ביקורת ספרותית על אלף שנים לחכות מאת מיה טבת דיין
ספר מעולה

---

אמנית מילים גאונה, בעיני. הסיפור כתוב בחכמה, בעדינות ובתעוזה. מיה מצליחה לסקרן על אף שמקפצת לכל אורכו בין עבר לעתיד להווה וכביכול לא משאירה מיסתורין של חוסר ידיעה. היא חושפת סיפור קטן של אישה אחת ואבן בחזה המתחילה מעקצוץ ומתעצמת לכדי סלע ענק, ואיך אוקיינוס שלם המטיח בו גליו לא מצליח להרפות אחיזתה.
את מיה הכרתי כשהגיעה למצפה רמון, להרצות לנו בספריה הקהילתית על פמניזם כפי שהיא מאמינה בו, על חייה בקנדה ועל ספר שיריה "לאן שנצוף שם בית". היא הייתה סוחפת, חדה בלשונה, ויותר מהכל, הייתה אישה חזקה ורכה גם יחד, ושבתה את ליבי.
מאז אני קוראת את שיריה בהדיקות, וכשצץ לספריית ביתי "אלף שנים לחכות", צללתי וגיליתי פלא - משוררת כותבת רומן, אך נותרת משוררת. ספרה הוא כספר שירים ארוך ומתנגן, מלווה בפרטי עלילה המאחדים אותו לכדי רומן שלם. מיה טבת דיין היא אמנית של מילים. מילותיה פועמות בלב רוטט, חי, פתוח. היא מלטפת חוויות חייה של כינרת דרך מילותיה העדינות וחוצה איתם שנות חיים.
"עיניו של נורי הסתכלו בעיניה כאילו היתה שדות רחוקים"
"ומילותיה של כנרת אל נורי התעבו עד שהצליחה לראותן ממש."
"ולרגע הרימה כינרת את ראשה מהזיכרון הזה..."

אבל ככל שכנרת מתבגרת, היא מתקשה לתאר בפיוטיות את חייה, והעלילה מחמירה לכדי נוירוטיות של ממש. השנים בהם כנרת חיכתה לנורי מתכנסות אל נחלת העבר, ועל אף האהבה המרגשת שנורי מעניק לה, היא ממשיכה לבקש את מילתו הבטוחה של אמנון, המעגנת אותה לקרקע הביתית אותה חלמה.

הספר חדר את ליבי. כאב הפרספקטיבה המשתנה עם החיים מול אהבה נשמתית חד פעמית, הקרע בין בית בלב לקרקע אדמתית, הבלבול המתמשך גם אל תוך הבאת חיים חדשים לעולם ומעל ראשה של התינוקת הקטנה. חוויתי עם כינרת שנות חיים ואהבה. אני מקווה שטוב לה בבחירתה.

» ביקורות נוספות של לי אור
» ביקורות נוספות על אלף שנים לחכות