את הביוגרפיה המשובחת הזו כתבו בן כספית ואילן כפיר יחד. היא נקראת כמו ספר מתח, שאינו מרפה מהקורא. אבל הביוגרפיה מתמקדת רובה ככולה בברק החייל המעוטר בצה"ל ומסתיימת ב-1998, כשנה לפני עליית ברק לשלטון כראש ממשלה.
ברק הגיע מקיבוץ משמר השרון. לא מסוג התלמידים הממלאים מחברות בתשובות לשאלות, אבל כן מקריאים תשובה מושלמת ממחברת ריקה. לצבא הגיע כשברצונו להיות טייס ואובחן ע"י רופא בליקוי שכלל לא היה לו. לא טייס, אז חרמ"ש הסתמי. אלא שבסיירת מטכ"ל הסודית (כולה ארבעה קצינים ברנו 4 מקדימה ועוד כמה לוחמים בנ. נ. מאחור) חיפשו עוד מועמדים. שם שמעו על אחד המיטיב לפרוץ מנעולים במהירות ולנווט כגשש בדואי מומחה. שמעו ומצאו ושלחו להתראיין. מגיע מישהו במראה נער תיכוניסט. משעשע. התראיין והתקבל. ומאז חמישה צל"שים על פעולות ומפעל חיים.
כאיש רעים להתרועע, היה לו טבעי לגמרי להכיר את חוסיין המלך, את הרמטכ"ל האמריקאי קולין פאואל ועוד כהנה וכהנה. ולא סתם להכיר.
אהוד ברק אינו מאלה המשיגים משהו ונחים. תמיד הביט קדימה ומשלא השיג מטוס להטיס, חשק בפיקוד על הסיירת ואז למד פיקוד בשריון, בו ראה את הכוח הבא. עוד תפקידים הוצעו ונלקחו, גם אם נראו לא מתאימים. ברק ידע להתאים אותם אליו ולשכללם, כולל פיקוד מרכז ויחסים טובים עם תושבי איו"ש הפחות קיצוניים ויותר הגיוניים.
לרמטכ"לות הגיע כמעט כמובן מאליו וכשהשיג, השיג בגדול והיה הצעיר מכולם לפניו. גם כשהיה בסיירת וגם כרמטכ"ל, תמיד שם את הבטיחות בראש מעייניו, ודווקא לו לא הגיע שייקרה מה שלימים נקרא אסון צאלים ב'. מילא האסון, אבל הסדק בתדמית שלו, כשזמן ארוך נחשב כאדם שחמק משטח בו ארע האסון הנוראי. בתחקירים שלאחר מכן ובתכנית הטלוויזיה מול נסים משעל הצליח לנקות עצמו מחשד הבריחה.
הכניסה לפוליטיקה, בעידוד ובלחץ רבין, היתה טבעית. ברק ויתר על שנת סיום השירות הצבאי לאחר הרמטכ"לות וכל התנאים הנלווים, יצא לצינון וחזר להיות שר הפנים.
אין ספק, שהפרק העצוב ביותר, ושוב חזרו הדמעות בגדול, היה רצח רבין, האירוע שאין כלל ספק, שמאז התרחשותו ישראל שוב אינה צועדת על הנתיב הנכון והגדולה שנועדה לה. יכולה היתה להיות במקום טוב יותר, ולא בטוח מי אשם יותר, ביבי או הביביזם.
אבל נחזור לספר. אז כן, נראה שזה שיר הלל עם הסתייגויות מעטות, אולי מעטות מדי, אבל נראה שברק באמת אדם, לפחות עד אז, משכמו ומעלה. הקריאה בספר היא כמו ללוות את ישראל הנעה בנתיב של התפתחות והתעצמות, גדילה והבשלה, כל זאת דרך השירות הצבאי של ברק, דרך מלחמת ששת הימים, מלחמות יום כיפור, השלום עם מצרים, מלחמת שלום הגליל וכל שאר המלחמות הקטנות הלאה. ברק המחושב, חובב המוסיקה הקלאסית, הספר הטוב, השיחה הפילוסופית, העמידה מול חבריו שנפלו וההספדים המופלאים מול קברם הטרי, כל אלה לא סייעו לו משנכנס לשדה המוקשים הנקרא פוליטיקה. אבל זה בספר אחר.
מה שכן, תמיד היה אמיץ. ב-1998 ניסה ברק להביא לחוק גיוס חובה לחרדים. הוא הבין שכך זה לא יכול להמשך. הבין ו... לא הצליח. אם ניקח בחשבון, שמוצא סבו מפוניבז', הדבר מפליא. כמה שלא ניסה למצוא דרך ללב החרדים, ולעיתים נראה שהצליח, בסוף נכשל.
הספר הזה מופלא, משלב אדם והיסטוריה, רהוט ומרתק. קראו.

"נדמה לי שאהוד ממשיך בדרך כמו טל שיוט עם ראש חכם, עם מנוע שקט אבל ארוך טווח, עם מטען מועיל די גדול, וגם מי שחושב שהוא יודע לאן הטיל הזה תוכנת – ומי שתיכנת אותו זה אהוד – יכול להיות מופתע, כי הרגע האחרון הוא יכול לשנות כיוון, מטרה, אבל הוא לבטח יגיע לאן שהוא רוצה." (אמנון ליפקין-שחק על אהוד ברק, עמוד 11)

הספר "אהוד ברק: חייל מספר אחד" מאת בן כספית ואילן כפיר הינו ביוגרפיה אודות אהוד ברק, מי שהיה בעת פרסום הספר בשנת 1998 רמטכ"ל ושר לשעבר אשר עמד בראש מפלגת העבודה. הספר, כך חשף מחברו בן כספית בספרו "חמקן", היה למעשה חלק מקמפיין הבחירות של ברק לראשות הממשלה ושימש כחומר תעמולה אשר חולק לבוחרים פוטנציאלים. בין היתר הוא תורגם לרוסית וניתן למצביעים פוטנציאלים מקרב העולים מרוסיה. הספר עוקב אחר מסלול חייו של ברק החל מילדותו בקיבוץ משמר השרון, עבור בגיוסו לגדוד 9 של החרמ"ש. לאחר מספר חודשי שירות המליץ חברו אברהם אמון אשר שירת בסיירת מטכ"ל המתגבשת למפקדו, אברהם ארנן, כי יגייס את ברק ליחידה. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה בהצטיינות. מכאן עובר הספר לתאר את שירותו של ברק ואת המבצעים השונים אשר בהם נטל חלק ואת אלו שיזם, תיכנן והוציא אל הפועל כמפקד. הספר כתוב היטב והחלק שעוסק בתקופת שירותו של ברק ביחידה, מלוחם ועד למפקדה מרתק במיוחד, וגם ראשוני מאוד (כאשר יצא הספר לאור לא היו ספרים רבים אודותיה). בספר נזכרים לוחמים ומפקדים נודעים לתהילה דוגמת חברו הטוב, יוני נתניהו ז"ל: "בעצמו קצין שהגיע מהצנחנים" (עמוד 78) ומוקי בצר: "בצר, קצין מעולה ויוצא סיירת צנחנים." (עמוד 78). במיוחד מעניין לקרוא אודות מה שניתן להגדיר כרגע השיא של ברק כמפקד היחידה, "מבצע אביב נעורים":

"אהוד זיהה את דלת הזכוכית בכניסה ללובי של הבית, שגר בו "המחבל של מוקי". בהיסוס ניגשו "בני הזוג" לדלת הזכוכית וניסו לפתוח אותה. אנחת רווחה. הדלת היתה פתוחה. עמדת השומר בלובי המואר היתה ריקה. אהוד ומוקי בצר נפרדו. מוקי חלף על פניו והתחיל לעלות במדרגות. יתר אנשי החוליה הגיעו אחרי כחצי דקה ונבלעו במדרגות. ואז, מתוך מכונית "דופין" אדומה בצד השני של הרחוב יצא צעיר לבוש מעיל עור חום והחל לחצות את הכביש. אהוד הבחין שהוא פותח את מעיל העור ומוציא מתוכו אקדח. זהו שומר הראש החסר. השומר החמוש פסע לעבר אהוד ועמירם לוין. כשהתקרב עד למרחק של פחות מעשרה מטרים, סימן אהוד לעמירם להיות מוכן, ואז, לתדהמתו של השומר, פתחו שתי ה"צעירות" את הז'קטים, שלפו תת-מקלעים, נצמדו לעמודי השיש בכניסה ללובי המפואר ופתחו באש. השומר הספיק לירות שני כדורים, נפגע וקפץ חזרה אל מכונית ה"דופין". שתי ה"צעירות" המשיכו לרסס בצרורות קצרים את דלת ה"דופין". הצעיר הפצוע הצליח לקפוץ מהדלת השנייה ולתפוס מחסה מאחורי מעקה אבן בצד השני של הרחוב. אחד הכדורים פגע בצופר המכונית וגרם לקצר. מאותו רגע ועד לסיום המבצע פעל הצופר. השעה 1:29 אחר חצות. היריות ביטלו את ההפתעה. בתוך הבניינים עברו החוליות מתנועה שקטה לריצה מהירה. בזווית העין הבחין אהוד שבשני הבניינים נדלקו אורות בשלוש דירות – בקומה השנייה והרביעית בבניין אחד, ובקומה השישית בשני. זה האימות לכך שזיהוי הדירות היה נכון. המחבלים בדירות, אבל הפתעה כבר לא תהיה. מאותה שנייה התרחש הכול במהירות. מוקי בצר וצוותו טיפסו במדרגות לקומה השישית, הצוותים של נחמני ושל צביקה ג' – קצין צעיר ומיומן – עלו לדירות המחבלים "שלהם". אהוד תפס עמדה בצומת החולש על דירות המחבלים. עמירם לוין ודב בר, קצין התיאום של הקומנדו הימי, נותרו ברחוב בעמדת תצפית וחיפוי. מוקי בצר דילג על שלוש מדרגות בכל צעד. הוא בדק שלוני, צביקה ויוני נמצאים בעקבותיו. לשבריר שנייה חשב עד כמה מתאימה הפאה הבלונדית ללוני רפאלי. לוני לכד את מבטו של בצר וחייך. הם הגיעו אל דלת דירתו של "אבו יוסוף", שאפו אוויר ואותתו בשלוש נקישות על מכשיר הקשר. השניות הבאות נראו לבצר כנצח, עד ששמע חמש נקישות על מכשיר הקשר – סימן מאהוד שאפשר לפרוץ לדירה. הדלת נפרצה במטען חבלה. על פי המידע שבידיהם, אמור היה "אבו יוסוף" להיות בחדר האורחים, באגף השמאלי של הדירה. עוצמת הנפץ החרידה אותו ממקומו, והוא זינק לעברם בפיג'מה. משראה אותם, קלט מיד במי מדובר. יוני ירה בו מקרוב. לפני שנפגע ניסה "אבו יוסוף" לשלוח יד לאקדח שהיה במגירת המכתבה שלו. אשתו זינקה לעבר יוני בניסיון לסוכך על בעלה, אבל נפגעה גם היא מהיריות. "אבו יוסוף" הספיק לצעוק משהו, וצנח על השטיח. לוני וצביקה אספו במהירות מסמכים חתומים בחותמת של הפת"ח, תחבו אותם לארגז והחלו לרדת במהירות במדרגות." (עמודים 127-128)

ישנו לפחות "אי דיוק" (בלשון המעטה) מצד הכותבים שכן בצר העיד חזור והעד כי ב"אבו יוסוף", הוא אבו יוסוף אל נג'אר, סגנו של ערפאת, ראש מנגנון המודיעין המבצעי וראש ארגון "ספטמבר השחור", ירו כלל חברי החוליה. לדבריו: "כשאנחנו פורצים, דלת בצד ימין של החדר שינה נפתחת - הוא רואה אותנו ואנחנו רואים אותו. אני מזהה אותו, הייתה לי תמונה שלו בכיס שלושה שבועות כדי שאני אזהה אותו בטוח. וכמו שהוא פותח את הדלת, הוא מסתכל עלי ואני מסתכל עליו. אני לא אשכח את זה. הוא מבין שאנחנו כוח עוין, הוא תורק את הדלת חזק. ואז צביקה ואני יורים בו צרורות עם עוזי דרך הדלת. הדלת נפתחת ואנחנו רואים אותו שוכב. מה שלא ידענו שאשתו מאחוריו והיא נפצעה קשה ואחר כך נפטרה. ירינו בו לוודא הריגה מה שנקרא." (מתוך עדותו של בצר כפי שהופיעה באתר "חטיבת הצנחנים") דווקא לגבי תפקודו ומעשיו של ברק במבצע, על פי כלל הגרסאות אודותיו שקראתי, הספר מדייק. "25 שנה מאוחר יותר ממשיך אהוד ברק לראות ב"אביב נעורים" את פעולת הקומנדו המוצלחת ביותר שביצעה סיירת מטכ"ל מעודה." (עמוד 130) זה כבר עניין לפרשנות, כאשר אני לדידי חושב שסוגיית המרחק במבצע "הצגת תכלית" לחיסול אבו ג'יהאד עשתה אותו למבצע מרשים יותר, אם כי לא פורץ דרך וכי מבצע אנטבה הוא הוא הפעולה המרשימה ביותר שבה לקחה חלק היחידה. הערת אגב ברק היה שותף מלא לתיכנון כולן, ואין חולק כי "אביב נעורים" היווה פריצת דרך מבצעית מרשימה. יתרה מזאת, ברק היה המפקד המשפיע והדומיננטי ביותר של היחידה, אשר מיצב אותה כיחידת הכוחות המיוחדים המובילה של צה"ל, ועשה זאת תוך הפגנת מעוף, יצירתיות, מנהיגות ותעוזה, ואת זאת אי אפשר לקחת ממנו.

עם זאת בספר ישנם לא מעט (שוב, בלשון המעטה) "אי דיוקים" שקושרים לברק כתרים שלא בצדק, וכמעט תמיד מוצאים אותו מכל פרשה צח כשלג, ובכלל זה אירועים דוגמת "סולטן יעקב" וניסיונו של הרמטכ"ל משה לוי להעליל על דן שומרון עלילה אודות העדפתו המינית באמצעות יחידת האזנות של אמ"ן בעת שברק שימש כראש אמ"ן. הנה דוגמה לאחד מהם: "למטכ"ל החלומות הגיע גם בן טיפוחים אחר שלו, משה ("בוגי") יעלון, גם הוא בוגר הצנחנים וסיירת מטכ"ל. ברק העריך את יעלון כאחד הטובים במפקדי הסיירת וכאחד מטובי המפקדים של חטיבת הצנחנים. ברק שיכנע את יעלון לקבל את הפיקוד על יהודה ושומרון, אחרי שכבר אמר לא לקודמו, דן שומרון, ושקל לעזוב את הצבא." (עמוד 251) המשפט הזה בספר למשל סובל מלא מעט אי דיוקים. הסופרלטיבים שמקבל יעלון הינם, ככל הידוע לי, מדויקים מאוד, אולם יעלון עצמו מצהיר בספרו כי היה לו עניין אישי להתמנות כמפקד איו"ש (הספר "דרך ארוכה קצרה" מאת משה "בוגי" יעלון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 64). שנית, יעלון מציין בספרו כי עוד מימיו כמפקד "היחידה" שאף להתקדם לפסגת הפיקוד בצבא (הספר "דרך ארוכה קצרה" מאת משה "בוגי" יעלון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 62), אז מדוע שישקול לעזוב אותו? ועוד דבר מפקד אוגדת יהודה ושומרון אינו חבר בפורום מטכ"ל, ולא היה כזה מעולם (גם לא בימי שאול מופז ששימש בתפקיד בדרגת אלוף אישית). כל זה בהתעלם מהיחסים העכורים משהו בין יעלון לברק במשך השנים.

מכל אשר נכתב בספר אהבתי במיוחד מכתב שכתב ברק לאחיו הצעיר, אבינועם, אשר עמד בפני גיוס. המכתב, שאהוד ברק כתב בעת שהיה קצין צעיר ביחידה, הזכיר לי מאוד את "מכתבי יוני" ולימים כאשר כתבתי לאחי מכתבים, בעת שהיה לוחם בצנחנים, שאבתי ממנו, כמו מאסופת מכתביו של יוני ז"ל ומניסיוני שלי בצנחנים השראה: "לאדם יש שני גילים. ישנו הגיל הכרונולוגי שנמדד בשנות שמש או ירח רגילות, וישנו הגיל הפסיכולוגי, שנמדד בכברת דרך ההתפתחות שאותו בן אנוש כבר עבר... אתה מבוגר במקצת מכפי גילך הכרונולוגי ומבוגר לפחות בשנתיים ממני בסוף י"ב... אחלק לך מחמאה, ואני אומר זאת לא כאחיך, אלא כאדם שמביט מהצד וחושב. אתה שייך לסוג האנשים שיהיו בהגיעם לבגרות שלמה (והיא כבר מאחורי הסף) גברים סוג א'. בניגוד למקובל לא הכנסתי את המילה 'גברים' למרכאות, ומיד אסביר. זכריות זה סט של תכונות ביולוגיות. גבריות זה סט של תכונות אופי – שקט פנימי, קור רוח, כושר החלטה, כושר התבוננות, אומץ לב אישי, ערכים ונכונות להילחם למענם, העזה והיכולת לשחות כנגד הזרם, להתמודד עם בעיות ולא לחמוק מהן... אי שביעות רצון עצמית פירושו – אל תיתפס לטפיחה עצמית על הכתף גם כשאחרים טופחים עליה... אל תיבהל כשנדמה לך שאינך עומד בדרישות שקבעת לעצמך... כשנדמה לך שאינך מצליח לשמור על קור רוח... כשאתה מפחד... כשאתה חושב שהנה אתה מתחמק מקריאת הערכים של איזשהן פינות אגואיסטיות... אני חוזר, אל תיבהל: הרגשות הללו הן נחלת כל אדם המנסה לבנות את אישיותו במו ידיו... דאג לכך שהסטנדרטים שתקבע לעצמך בכל השטחים ובכל החזיתות יהיו גבוהים ביותר. בסטנדרטים שאתה קובע לעצמך, לעולם אל תיתפס לפשרות. יש דברים בעולם שהפשרה היא עצם מהותם, וטוב שכך הדבר. יש דברים אחרים שעבורם הפשרה היא קטלנית. בדרישות שאדם דורש מעצמו – המתחיל בפשרות, יגמור פושר. במשך השנים אני הולך בדרך מסוימת... הדרך משולה לשביל צר המטפס במעלה הר. מצד אחד הוא מבטיח בקצהו סיפוק ומחזה מרהיב... מאידך הוא צר... התהום משני הצדדים... הרגל עשויה למעוד ואבן עלולה להידרדר מתחת הרגליים ולסחוב אותך אתה. בקשה אחת בלבד לי אליך, לך באותה הדרך, עם כל הסיכונים, שמע ממי שכבר עבר כברת דרך רצינית... זה כדאי." (עמודים 54-55).

הספר קריא מאוד, מעניין שנעים לקרוא, אולם לספר יש אג'נדה ברורה (ספר תעמולתי) והוא אינו נאמן לשום גרסת אמת זולת זו שמוציאה את ברק טוב מכל סיטואציה שעבר בחייו, ואין זה משנה אם מדובר בעימות על תפקיד בצבא או על הרצון להשיג נתח מן הפעילות המבצעית, או על פרשה סבוכה כגון אסון צאלים ב'. סיום ספרו האחרון של בן כספית, אודות הריב המתוקשר בין שר הביטחון אהוד ברק איש סיירת מטכ"ל לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "במהותו איש חטיבת גולני - לוחם עז נפש שלא תמיד מבין דקויות." (מתוך הספר "חמקן" מאת בן כספית, הוצאת זמורה ביתן, 2013, עמוד 20), מהדהד גם מבין השורות בספר זה כשקוראים בהן בדיעבד: "בסיכומו של דבר, כשתעמוד בפני הבחירה מי מהם, אשכנזי או ברק, ראוי יותר להיות המפקד של הילדים שלנו, לא יהיה בי היסוס. אם אשכנזי יתייצב בפני דילמה בין שני מעשים סותרים, אחד שמועיל לו והאחר שמועיל למדינה, אין לי ספק שהוא יבחר במעשה שמועיל למדינה. אצל ברק התשובה מורכבת. קרוב לוודאי שיבחר במעשה שמועיל לו-עצמו, אבל ישכנע את כולם שהוא בעצם עדיף גם למדינה." (מתוך הספר "חמקן" מאת בן כספית, הוצאת זמורה ביתן, 2013, עמוד 463). בסה"כ אפשר לא חובה.

"נדמה לי שאהוד ממשיך בדרך כמו טל שיוט עם ראש חכם, עם מנוע שקט אבל ארוך טווח, עם מטען מועיל די גדול, וגם מי שחושב שהוא יודע לאן הטיל הזה תוכנת – ומי שתיכנת אותו זה אהוד – יכול להיות מופתע, כי הרגע האחרון הוא יכול לשנות כיוון, מטרה, אבל הוא לבטח יגיע לאן שהוא רוצה." (אמנון ליפקין-שחק על אהוד ברק, עמוד 11)

הספר "אהוד ברק: חייל מספר אחד" מאת בן כספית ואילן כפיר הינו ביוגרפיה אודות אהוד ברק, מי שהיה בעת פרסום הספר בשנת 1998 רמטכ"ל ושר לשעבר אשר עמד בראש מפלגת העבודה. הספר, כך חשף מחברו בן כספית בספרו "חמקן", היה למעשה חלק מקמפיין הבחירות של ברק לראשות הממשלה ושימש כחומר תעמולה אשר חולק לבוחרים פוטנציאלים. בין היתר הוא תורגם לרוסית וניתן למצביעים פוטנציאלים מקרב העולים מרוסיה. הספר עוקב אחר מסלול חייו של ברק החל מילדותו בקיבוץ משמר השרון, עבור בגיוסו לגדוד 9 של החרמ"ש. לאחר מספר חודשי שירות המליץ חברו אברהם אמון אשר שירת בסיירת מטכ"ל המתגבשת למפקדו, אברהם ארנן, כי יגייס את ברק ליחידה. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה בהצטיינות. מכאן עובר הספר לתאר את שירותו של ברק ואת המבצעים השונים אשר בהם נטל חלק ואת אלו שיזם, תיכנן והוציא אל הפועל כמפקד. הספר כתוב היטב והחלק שעוסק בתקופת שירותו של ברק ביחידה, מלוחם ועד למפקדה מרתק במיוחד, וגם ראשוני מאוד (כאשר יצא הספר לאור לא היו ספרים רבים אודותיה). בספר נזכרים לוחמים ומפקדים נודעים לתהילה דוגמת חברו הטוב, יוני נתניהו ז"ל: "בעצמו קצין שהגיע מהצנחנים" (עמוד 78) ומוקי בצר: "בצר, קצין מעולה ויוצא סיירת צנחנים." (עמוד 78). במיוחד מעניין לקרוא אודות מה שניתן להגדיר כרגע השיא של ברק כמפקד היחידה, "מבצע אביב נעורים":

"אהוד זיהה את דלת הזכוכית בכניסה ללובי של הבית, שגר בו "המחבל של מוקי". בהיסוס ניגשו "בני הזוג" לדלת הזכוכית וניסו לפתוח אותה. אנחת רווחה. הדלת היתה פתוחה. עמדת השומר בלובי המואר היתה ריקה. אהוד ומוקי בצר נפרדו. מוקי חלף על פניו והתחיל לעלות במדרגות. יתר אנשי החוליה הגיעו אחרי כחצי דקה ונבלעו במדרגות. ואז, מתוך מכונית "דופין" אדומה בצד השני של הרחוב יצא צעיר לבוש מעיל עור חום והחל לחצות את הכביש. אהוד הבחין שהוא פותח את מעיל העור ומוציא מתוכו אקדח. זהו שומר הראש החסר. השומר החמוש פסע לעבר אהוד ועמירם לוין. כשהתקרב עד למרחק של פחות מעשרה מטרים, סימן אהוד לעמירם להיות מוכן, ואז, לתדהמתו של השומר, פתחו שתי ה"צעירות" את הז'קטים, שלפו תת-מקלעים, נצמדו לעמודי השיש בכניסה ללובי המפואר ופתחו באש. השומר הספיק לירות שני כדורים, נפגע וקפץ חזרה אל מכונית ה"דופין". שתי ה"צעירות" המשיכו לרסס בצרורות קצרים את דלת ה"דופין". הצעיר הפצוע הצליח לקפוץ מהדלת השנייה ולתפוס מחסה מאחורי מעקה אבן בצד השני של הרחוב. אחד הכדורים פגע בצופר המכונית וגרם לקצר. מאותו רגע ועד לסיום המבצע פעל הצופר. השעה 1:29 אחר חצות. היריות ביטלו את ההפתעה. בתוך הבניינים עברו החוליות מתנועה שקטה לריצה מהירה. בזווית העין הבחין אהוד שבשני הבניינים נדלקו אורות בשלוש דירות – בקומה השנייה והרביעית בבניין אחד, ובקומה השישית בשני. זה האימות לכך שזיהוי הדירות היה נכון. המחבלים בדירות, אבל הפתעה כבר לא תהיה. מאותה שנייה התרחש הכול במהירות. מוקי בצר וצוותו טיפסו במדרגות לקומה השישית, הצוותים של נחמני ושל צביקה ג' – קצין צעיר ומיומן – עלו לדירות המחבלים "שלהם". אהוד תפס עמדה בצומת החולש על דירות המחבלים. עמירם לוין ודב בר, קצין התיאום של הקומנדו הימי, נותרו ברחוב בעמדת תצפית וחיפוי. מוקי בצר דילג על שלוש מדרגות בכל צעד. הוא בדק שלוני, צביקה ויוני נמצאים בעקבותיו. לשבריר שנייה חשב עד כמה מתאימה הפאה הבלונדית ללוני רפאלי. לוני לכד את מבטו של בצר וחייך. הם הגיעו אל דלת דירתו של "אבו יוסוף", שאפו אוויר ואותתו בשלוש נקישות על מכשיר הקשר. השניות הבאות נראו לבצר כנצח, עד ששמע חמש נקישות על מכשיר הקשר – סימן מאהוד שאפשר לפרוץ לדירה. הדלת נפרצה במטען חבלה. על פי המידע שבידיהם, אמור היה "אבו יוסוף" להיות בחדר האורחים, באגף השמאלי של הדירה. עוצמת הנפץ החרידה אותו ממקומו, והוא זינק לעברם בפיג'מה. משראה אותם, קלט מיד במי מדובר. יוני ירה בו מקרוב. לפני שנפגע ניסה "אבו יוסוף" לשלוח יד לאקדח שהיה במגירת המכתבה שלו. אשתו זינקה לעבר יוני בניסיון לסוכך על בעלה, אבל נפגעה גם היא מהיריות. "אבו יוסוף" הספיק לצעוק משהו, וצנח על השטיח. לוני וצביקה אספו במהירות מסמכים חתומים בחותמת של הפת"ח, תחבו אותם לארגז והחלו לרדת במהירות במדרגות." (עמודים 127-128)

ישנו לפחות "אי דיוק" (בלשון המעטה) מצד הכותבים שכן בצר העיד חזור והעד כי ב"אבו יוסוף", הוא אבו יוסוף אל נג'אר, סגנו של ערפאת, ראש מנגנון המודיעין המבצעי וראש ארגון "ספטמבר השחור", ירו כלל חברי החוליה. לדבריו: "כשאנחנו פורצים, דלת בצד ימין של החדר שינה נפתחת - הוא רואה אותנו ואנחנו רואים אותו. אני מזהה אותו, הייתה לי תמונה שלו בכיס שלושה שבועות כדי שאני אזהה אותו בטוח. וכמו שהוא פותח את הדלת, הוא מסתכל עלי ואני מסתכל עליו. אני לא אשכח את זה. הוא מבין שאנחנו כוח עוין, הוא תורק את הדלת חזק. ואז צביקה ואני יורים בו צרורות עם עוזי דרך הדלת. הדלת נפתחת ואנחנו רואים אותו שוכב. מה שלא ידענו שאשתו מאחוריו והיא נפצעה קשה ואחר כך נפטרה. ירינו בו לוודא הריגה מה שנקרא." (מתוך עדותו של בצר כפי שהופיעה באתר "חטיבת הצנחנים") דווקא לגבי תפקודו ומעשיו של ברק במבצע, על פי כלל הגרסאות אודותיו שקראתי, הספר מדייק. "25 שנה מאוחר יותר ממשיך אהוד ברק לראות ב"אביב נעורים" את פעולת הקומנדו המוצלחת ביותר שביצעה סיירת מטכ"ל מעודה." (עמוד 130) זה כבר עניין לפרשנות, כאשר אני לדידי חושב שסוגיית המרחק במבצע "הצגת תכלית" לחיסול אבו ג'יהאד עשתה אותו למבצע מרשים יותר, אם כי לא פורץ דרך וכי מבצע אנטבה הוא הוא הפעולה המרשימה ביותר שבה לקחה חלק היחידה. הערת אגב ברק היה שותף מלא לתיכנון כולן, ואין חולק כי "אביב נעורים" היווה פריצת דרך מבצעית מרשימה. יתרה מזאת, ברק היה המפקד המשפיע והדומיננטי ביותר של היחידה, אשר מיצב אותה כיחידת הכוחות המיוחדים המובילה של צה"ל, ועשה זאת תוך הפגנת מעוף, יצירתיות, מנהיגות ותעוזה, ואת זאת אי אפשר לקחת ממנו.

עם זאת בספר ישנם לא מעט (שוב, בלשון המעטה) "אי דיוקים" שקושרים לברק כתרים שלא בצדק, וכמעט תמיד מוצאים אותו מכל פרשה צח כשלג, ובכלל זה אירועים דוגמת "סולטן יעקב" וניסיונו של הרמטכ"ל משה לוי להעליל על דן שומרון עלילה אודות העדפתו המינית באמצעות יחידת האזנות של אמ"ן בעת שברק שימש כראש אמ"ן. הנה דוגמה לאחד מהם: "למטכ"ל החלומות הגיע גם בן טיפוחים אחר שלו, משה ("בוגי") יעלון, גם הוא בוגר הצנחנים וסיירת מטכ"ל. ברק העריך את יעלון כאחד הטובים במפקדי הסיירת וכאחד מטובי המפקדים של חטיבת הצנחנים. ברק שיכנע את יעלון לקבל את הפיקוד על יהודה ושומרון, אחרי שכבר אמר לא לקודמו, דן שומרון, ושקל לעזוב את הצבא." (עמוד 251) המשפט הזה בספר למשל סובל מלא מעט אי דיוקים. הסופרלטיבים שמקבל יעלון הינם, ככל הידוע לי, מדויקים מאוד, אולם יעלון עצמו מצהיר בספרו כי היה לו עניין אישי להתמנות כמפקד איו"ש (הספר "דרך ארוכה קצרה" מאת משה "בוגי" יעלון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 64). שנית, יעלון מציין בספרו כי עוד מימיו כמפקד "היחידה" שאף להתקדם לפסגת הפיקוד בצבא (הספר "דרך ארוכה קצרה" מאת משה "בוגי" יעלון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 62), אז מדוע שישקול לעזוב אותו? ועוד דבר מפקד אוגדת יהודה ושומרון אינו חבר בפורום מטכ"ל, ולא היה כזה מעולם (גם לא בימי שאול מופז ששימש בתפקיד בדרגת אלוף אישית). כל זה בהתעלם מהיחסים העכורים משהו בין יעלון לברק במשך השנים.

מכל אשר נכתב בספר אהבתי במיוחד מכתב שכתב ברק לאחיו הצעיר, אבינועם, אשר עמד בפני גיוס. המכתב, שאהוד ברק כתב בעת שהיה קצין צעיר ביחידה, הזכיר לי מאוד את "מכתבי יוני" ולימים כאשר כתבתי לאחי מכתבים, בעת שהיה לוחם בצנחנים, שאבתי ממנו, כמו מאסופת מכתביו של יוני ז"ל ומניסיוני שלי בצנחנים השראה: "לאדם יש שני גילים. ישנו הגיל הכרונולוגי שנמדד בשנות שמש או ירח רגילות, וישנו הגיל הפסיכולוגי, שנמדד בכברת דרך ההתפתחות שאותו בן אנוש כבר עבר... אתה מבוגר במקצת מכפי גילך הכרונולוגי ומבוגר לפחות בשנתיים ממני בסוף י"ב... אחלק לך מחמאה, ואני אומר זאת לא כאחיך, אלא כאדם שמביט מהצד וחושב. אתה שייך לסוג האנשים שיהיו בהגיעם לבגרות שלמה (והיא כבר מאחורי הסף) גברים סוג א'. בניגוד למקובל לא הכנסתי את המילה 'גברים' למרכאות, ומיד אסביר. זכריות זה סט של תכונות ביולוגיות. גבריות זה סט של תכונות אופי – שקט פנימי, קור רוח, כושר החלטה, כושר התבוננות, אומץ לב אישי, ערכים ונכונות להילחם למענם, העזה והיכולת לשחות כנגד הזרם, להתמודד עם בעיות ולא לחמוק מהן... אי שביעות רצון עצמית פירושו – אל תיתפס לטפיחה עצמית על הכתף גם כשאחרים טופחים עליה... אל תיבהל כשנדמה לך שאינך עומד בדרישות שקבעת לעצמך... כשנדמה לך שאינך מצליח לשמור על קור רוח... כשאתה מפחד... כשאתה חושב שהנה אתה מתחמק מקריאת הערכים של איזשהן פינות אגואיסטיות... אני חוזר, אל תיבהל: הרגשות הללו הן נחלת כל אדם המנסה לבנות את אישיותו במו ידיו... דאג לכך שהסטנדרטים שתקבע לעצמך בכל השטחים ובכל החזיתות יהיו גבוהים ביותר. בסטנדרטים שאתה קובע לעצמך, לעולם אל תיתפס לפשרות. יש דברים בעולם שהפשרה היא עצם מהותם, וטוב שכך הדבר. יש דברים אחרים שעבורם הפשרה היא קטלנית. בדרישות שאדם דורש מעצמו – המתחיל בפשרות, יגמור פושר. במשך השנים אני הולך בדרך מסוימת... הדרך משולה לשביל צר המטפס במעלה הר. מצד אחד הוא מבטיח בקצהו סיפוק ומחזה מרהיב... מאידך הוא צר... התהום משני הצדדים... הרגל עשויה למעוד ואבן עלולה להידרדר מתחת הרגליים ולסחוב אותך אתה. בקשה אחת בלבד לי אליך, לך באותה הדרך, עם כל הסיכונים, שמע ממי שכבר עבר כברת דרך רצינית... זה כדאי." (עמודים 54-55).

הספר קריא מאוד, מעניין שנעים לקרוא, אולם לספר יש אג'נדה ברורה (ספר תעמולתי) והוא אינו נאמן לשום גרסת אמת זולת זו שמוציאה את ברק טוב מכל סיטואציה שעבר בחייו, ואין זה משנה אם מדובר בעימות על תפקיד בצבא או על הרצון להשיג נתח מן הפעילות המבצעית, או על פרשה סבוכה כגון אסון צאלים ב'. סיום ספרו האחרון של בן כספית, אודות הריב המתוקשר בין שר הביטחון אהוד ברק איש סיירת מטכ"ל לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "במהותו איש חטיבת גולני - לוחם עז נפש שלא תמיד מבין דקויות." (מתוך הספר "חמקן" מאת בן כספית, הוצאת זמורה ביתן, 2013, עמוד 20), מהדהד גם מבין השורות בספר זה כשקוראים בהן בדיעבד: "בסיכומו של דבר, כשתעמוד בפני הבחירה מי מהם, אשכנזי או ברק, ראוי יותר להיות המפקד של הילדים שלנו, לא יהיה בי היסוס. אם אשכנזי יתייצב בפני דילמה בין שני מעשים סותרים, אחד שמועיל לו והאחר שמועיל למדינה, אין לי ספק שהוא יבחר במעשה שמועיל למדינה. אצל ברק התשובה מורכבת. קרוב לוודאי שיבחר במעשה שמועיל לו-עצמו, אבל ישכנע את כולם שהוא בעצם עדיף גם למדינה." (מתוך הספר "חמקן" מאת בן כספית, הוצאת זמורה ביתן, 2013, עמוד 463). בסה"כ אפשר לא חובה.