• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של יוסף

תמונה של יוסף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של יוסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של יוסף
הוצאה לאור:תשע נשמות
שנת הוצאה:2020
סדרה:תשע נשמות #71
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/20
ביקורות על מכתב של אלמונית
הבאה
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 5 שנים

“# בצעירותי חיבבתי מאד את צווייג וקראתי את מה שתורגם אז. גם את הספר הזה אהבתי מאד. משהו ברומנטיקה חס”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•1 דקות קריאה

הייתי זקוק נואשות לספר משובח, לסיפור טוב, קולח, לסופר שאפשר לבטוח בו שלא יכזיב, ליצירה איכותית אבל לא מתישה, כמו וויסקי משובח שמריקים בלגימה אחת או שתיים ויודעים שהוא יעשה את העבודה היטב. נובלה של צוויג שנמצאה באמתחתי הייתה הבחירה המתבקשת. ואכן, מדובר בסיפור קצר שנקרא בגיחה אחת, מושך ומתגלגל מהמילה הראשונה, כמו קטר שמושך אחריו קרונות במסלול מרהיב, קלאסי ופראי גם יחד, תמציתי ומתגמל.

רובו המוחלט של הסיפור הוא מכתב אחד ארוך "כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אשה" שנכתב לסופר ידוע, ובה הכותבת, אישה אלמונית מבחינתו של הסופר, מגוללת בפניו את סיפורה החריג בכל קנה מידה, ואת הקשר שלה אליו הנמשך מהיותה ילדה בת שלוש-עשרה, דרך שנות הנערות, ועד להיותה אישה בוגרת. קשר חד-צדדי באופן כמעט מוחלט, כמעט בלתי אפשרי. האובססיביות מובעת היטב, הוא אינטנסיבי, הוא דוחה ומושך בעת ובעונה אחת, ויש בו משפטים משובחים, נוגעים, מדויקים, מרהיבים ועל אף שהאמינות מוטלת בספק, עדיין הוא מהודק רגיש ועוצמתי.
הנובלה יצאה בשנת 1922 לאחר תום מגיפת השפעת הספרדית, ואף שאינה נוכחת באופן מוצהר, הדים של המגיפה קיימים ברקע העלילה, והיגון והמוות נמצאים גם נמצאים.

היצירה אינה חפה מפגמים, אבל משובחת וראויה, ובסך הכל ממתק של קריאה, כמצופה מספרות איכותית. כיאה לצוויג.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של moshef
moshef
תמונה של cujo
cujo
תמונה של אתל
אתל
תמונה של אסתר
אסתר
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
תמונה של חני
חני
תמונה של מירית
מירית
תמונה של רץ
רץ
37קוראים|גיל ממוצע51|43%נשים

על המבקר

תמונה של יוסף

יוסף

ותיקעורך
חבר מזה 18 שנים
348 ביקורות•41 נבחרות•5,410 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מחשבת ישראל
תמונה של יוסף
יוסף
ותיקעורך
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות348
ביקורות נבחרות41
לייקים שקיבל5,410
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת111ספרות מקורית89מחשבת ישראל28

דיון על הביקורת

23 תגובות
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

תודה חני!

אבל זה גם כיף לגלות אהבות חדשות…
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

מסכים רץ,

מה שהולך ונעלם היום זה היכולת להשתהות. לעכל. להיות בדבר עצמו.
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

אכן סנטו!

חני
חני •לפני 4 שנים

בהחלט סקירה נפלאה שלגמתי מהר.

אנחנו כקוראים כנראה עקביים באהבות שלנו. איזה כיף שאהבת.
רץ
רץ•לפני 4 שנים

ספר נפלא - הוא בעיקר מעניק את התחושה המרגשת של מכתב אהבה לאהוב, או לצפות ממנו למכתב תשובה, הדור שלנו חווה את החוויה הזאת, שכעת היא נשכחת ונעלמה על רקע

התיקשורת הדיגטלית, שהיא תמציתית ומהירה.
משה
משה •לפני 4 שנים
נובלה משובחת.
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

תודה מוריה!

לחיים.
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

אם כן יעל,

כנראה שאסתפק בקריאה הנוכחית :)
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

בהחלט סאקוט,

לא כדאי לוותר על הנובלה הזו.
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

פואנטה,

אני לא בטוח שהבנתי, אבל אני רואה שהוויסקי תפס את מלוא תשומת הלב :) ומרק זה אחלה!
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

אלון,

לא יודע לגבי שייק אבטיח אבל לגמרי סלט קצוץ...
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

תודה אנוק!

עמיחי, ראה בתגובתי לאהוד :)
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

תודה אהוד.

גם אני יותר איש של בירה, אבל במקרה הזה הוויסקי התאים יותר. צורב, מהיר ואינטנסיבי. זו יצירה גמורה בהחלט, יצאה ב1922, שנים רבות לפני מותו הטרגי של צוויג.
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

תודה מורי!

מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 4 שנים
מדויק, גם אני הרגשתי כמוך. לחיים.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

בקריאה שנייה (לא מזמן) התפעלתי פחות ממך. בקריאה הראשונה (מזמן...) התפעמתי.

סקאוט
סקאוט•לפני 4 שנים
אין על צוויג. את זה עוד לא קראתי אבל הוא ממתין לתורו בסבלנות.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 4 שנים

עכשיו יש גם הדים של ויסקי ברקע העלילה...

(אני מאלה שמריקים מרק)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

אני הייתי מחליף את הוויסקי בשייק אבטיח טוב, או בסלט קצוץ

עמיחי
עמיחי•לפני 4 שנים
יוסף, מה לך ולוויסקי? :-)
א
אנוק•לפני 4 שנים

מסכימה איתך מאוד.

אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 4 שנים

יוסף, אהבתי את הדימוי

שלך בפתיחת דבריך, אם כי הייתי מחליף את הויסקי באיזו כוס בירה טובה שמספיקה לי אבל כך או כך אני מבין אותך, אני רק לא יודע למה מוציאים לאור יצירות לא מושלמות שכידוע מסיבות טרגיות צוויג לא השלים אותן. אם בכל זאת הצלחת להינות, כפי שאני מבין, אשריך.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

מסכים אתך, סיפור יפה.

23 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של יוסף

המכון

המכון

סטיבן קינג

אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

לפני שבוע•
★★★★★
•יוסף
מינוטאור

מינוטאור

בנימין תמוז

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•יוסף
רקוויאם לתל-אביב

רקוויאם לתל-אביב

דוד שחם

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•יוסף
היה לך טוב או היה לך רע?

היה לך טוב או היה לך רע?

יעל נאמן

בשנת 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מאת ורד לוי־ברזילי שעסקה בכוונתו של נחשון גולץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשם האגודות השיתופיות. האישום: "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף".
בתחילת הכתבה המרואיין מצהיר: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים, ומדובר, כידוע, באלפים" (עמ' 10).

הספר של נאמן, שהוא ספר קטן בהיקפו, מעין ממואר-תיעודי, סובב סביב הציר הזה של שאלת הילדות בקיבוץ ופצעי החינוך המשותף. הכתבה ההיא היא נקודת מוצא אליה נאמן שבה וממנה היא מצטטת והחלקים המובאים ממנה בספר מטלטלים. השאלה היסודית היא האם הילדות בקיבוצים עד שנות השמונים, אז פסקה הלינה המשותפת ברוב הקיבוצים, הייתה חוויה מיטיבה, חופשית ומוגנת, כפי ששאפו הוגי השיטה, או אולי דווקא חוויה של בדידות, ניתוק ופגיעה שאין לה תיקון.

בכתבה ההיא היה מעין מילון מונחים שנחשון בנה לצורך התביעה. נאמן מביאה בספר כמה מן הערכים; הנה אחד מהם – בית: "אני בוחר להתחיל במושג בית. אפילו לפני הורים, כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'. כיום אין בית שרשום על שמי וגם אין הרבה סיכויים שאי פעם יהיה. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה משמעות למילה הזו בית. אפשר להתחיל מהשפה. אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות: בית-ילדים א'. בית ילדים ב'. בית הורים. בית-תינוקות. אף פעם לא 'בית'... בית היה משהו שיש לילדים בעיר. מלבן עם גג רעפים אדום שמציירים על דפים. משהו לא מוכר, מעולם אחר. לא ידעתי מה זה, רק ידעתי שלי אין כזה" (עמ' 51-52).
החיים בקיבוץ והחינוך המשותף תמיד סיקרנו אותי, ובשנות הנעורים גם היו מושא מסוים לקנאה. מאז התבגרנו והבנו שהדברים מורכבים, ולצד החלום, היה מונח גם שברו. אבל אני מודה שהספר הזה הוסיף עוד מבוכה ועוד טלטלה ופתח צוהר להבנה מחודשת על החיים המאוד לא פשוטים שיצר הקיבוץ (וזאת עוד בלי להרחיב על האזורים האפלים יותר של פגיעות ומיניות במרחב הלינה המשותפת, שהספר נוגע בהם במקרה קיצוני אחד).

זה ספר מאופק עם סגנון שקשה לשייך לז'אנר אחד ברור. חלקו זיכרון אישי, חלקו התבוננות אל הוויית הקיבוץ, וחלקו מעין תחקיר או כתיבה עיתונאית-תיעודית. השאלה הגדולה היא מה קורה כשאידיאולוגיה שנועדה לתקן את העולם נכנסת אל תוך חדר הילדים. כשהיא פוגשת ילדים ממשיים, עם פחדים ממשיים, לילות ממשיים, וגוף ונפש שזקוקים לא רק לחברה מתוקנת אלא גם לבית, להורים, לחום ולשם פרטי. הספר מניח שאין לכך תשובה פשוטה שהרי למי היה רק טוב או רק רע בילדות? גם הילדות בקיבוץ אינה יוצאת דופן במובן הזה. אפשר מצד אחד לזכור חופש, טבע, חברות, מרחבים ותחושת שייכות — ובאותו זמן לזכור גם פחדים, בדידות, לילות בלי הורים וקשיחות קבוצתית.

בשנת 1938, בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים, פרסמה לאה גולדברג את השיר המופלא ערב מול הגלעד. בשיר מופיע הבית שלימים היו שטענו שיש בו ביקורת מרומזת על הלינה המשותפת, שהרי מה ילד זקוק לו לפני הכל אם לא חֵיק, נשיקה ושם:

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
בוקר וערב

בוקר וערב

יון פוסה

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה.

הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים בנורווגיה. יוהנס הוא איש זקן שאשתו נפטרה זה מכבר וגם חברו הטוב פטר כבר איננו. יוהנס קם בבוקר ומרגיש לפתע פחות נוקשה אך זה עדיין נראה כמו עוד יום של זקנה ובדידות, ושל ים כבד ואפלולי. אבל עם התקדמות הסיפור משהו מרגיש מוזר. אווירת מסתורין וערפל יורדת על העולם של יוהנס. העולם רגיל, אבל רק כמעט. התחושה כאילו משהו זז מהמקום, לא לגמרי מהודק. אולי אפילו שקוף. וכך מתקדם הסיפור שכוחו גדול לא בעלילה ,שכמעט ולא קיימת, אלא באווירה שהוא יוצר.

כמה מילים על הכתיבה עצמה. אני לא יודע איך הכתיבה של פוסה בספרים אחרים אבל בספר הזה הכתיבה מאוד מוזרה, היא תודעתית, קצובה ופשוטה יחסית, אך גם חזרתית ומונוטונית. ייתכן שדווקא החזרתיות הזו היא חלק ממה שיוצר את האווירה המיוחדת. לא יודע. נקודה שכן הפריעה לי ודי מוזרה היא שאין נקודות בסופי משפטים. לא הבנתי מה הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הזו, אולי משהו פוסט-מודרני מתחכם, אולי ניסיון ליצור זרימה רציפה של תודעה. ועדיין לדעתי מיותר. בכל אופן, הספר עצמו קצר, ומצליח במעט עמודים לייצר אמירה מעניינת על החיים על הזקנה ובעיקר על המוות.

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסף
גם הדג ישיר

גם הדג ישיר

הלדור לכסנס

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יוסף
הנחלה

הנחלה

מריה טורצ'נינוף

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנים, בורא לו חלקת אדמה ובונה בית וחווה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר כאן באפוס מונומנטלי על חייו של אדם אחד ומשפחתו אל מול הדר הטבע הפראי. כאן הגיבורה האמיתית היא הנחלה עצמה.

הספר נפתח במאה ה־17, כשאל המקום מגיע חייל משוחרר מצבא שוודיה־פינלנד, שבתמורה לשירותו מקבל נחלת אריסים באוסטרובוטניה, מחוז בפינלנד שלחוף המפרץ הבוטני. אלא שכמעט מיד הדמויות מתחלפות, הזמן זורם, והמאות חולפות. העלילה נעה בין תקופות ובין דמויות שלא תמיד ברורה הזיקה ביניהן, מלבד שברי רמזים הנמסרים כבדרך אגב. חלקן בנות משפחה, אחרות דמויות מזדמנות: נשים וגברים, ילדים וזקנים, בתקופות של רעב ושפע, מלחמה ואובדן, מגפות ושלווה.

עצם שמו של הספר, המשתרע על פני ארבע מאות שנה, מצהיר די בבירור שאין לו גיבור אחד מלבד הנחלה עצמה. היא הציר שסביבו הכול נסוב. הדרמה האנושית מתרחשת תמיד בתוך האדמה, לצדה או בזיקה אליה — אל הנוף, אל עונות השנה, אל בעלי החיים ואל הצומח. כל הדמויות נטועות באותו מרחב גיאוגרפי, וגם התנועה הנפשית של כל אחת מהן נדמית כחלק מן המארג הרחב יותר של המקום.

אם כן, יש פה ספר ייחודי והכתיבה די טובה. יש גם לא מעט דרמות אנושיות והנוף עושה את שלו. אבל לא קל באמת להיקשר אל הדמויות: המפגש איתן קצר מדי, ולעיתים אינו מעמיק דיו. זה כמובן נובע מן המבנה האפיזודי של הספר, שאולי מבקש מאיתנו לראות בדמויות חוליות במארג, לא תודעות מלאות בפני עצמן. אך בפועל פירוש הדבר הוא שרוב הקריאה אינה סוחפת במיוחד. דווקא לקראת הסוף, עם הדמויות הקרובות יותר למאה העשרים ולזמננו, הקריאה תופסת יותר קצב ועניין. בסך הכל מדובר בספר לא רע, אבל קצת פחות ממה שציפיתי. שלושה וחצי כוכבים.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•יוסף
פויגלמן

פויגלמן

אהרן מגד

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•יוסף
יונה בודדה

יונה בודדה

לארי מקמרטרי

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•יוסף

ביקורות נוספות על "מכתב של אלמונית"

מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

רק מסיימת את הצווייג השני שלי וכבר מבינה שהיחס שלי כלפי ספריו מתחיל להיות כמו אל חטיף ספרותי איכותי שקשה לעמוד בפניו. התנהגת יפה, מוריה, מגיע לך לפנק את עצמך באיזה צווייג מהמדף. שלפי שלפי, חיים רק פעם אחת. ואז הוא נגמר בתוך שניה אבל הטעם לא יורד מהלשון כמה ימים.

בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”,  נכנס צוויג לתוך נפשה ועורה של אשה.

עם הביס הראשון, צוויג פותח את הנובלה בשובו של סופר וינאי מטיול של שלושה ימים בהרים. הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, הוא קורא את התאריך ונזכר שהיום חל יום הולדתו ה-41.
בהגיעו הביתה, התרווח בכורסתו ועיין במכתבים שהגיעו בהעדרו. היום, הערימה היתה כוללת חשבונות חשמל, מים וגז, הכי אקשן יהיה אזהרה אחרונה ממחלקת הגביה של ביטוח לאומי או מגזין מקומי בנושא ארנונה, אבל כאן זה ייגמר. אז זה היה קצת יותר מעניין. הוא קיבל מכתבים. אשכרה מכתבים אמיתיים שהגיעו מאנשים אמיתיים, רובם בכתב יד. אלה היו ימים חלומיים כאלה. אחד המכתבים היה כתב יד לא מוכר שנכתב על כשני תריסרי עמודים ונפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכתב ללא כתובת וללא חתימה. הוא הצית סיגר ואני סיגריה, והתחלנו לקרוא.

שורות על גבי שורות, ביס ועוד ביס, אשה אלמונית מספרת לנו את תולדות חייה השזורים כל כך בשלו, לפחות בהוויתה.
זוהי נובלה פסיכולוגית שנשמעת כמו אשה השוכבת על ספת הפסיכולוג. בין השורות, היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה. היא הופכת בעצמה לפסיכולוגית, אך בלא היענות. הוא לא מאמץ את תפקיד המטופל. אבל הניגוד הדרמטי בין שגיונותיה לבין אדישותו, בין מילותיה העוצמתיות לבין תגובותיו האגביות, אלה רק הפצפוצים שבקרם; החטיף עוד לא נגמר.

רק מסצנה הפתיחה בה העיתון מזכיר לו שזהו יום הולדתו והוא לא מגיב כלל לבדידותו, ניתן להבין עם מי יש לנו עסק. מכאן כבר לא נופתע שמכתבה של האלמונית לא מטלטל אותו יותר מדי, אף לא מעורר בו זיכרונות, צער או פומו זעיר. אמנם עורר בו פליאה מסוימת, אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו. ואל נא תניחו בצד את העובדה שהוא סופר. אדם שאמור להיות מחובר לעולם הרגש, של עצמו ושל זולתו.
יש פה איזו הקצנה ארכיטיפית. דמות האשה המונעת כולה מרגש ואין בה טיפת רציונאליות, לעומת דמות הגבר שהנשים אינן אלא כלי משחק בידו.

כפי שציינתי בביקורתי הקודמת עליו, גם זה סיפור מטריושקה. האניגמה ממשיכה להתפשט מפסקה לפסקה, וזהו מופע שקשה להוריד ממנו את העיניים פן תפספס משהו. הוא כתוב בכשרונו הניכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול ברור ורהוט.

ביס אחרון: ספוילר.

ההתמכרות והתשוקה של האלמונית סוחפים ומעציבים, אפילו מעוררי רחמים, אך מצאתי את יחסה למות בנה מקומם. בעוד גופת הילד מונחת מולה, היא מתיישבת לכתוב וידוי אהבה. נראה שכל משמעותו בעיניה היתה החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה.
כך נראית אובססיה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מוריה בצלאל
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

צמרמורת. זו המילה שעולה לנגד עיניי, זועקת זעקה של ממש, כשאני חושב איך לתאר את הספרון המופלא הזה.



אף על פי ש- 99.9 אחוזים מתוכנו של הספר מסופרים מנקודת מבטה של האישה האלמונית, אישה שחוותה אהבה נכזבת, בעודה מתארת במכתב תיאורים מעוררי רגש וצמרמורת, הצמרמורת הכי גדולה אצלי בגוף הגיעה דווקא בסיום, כשהסופר מסיים לקרוא את המכתב שכתבה לו האישה האלמונית: באותו רגע שמתי את עצמי במקומו, איך אני הייתי מרגיש אם הייתי קורא מכתב שכזה - איזו הרגשה היא, לדעת שמישהי אהבה אותך כמו את עצמה ואם לא יותר, ואתה לא שמת לב לכך והותרת אותה שבורת לב? המילים שלה דוקרות אותך כמו סכין, פוצעות ומדממות את עורך, לא נותנות לך מנוח. צמרמורת.

הספר מתאר בצורה פיוטית ומרשימה רגשות של אישה, רגשות אהבה הכי טהורים לגבר, גבר שהיא לא באמת מכירה מצד אחד אך מצד שני מרגישה כאילו מכירה הכי טוב שיש. רגשות חד צדדיים, מכיוון שהגבר לא רואה בה משהו מיוחד, סתם עוד אחת מני רבות - רגשות המתפרשים על פני תקופה ארוכה, מהיותה של האישה האלמונית ילדה תמימה ומאוהבת ועד אישה בוגרת ואמא לילד.
ספר נוגע ללב, מתחיל קטן ולאט לאט דוהר, בעודו פורט על מיתרי הלב, עד האקורד הצורם והבועט בסיום.



***אני מקדיש את הסקירה הזו לסקאוט, מי שאני מכנה, חצי בצחוק וחצי ברצינות: "ממשיכת דרכו של סטפן צוויג", וזאת בזכות הכתיבה הפיוטית שלה שמרבה בתיאורים וברגש ודרמה, בדומה לכתיבתו של צוויג. תודה לך שנתת לי את הספר הזה! ויותר מכל, אני מודה על כך שאני לא כמו דמות הסופר בספר הזה, ושלא התעלמתי מקיומך ומאהבתך אליי, והחזרתי לך אהבה טהורה כמו שאת הענקת לי!




נ.ב - מיד לאחר קריאת הספר הזה, התחלתי ספר אחר שלו, קובץ של ארבעה סיפורים, הנקרא "במבוכת הרגשות". הספר לא הלהיב אותי ואפילו שיעמם, היה חסר בו את הברק ואת הניצוץ שבספר הזה. צוויג מרבה לתאר מנעד רחב של רגשות בספריו, המנעד הרחב גם מתבטא ברמה הלא אחידה והמגוונת של ספריו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

מכתב של אישה אלמונית היא יצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה, שנכתבה סמוך להתפשטות השפעת הספרדית המפורסמת ותורגמה לעברית לפני כארבע שנים.
היא מתארת את יחסיהם של סופר ידוע ואישה שהתאהבה בו בצעירותה, ואנו קוראים בעצם את המכתב הבודד היחידי שלה, שנשלח אל הסופר ממש בימיה האחרונים -
וחושף את סיפור אהבתה המצמרר במעמד צד אחד... הנובלה אגב עובדה שלוש פעמים לקולנוע.

" הילד שלי מת אתמול "... כך יורה האקדח המעשן כבר בפתיח... והיא ממשיכה בשורת ווידוים אמיצים ופורשת את סיפור חייה המטלטל, ואת אהבתה האובססיבית והחד צדדית לגבר
שלא יכול היה לזהות אותה אפילו כאישה זרה ברחוב, "לא הכרת אותי מעולם - ואהבתי אותך תמיד" !

אין צורך להכביר במילים על כתיבתו המעודנת והמופתית של צוויג ויכולתו הפנומנלית לבחון כליות ולב ולהעניק לנו נובלות מרגשות וזו אחת מהן.
כוחו של הסיפור הזה טמון במבט הבלתי מתפשר על האובססיה וכיצד היא יכולה לעצב ולהרוס חיים שלמים .
אין גם בסוף טוויסט בעלילה מלבד הסצנה האחרונה שוברת הלב, וצמרמורת הרפאים שמהדהדת בדירת הנמען בעת סיום קריאת המכתב,
והיכולת המופלאה שבה מצליח צוויג להראות לנו את העולם דרך עיניה של האישה הצעירה שמתענגת וסובלת מאז פגישתה הראשונה עם הסופר .

יצירה יפה , שמציפה בסערה גדולה את עוצמת יופיים של החיים ואת היגון הנורא שבמוות " כך נכתב עליה.

מומלץ בחום.

לפני 7 חודשים•אירית פריד
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

אני לא יודע מה היה פעם, אבל אם היום מישהו היה מספר את מה שחווה אחת הדמויות (שבספר) בלב ובמוח, היו חושבים אותה למשוגעת. טוב לא משוגעת, אובססיבית, אולי איזו אבחנה אחרת שאני לא מכיר.

נראה לי הבנתי מה אני לא אוהב בצוויג. הוא כותב על רגש, מותח ומשחק בו, ולא מפחד להגיש אותו טהור כמו שהוא, בלי מעצורים חברתיים או שכליים. וזה יפה, אבל חסר לי השילוב האותנטי עם החברה והמוח. חסר לי ההתמודדות עם העולם ועם החוץ, ובשלב מסוים זה קצת לא עובד לי.
אבל ספר מוצלח. הוא כתוב טוב, ובז'אנר הספציפי שלו, אני חושב שהוא מצוין.
הספר סובב סביב מכתב של אלמונית, שהיא אלמונית כלפי אותו אחד שמהווה בסיס לספר, ומרגע שהוא פותח את המכתב, העלילה נמצאת ואף נגמרת, כשהיא בתוכו.
עיקר המכתב מתעטף באהבה עיוורת אובססיבית ולא ברורה של אלמונית שכבר מגיל צעיר הרגישה תשוקה ואהבה לשכן שלה, מה שהתפתח לדבר גדול מאוד. בזה עצמו צוויג כמו מציג פלפולים וחידושים ברגשות, וזה ע"י הוידוי הכתוב שלה, של האלמונית, אל האחד שלא הכיר אותה מעולם, וגם כשהיה אמור, לא זכר.

ו... גם פה זה פחות עבד לי. לקרוא על תשוקה כמיהה ושפלות מהצד הנשי אל הצד הגברי. אל חנוך לוין למשל, כשהוא מתאר בפרוזה שלו את התשוקה, הכניעה והכמיהה מהצד הגברי, הצלחתי הרבה יותר להתחבר. חנוך לוין הצליח לתאר איזו נטייה רגשית שמצאתי בה המון. לעומ"ז פה, הבנתי את הרגש, אבל לא הצלחתי להתחבר. יתכן וזה קשור לצד הגברי שלי, אבל משהו היה חסר.


אסיים רק בדבר שגרם לי לתת לספר 5 כוכבים למרות שלא "עפתי": הסוף שלו. לא היה שם איזה טוויסט או משהו, אבל הצורה בה הוא חתם את כל הסיפור, השאירה עליי רושם.
זה בהחלט ספר להמשיך איתו יום שלם בראש.

לפני שנתיים•oziko
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

"התמונות של העבר נשמרות, האהבה האסורה הזאת, הדמעות שעל פני שוב זולגות, לא הותירו עוד השפלה כזאת. על ברכי איך נפלתי, לראותו שנית בקשתי, למה הם הורסים את האהבה, בסתרים אתו הלכתי, בליבי כאב הרגשתי, ייסורי האהבה..."
כך כתבה ליאת בנאי בשירה "ייסורי האהבה".

טרם החלטתי האם הסיפור שכתב צווייג עוסק באהבה או סתם במשיכה של בחורה צעירה לסופר ידוע. מה שבטוח, הוא עוסק באובססיה שלה אליו.

"ילדי מת אתמול" — כך פותחת הכותבת האלמונית את מכתבה ל"סופר הנודע ר'". לאורך המכתב היא מתוודה ומגוללת בפני הסופר את סיפור חייה ובעקר את אהבתה אליו. היא מתארת כיצד התאהבה בו בהיותה בת 13 והוא בן 25, כאשר עבר להתגורר בשכנות אליה ולאמה האלמנה. יום אחד כאשר הוא פונה אליה, קורה לה משהו: "מרגע זה, כשחשתי את המבט הרך והענוג הזה, כבר הייתי כולי שלך... כמו נטבלתי באש... ובאותו רגע ניעורה האשה שבי, בנערה המתבגרת, והאשה הזאת היתה כרוכה אחריך מאז ולעולם". מכאן האובססיה רק הולכת וגוברת. המספר מתארת את כמיהתו אליה, מה היא עושה כדי לממש את אהבתה (או מה שנדמה לה שזו אהבה) וכן את התנהלותו של הסופר הידוע ר' עם נשים, לפחות כפי שהיא רואה זאת. כדי להדגיש ולחדד דברים מסויימים, צווייג לוקח סיטואציות מסוימות ומקצין אותם בצורה שעוררה בי את התהייה האם הדברים האלו יכולים לקרות במציאות. אך זו כמובן שאלה היפותטית שהרי המציאות כבודה במקומה מונח אך הסופר אינו חייב להיות כבול אליה.

אני אוהב מאוד את כתיבתו של צווייג ואת הדרך בה הוא מתאר את חיבוטי הנפש של גיבוריו. גם בספר אחר שלו שקראתי (24 שעות בחיי אשה) מתאר צווייג את משיכתה של אשה אל גבר בלתי מושג וכנראה שהנושא הזה הרבה להעסיק אותו. אך אין זה הדבר היחיד המשותף לשני ספרים אלו: בשניהם כותב צווייג בגוף ראשון נשי, דבר שתמיד מזכיר לי את כתיבתו של עמוס עוז על חנה, גיבורת מיכאל שלי. היתכן כי עמוס עוז קרא את צווייג והושפע ממנו לפני שכתב את מיכאל שלי?

חסד גדול עושה הוצאת תשע נשמות עם ההוצאות המחודשות של צווייג ושאפו כמובן להראל קין על התרגום.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בנצי גורן
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

קריאה בספריו של סטפן צוויג היא קריאה המשולה לישיבה אצל פסיכולוג שמאבחן בך את כל הדקויות ויודע להיכנס לכל נימי תודעתך ולשלוף משם דברים שיעוררו אותך רוחנית ורגשית. הוא יודע לגעת בנימים עדינים, לפרוט על המיתרים, לכוון אותם במיומנות באמצעות שפה יפה, ניתוחית מאוד ובעיקר רגישה, נוגה ומרגשת.
זוהי קריאה בטוחה. תמיד הוא ידע כיצד להיכנס אל נבכי נפשו של אדם ולחשוף בפניו את רגשותיו הנסתרים ביותר בחינניות אך גם בעוצמה רבה כאילו תולדות חייו של הקורא פרושות בפני כול,
את קרביו הוא מוציא החוצה, את כל ישותו הרגישה של הקורא.

כאשר קראתי בספר הזה גמלה בליבי ההחלטה לגשת אליו בתור לוח חלק. ללא ידיעות מוקדמות על תוכנו מלבד התקציר והדבר השתלם ובענק. הספר הזה הוא מונולוג ארוך בדמות מכתב של אישה אלמונית ומאוהבת, מתוסכלת ורגישה על ערש דווי. היא מגוללת בפני הנמען, עלם צעיר, פוחז את קורות חייה. קורות חייה אשר קשורים לאלה שלו בחבלים עבותים של קשרי אהבה עמומים.
אהבתה של האישה הבשלה החל אי-שם בגיל הנעורים, בהיותה בת 13 היא התאהבה בבחור הצעיר המבוגר ממנה בעשור התאהבות ממבט ראשון, התאהבות ביישנית של נערה שרק החלה לגלות את ניצני נשיותה, שורד האודם רק החל לעטר את לחייה.
אין בליבה הצעיר יכולת לפנות אל העלם שמרחק רב מפריד ביניהם, מרחק מעמדי וגילי ומעתה והלאה היא שומרת את אהבתה הלוהטת בסוד כמוס מפניו ומפני הסביבה כולה. בתור נערה צעירה בתחילת גיל ההתבגרות שהיא גם ענייה אין היא יכולה לממש את האהבה הזאת במציאות ולכן נוצרת אותה בליבה כפרח יקר המציאות, כטבעת ששוויה יקר יותר מכול טבעת פיזית שיש בנמצא.
הקורא מתחקה אחר קורותיה ומתוודע להשתפכויות האהבה החמות שהיא ממטירה את הגבר, זו אהבה חזקה מכל אהבה, אהבה שמסחררת אותה והופכת לכל עולמה, היא תרה אחריו, בולשת אחר כל תנועה שלו, מוקירה כל מגע או מבט חטוף, מלטפת כל צעד שלו ומהללת כל חוכמה חבויה באמתחתו בעודה עומלת להשתוות לו במעמדו בכדי למצוא חן בעיניו ברבות הימים.

על פניו זו נשמעת הערצה עיוורת של נערה כאילו הבחור היה כוכב קולנוע עטור פרסים והערצה ואולי יש בה מעין מגוכחות ואולי טרחנות ואף תדהמה לנוכח האובבסיביות של הנערה כלפי האהוב אך בי היא נגעה. נגעה והזכירה שדים מהעבר שנפרצו מתוך הקופסא המסוגרת במליוני מנעולים וסבבו אותי לאורך כל הקריאה, מנהמות לעברי ואולי אף מלגלגות.
האהבה המוצגת כאן היא אהבה בוסרית שנמתחת לכל אורך חייה של הגיבורה עלומת השם ששופכת את צפונות ליבה כפנינו, אהבה נערית שכל אדם יודע עד כמה אהבת נעורים חקוקה בנו ומסרבת להימחות גם בחלוף השנים. היא נוטעת יתד ומתמקמת בניחוחות באחורי ראשנו או ליבנו, ממתינה לשלח בנו הבהובי הכרות.
זו אהבה עוצמתית, חסרת פשרות, ללא תנאים, ובעיקר ללא רציונליות. מי חכך בדעתו וטען שאהבה היא רציונלית? המחזאי הנודע שייקספיר גרס באי רציונליות האהבה כבר לפני עידנים ואני מסכימה עמו. האהבה היא רגש מיסטי שכל נסיונות להציגה ולנתחה באור הגיוני ומדעי יתקלו במתנגדים וגם אם יש קישורים מדעיים הם חלקיים שכן יש ברגש הזה, ובכלל ברגשות, כה הרבה, שרב הנסתר על הגלוי.

חווית הקריאה עבורי הייתה מענגת ומעציבה כאחד. התעצבתי כלפיי אותה אהובה שליבה נשבר, שנאחזה באהבתה כמו האחזות הגוסס בחיים, למרות חוסר התקווה בכך שכן האהוב לא שעה לאהבתה, הוא לא הכירה, לא ראה בה בת בית לליבו, לב קל שרק רצה לבלות ללא התחייבות.
אומנם אהבתי הראשונה הסתיימה בצורה אחרת שכן אי-יכולתנו להיות ביחד לא היה מתוך אי מחויבות אלא מנסיבות אחרות, אך עוצמת אהבתה של הגיבורה, ההתנדנדות בספינת האהבה שיודעת עליות ומורדות, רגיעות וסערות, לא זרה לי כלל. כאשר התרחקנו ליבי דאב והרגשתי שכל ישותי מתרסקת. שנים לא הצלחתי להכיר בעובדה שהקשר הזה נועד לאבדון שכן אין לו תוחלת. שנים השליתי את עצמי ונמנעתי מלפתוח את עצמי לאחרים, כמו הגיבורה, כי האמנתי, האמנתי שיבוא יום...
ומה אם הוא ישוב ואני אהיה עם אחר? כיצד אפספס את הזדמנות חיי לאושר? כיצד אמיר את אהבתי העזה באהבה לאחר? אהבה שחשתי בעצמותיי כי היא האהבה האחת והיחידה של חיי? לכן, גזרתי על עצמי בלא מודע חי סבל, שנים רבות של אומללות רק מתוך עקשנות ותקווה נואשת ומייאשת לשינוי של הדברים....שנוכל לחיות יחדיו.
אך אני, בניגוד לגיבורה, הכרתי היטב את האדם האהוב והיה בינינו קשר חם. יותר מכך, במשך זמן רב של ציפייה לאחר נתק השכלתי להבין שאין טעם לחיים כאלה והחלטתי לשלוח לו הודעה. גייסתי את כל אומץ ליבי. הייתי חייבת את הידיעה ההיא וכאשר קיבלתי אותה, עם כל הכאב שבדבר, הרגשתי הקלה עצומה. שלשלאות שכבלו אותי במשך זמן רב הוסרו ממני. יכולתי לפנות אל עתיד אחר.

לפעמים צריך ספרים כאלה שמעוררים את השדים מרבצם, אתה מתבונן בהם עמוק בעיניים ומחזיר אותם למקומם, כשידיעה חזקה עוטפת אותך: הם חלק ממך אך בניגוד לעבר, הם כבר אינם מנהלים אותך אלא אתה אותם.

" זאת, הדקה החטופה הזאת, הייתה המאושרת ביותר בילדותי. עליה רציתי לספר לך, כדי שאתה, שאינך מכירני, תתחיל סוף סוף לשער כיצד חיים שלמים נקשרו בך וחלפו באמצעותך."
"אני אוהבת רק אותך, ורק בך רוצה לחיות..."
"שכן כל הכפילות של מהותך התבטאה במגוון של הביקורים האלה."

הסקירה מוקדשת לזשל"ב עם הרבה אהבה!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סקאוט
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

בשתי מילים - סטפן צוויג.
שתי המילים הללו שמחברות שם אחד אמורות לשקף עד כמה הספר הזה אמור להיות מוצלח.
בקצת יותר משתי מילים - יצירת אמנות טיפוסית של אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה.
סופר רווק מקבל בדואר מכתב במעטפה ללא שום פרטים, מכאן מתפתח מונולוג אנושי ובו מסופר סיפור אהבה חולני אך מרתק ומרגש.
אני אמנע מלהרחיב כדי לא לגרוע.
ספרון קטנטן בעל 80 עמודים, זמן קריאה של כשעה וחצי, יצירת מופת נצחית.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אור
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

#
בצעירותי חיבבתי מאד את צווייג וקראתי את מה שתורגם אז. גם את הספר הזה אהבתי מאד. משהו ברומנטיקה חסרת הגבולות של צווייג, בסיפורים בעלי הפואנטה, בהתייחסות אל החיים, אל האהבה, אל החזקים ואל החלשים, דיבר אלי. הרגשתי שהוא מתאר את החיים ואת האהבה, נניח, בדיוק כמו שהיו יכולים להיות, לו העולם היה מושלם.

שנים חלפו וחזרתי וקראתי חלק מהספרים שקראתי אז. אבל העולם השתנה, אני השתניתי והיכולת שלי להאמין למניפולציות רומנטיות ורגשיות, השתנתה גם היא. אני מוצאת שכל ספר נוסף של צווייג שאני קוראת מעמת אותי מול הרגשה, שאין לי שום קשר לזו שקראה אי אז את ספריו של צווייג והתפעלה.

המכתב של האלמונית הוא מכתב רב-עמודים הכתוב (כמובן) בכתב יד, שמקבל סופר נודע עם חזרתו לביתו אחרי "טיול מרענן בהרים". הוא מפורסם, הוא רווק, הוא שרמנטי ומפתה, הוא מבלה, יש לו משרת המטפל בכל צרכיו וגם ממון מספיק לתמוך בחיי בילויים ללא מחוייבות.
במכתב מתוודה הכותבת, אותה אינו מכיר ואינו זוכר, על אהבתה אליו מאז פגשה אותו לראשונה, כנערה בת שלוש-עשרה יתומה מאב, שהתגוררה בדירה סמוכה לדירה אליה עבר. היא מגוללת במכתבה את תולדות אהבתה האובססיבית אליו ואת כמיהתה שיכיר בה, יכיר אותה, יזכור אותה... לשוא.
ובכן קראתי את זה (שוב) וחשבתי כמה הסופר הנרקיסי – צווייג אינו עושה מאמץ להרחיק את דמותו מהסיפור – בונה את כל הסיפור סביב דמותו. את הנערה שגדלה והפכה אשה יפהפייה אנחנו לא באמת מכירים. היא כותבת את המכתב עליו ועל דמותו. חייה סובבים סביבו אם כי היא עושה מעט מאד מאמצים ליצור איתו קשר אמיתי. במסווה של מבט ביקורתי על הסופר האדיש, המפונק, הלא מעוניין בקשר עמוק עם אישה, צווייג מספר על דמות שהוא רוצה שנחשוב שהוא – גבר שאישה הקריבה למענו את חייה ולא פסקה לאהוב אותו למרות התנהגותו התמוהה.

אני חושבת שספר טוב גורם לקורא בו להזדהות עם הדמויות, לאיכפתיות לגורלן. צווייג עושה בנובלה הזו (ולא רק בה) מניפולצייה על רגשות הקורא. אבל אני נותרתי בלתי מעורבת. לא חשבתי שקיימת אפשרות שהסיפור הזה יקרה. ברור שנערה בת 13 יכולה להתאהב עד כלות בגבר בוגר ומתוחכם. אבל קשה לי לראות אותה ממשיכה במערכת החד-צדדית הזו למשך עוד 15 שנה, כשהיא כבר לא בת 13 והחיים תובעים את שלהם.

את הנובלה "משחק המלכים" של צווייג אהבתי יותר מכל מה שקראתי ממנו. נראה לי שלא אקרא אותה שוב. חבל לי שהזיכרון של חוויית הקריאה יוצאת הדופן ייהרס בקריאה חוזרת.


1/2

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
מכתב של אלמונית

מכתב של אלמונית

סטפן (שטפן) צווייג

הנובלה הראשונה של צוויג שאני קורא.
תחילה ראיתי את הסרט הנהדר שמבוסס על הספר עם הרבה שינויים, ואז ניגשתי ליצירה הזו.
אני קראתי את הנובלה לפני יותר משבועיים, ולא כתבתי עליה עד כה כי קשה לי להגיע למסקנה מה בעצם אני חושב עליה.
קראתי ביקורות, שמעתי הרצאות של הנרי אונגר אודותיה, ואני מניח שאני מבין מה צוויג רוצה לעשות עם הנובלה הזו, אבל אני לא חושב שאני אוהב את זה כמו אנשים אחרים.

צוויג כתב כאן נובלה על אהבה. על הרגש הטהור עצמו, לא על אנשים, לא על רומנטיקה, רק על הרגש.
זה ניסוי מעניין, שמעלה גם שאלות שהעסיקו אותי אחרי הקריאה, ובייחוד אחרי ששמעתי את ההרצאות של אונגר; מהי אהבה? האם אהבה בה אתה מצפה למשהו ממושאה היא אהבה אמיתית? האם אהבה טהורה היא דבר חיובי?
אין לי תשובות מוחלטות לכל השאלות האלו, אבל אלו שאלות שטוב לשאול, משמעותיות עבור כל אדם ואוניברסליות.

אני רק לא בטוח שהנובלה הזו נכנסת לשאלות הללו מספיק בפני עצמה, והיא גם מציגה את הרגש במנותק מכל הקשר, מה שגורם לדיון בו להיות לא מחובר למציאות שלנו, בה הכל מגיע בהקשרים. ה"אלמונית" כאן היא חד מימדית לחלוטין, ולא כך החיים..

הקריאה כמובן הייתה קולחת ומלאה בקטעים יפים עם אבחנות חדות, כגון ("ספוילרים" קלים, למרות שאי אפשר לספיילר את הנובלה הזו לדעתי) :
" והאין זה משונה: בשנייה הראשונה הזאת חשתי בבהירות גמורה את מה שכולם חשים מולך תמיד בהפתעה: שאתה מעין אדם כפול, צעיר קל גוף המסור כולו למשחק ולהרפתקה, ובו בזמן אדם רציני ללא פשרות ביצירתו, מודע לחובותיו, משכיל ורהוט עד מאוד. מבלי דעת חשתי את מה שכולם חשים בך, שאתה חי חיים כפולים, חיים שיש בהם צד מואר שפתוח כולו לעולם, וצד אפל לגמרי שרק אתה מכיר — בכפילות העמוקה הזאת, במסתורין של קיומך, חשתי אני בת השלוש־עשרה במבטי הראשון, שנמשך אחריך כבכישוף."

" שם, במבואה הקפואה, חומקת מחשדה של אמי, ישבתי בחודשים ובשנים ההן, ספר בידי, במארב שנמשך כל אחר הצהריים, מתוחה כמו מיתר, ומהדהדת כמוהו כשקרבתך פורטת עליו. הייתי תמיד בסביבתך, תמיד במתח ובתנועה; אבל אתה לא יכולת לחוש בכך, כפי שאי אפשר לחוש את המתח של קפיץ השעון שאתה נושא בכיסך, המונה וקוצב בסבלנות בחשכה את שעותיך, מלווה בהלמות חרישית את דרכיך, ושמבטך הממהר נח עליו רק אחת למיליוני שניות מתקתקות."

" והרי בשנתיים האלה באינסברוק, שבהן חשבתי עליך כל שעה ושעה ולא עשיתי דבר מלבד לדמיין לי כיצד נשוב ונתראה בווינה, אז עלו בחלומי האפשרויות הפראיות ביותר, המבורכות ביותר, הכול לפי מצב רוחי. על הכול חלמתי עד הפרט האחרון, אם יורשה לי לומר כך; ברגעים אפלים דמיינתי שתדחה אותי, שתבוז לי, על שאני פשוטה מדי, מכוערת מדי, טרדנית מדי. את כל צורות הסלידה שלך, הקור שלך, שוויון הנפש שלך, את כולן הפכתי לחזיונות סוערים — אבל את צורת הדחייה הזאת, המחרידה מכולן, לא העזתי להביא בחשבון בשום תנועה אפלה של נפשי, גם לא כשהייתי מודעת לגמרי לרגשי הנחיתות שלי: האפשרות שכלל לא הבחנת בקיומי עד אותו יום. היום אני כבר מבינה — הו, אתה לימדת אותי להבין! — מבינה שפניה של בחורה, של אישה, הן משהו שמתחלף תדיר בעבור גבר, מכיוון שעל פי רוב הן רק ראי שבו משתקפים פעם תשוקה, ופעם ילדותיות, ופעם עייפות, וכמו השתקפות במראה הן מתחלפות בקלילות כזאת, עד שגבר יכול על נקלה שלא לזהות את פניה של אישה, שכן הגיל משנה אותן בצל ובאור, והבגדים ממסגרים אותן אחרת בכל פעם ופעם. מי שניסה ונכשל הוא מי שיודע באמת. אבל אני, הנערה מאז, עדיין לא יכולתי להבין את השכחנות שלך, משום שמרוב התעסקות חסרת מידה ובלתי פוסקת בך נכנס בי מתישהו רעיון העוועים, שגם אתה ודאי חושב עליי ומצפה לי תכופות; כיצד הייתי יכולה לנשום בכלל בידיעה הוודאית שאני כלום בעבורך, ששום זיכרון שלי אינו נוגע בך אף פעם! וההתעוררות הזאת לנוכח מבטך אשר לימדני שדבר בך איננו מכירני, שאין שום חוט של זיכרון שקושר בין חייך לחיי, זאת הייתה הנפילה הראשונה אל המציאות, רמז ראשון לגורלי."

"אני יודעת שאתה טוב ונכון לעזור ממעמקי ליבך, אתה עוזר לכל אחד, גם לאדם הזר ביותר הפונה אליך בבקשה. אבל טוב הלב שלך מיוחד כל כך, הוא פתוח בפני כולם, שכל אחד ייקח ככל שידיו יכולות לשאת, הוא גדול, גדול עד אין־סוף, טוב הלב שלך, אבל הוא — סלח לי — הוא עצל. הוא צריך שיזכירו לו, שייקחו. אתה עוזר כשקוראים לך, כשמבקשים, עוזר מרוב בושה, מרוב חולשה ולא מתוך שמחה. אומר לך בגלוי — אתה מעדיף את הזולת המאושר על פני מי שמתייסרים במצוקתם. ואל אנשים כמוך, גם לטובי הלב ביותר, קשה לפנות בבקשה. פעם אחת, כבר בילדותי, ראיתי בעד חור ההצצה שבדלת, כיצד אתה נותן משהו לקבצן שצלצל בפעמון שלך. נתת לו מהר ואפילו הרבה, עוד לפני שביקש, אבל נתת לו בפחד וחופזה כלשהם, רק כדי שיסתלק כבר, כאילו אתה מפחד להביט בעיניו. את דרכך הזאת לסייע, הבלתי שקטה, הביישנית, הנמלטת מהבעת התודה, אותה לא שכחתי מעולם. ומשום כך לא פניתי אליך מעולם."


סה"כ צוויג כותב באופן נהדר, אבל משהו כאן לא התחבר לי. המרחק בין הסיפור לבין הריאליה, המימד היחיד בו כל הסיפור פועל.

7\10 אם אהבתם, מאוד ממליץ על הסרט. אחד המקרים הבודדים בהם אני מעדיף את הסרט על הספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•roeilamar