטירה האפלה.
שרלוטה, גרמניה שלמדה באקדמיה לאמנות בברלין היתה נשואה למקס, ואף ילדה לו בת. כשהנאצים לקחו את בעלה היהודי, יעצו לה למסור את הבת למנזר, שם ישמרו עליה, ובכל מקרה מקומה איתן יהיה בטוח יותר עבור הילדה.
כשתחזור לקחת את הילדה, תמצא מקום שומם, ואף אחד לא יודע להגיד מה עלה בגורל הילדים שהופקדו אצל הנזירות.
וכך מגיעה שרלוטה לטירה האפלה באיסלנד, שם יקבל פניה איכר גבוה, גמלוני, ושתקן החי עם אמו הקשישה.
שרלוטה, באה מעולם האמנות, הציור, עולם של צבע , והנה היא מוצאת את עצמה בחווה מבודדת, אפורה וערפילית, בה העבודה הסיזיפית לא נגמרת לעולם, ומתנהלת במחזוריות על פי לוח השנה ולפי עונותיו.
האיכר הגדול והשתקן מקמץ במילים, אבל החללים האלו המלאים בשתיקות לא מפריעים לשרלוטה. הם מלאים ברוחו של מקס ובבתה לנה. מקס ,שכפי הנראה מת, מעולם לא עזב את ליבה. הוא נוכח שם כל הזמן, חי ופועם גם אם רק מכוח הזיכרונות.
גם כשהקימה משפחה חדשה עם האיכר השתקן, לעולם לא שכחה את משפחתה הראשונה, ותמשיך לייחל לבתה הרכה, אותה השאירה במנזר, ותמשיך לקוות לקבל חדשות עליה, דרך מכתביה של אמה הנשארה בברלין, ולא פסקה אף פעם לחפש את נכדתה.
"היא חשה כאילו החיים שחיה לפני שנים רבות הם יצור - דרקון, אולי - אשר נם בתוכה בחוסר מנוחה. כמי ששנתו קלה, לפעמים היה הדרקון ניעור לפתע." (עמ' 13)
יש איזה קסם בכתיבתה של סולוויג אגרז, הסיפור עצמו עצוב, אך יש עוד דברים העוטפים את הליבה הקשה הזו, בדמות של מיתוסים ואגדות עם, כשאת כל אלו, כרכה הסופרת למקשה אחת וכתבה סיפור מרגש המוכיח שגם באפלה הכי גדולה תמיד מסתתרת קרן אור.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
