ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 13 באוגוסט, 2015
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
יש ספרים שעושים לך צמרמורת. יש כאלה שמתקרבים אליך קירבה מסוכנת, ואתה יודע שתיבלע בתוכם אם תרשה להם. מצד שני יש את הספרים שהם "כמעט" - כמעט נוגעים בך. נכונים, אבל יש משהו שמפריע, כאלה שהזרות שהם מייצגים אינה יכולה להשתלב איתך. והספר הזה, שאף אחד כאן לא התייחס אליו, התחיל כמו הסוג הראשון, אבל עבר מהר מאד לסוג השני, הוא ספר "כמעט".
פרנק בסקומב - מסתבר שפורד אינו אוהב להחליף גיבורים וזה ספר שני שהוא כותב עליו - היה בעברו כתב ספורט, נשוי ואב לשלושה ילדים. היום הוא הוא איש נדל"ן באיזו עיירה מנומנמת בניו ג'רסי, גרוש האוהב עדיין את גרושתו שנישאה לאחר, ואב לשניים. הילד השלישי מת כבר בספר הקודם, ומזכירים אותו רק כגורם להתפרקות המשפחה אחרי מותו. הוא לוקח את בנו בן 15 לבילוי פטריוטי ביום העצמאות והאירוע הזה מהווה את הרקע לבחינת חייו המדורדרים של פרנק כמו גם תאורי אמריקה ואמריקאים כפי שנראו לסופר כשכתב את הספר.
הספר הזה יצא לאור ב 1995 (בארץ ב 1999) וזכה ב"פוליצר" וב"פן פוקנר". הוא ארוך מאד - 495 עמודים. לא חשבתי שמן הראוי לקצר את הספר, אם כי פורד ידוע בעיקר ככותב סיפורים קצרים. הוא כתוב היטב - פורד משקיע בתיאורים ובאיפיון תכונות גיבורו, יש בו מעט (מדי, לטעמי) עלילה ויותר (מדי, לטעמי) חיבוטי נפש של הגיבור, שפורש את משנתו באופן מפורט. פרנק בסקומב הוא אדם נעים הליכות וסבלן, לא יוצא בדרך כלל מהכלים, מסוגל למכור דירות גם למעצבנים ביותר ולא מתייאש. אחד כזה שיקבל בלי תלונה את מה שיקרה, ואם יירקו עליו הוא יגיד שזה גשם. אחד שלמרות המודעות הגבוהה ונועם ההליכות הוא ממית אותך משיעמום.
אי אפשר לדרג את הספר הזה בפחות מארבעה כוכבים - הוא כתוב מצויין ואינו "מחפף". אבל הוא מתיש, לא זז ושמחתי מאד כשסיימתי אותו.
ומה שהבנתי ממנו הוא שיכול סופר לכתוב טוב מאד, להשקיע בספר, לזכות בפרסים נחשבים ועדיין לדבר רק אל מעט מאד (כנראה אמריקאים) וליפול בבור הסיפורים שמדברים רק לקומץ (אמריקאים מהמעמד הבינוני). וגם הבנתי למה אף אחד לא הזכיר אותו פה...
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
דוידי:
השאלה אינה, אני חושבת, אם רק קומץ יקרא את הסיפור או רבים. השאלה החשובה היא האם רבים יכולים להזדהות ולהפנים את הסיפור, או רק קומץ. סיפור שרק קומץ יכול להבין ולהזדהות כמוהו כבדיחה פרטית המסופרת בחברה. משאיר את האחרים בהרגשה תפלה ולא מחוברת. |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
פואנטה:
"יום העצמאות" בלי ציור של מנגל, עשן ופטישי פלסטיק??? נשמע לי שם אקזוטי. |
|
|
דוידי
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
מעניין, לא קראתי אולי את הראשון לא ממש זוכר... אבל לא מסכים
עם המשפט "וליפול בבור הסיפורים שמדברים רק לקומץ " האם לכתוב רק לקומץ הוא כישלון, האם לכתוב לכל היא הצלחה?
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
טוב, על עובי החתולים אני לא אתווכח איתך...
אבל בעניין השמות, אני חייבת לשאול: "יום העצמאות" זה שם מרתק בעינייך? |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
אכן, פואנטה, לתער ההוא התכוונתי.
הוא מנחה לא רק בלשים מעולים, גם מחפשי אמת בחיי יומיום נעזרים בו. אני נהנית מהספונטניות בבחירת ספרים, אם כי אם להודות על האמת, אני נמשכת לשמות מרתקים, כך שזה לא ממש ספונטניות. מבחינתי אורך הספר אינו מהווה קריטריון ולדעתי - חתול בשק דק, חתול בשק עבה דינם אחד... |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
את בטח מתכוונת לתערו של אוקאם -
כלל הזהב שמנחה בלשים מעולים.
מוכר לי העניין של הרשימות הנשכחות. ודווקא מצאתי את עצמי נהנית מהספונטניות שבבחירת ספרים. אבל אני בוחרת אותם דקים עד בינוניים כי 495 עמודים זה קצת יותר מדי בשביל חתול בשק. |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, שונרא!
ההסבר יותר פשוט מזה (את מכירה את התאוריה שאומרת שההסבר הכי פשוט הוא התקף בדרך כלל???) אני מגיעה לספרייה וכמובן הספרים ברשימתי אינם. ואני ממש לא טובה בהמתנה. אז אני לוקחת מה שנראה לי אולי מעניין וזה עניין של פיפטי-פיפטי פעם מצליחם פעם נופלים... |
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-2 חודשים)
אם יש מישהו שמסוגל לגלות ספר נשכח שאף אחד לא כתב עליו, זו את.
אני מנחשת שאת חוזרת לספרים משנות ה-90 כי קצב היציאה לאור של הספרים החדשים פשוט לא עומד בקצב הקריאה שלך :-) האם את חושבת שהאקלים/השוק הספרותי בישראל נוטה יותר לזוכים בפרס נובל לספרות ופחות לזוכי פוליצר/בוקר? |
23 הקוראים שאהבו את הביקורת
