ביקורת ספרותית על מכתב של אלמונית מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

הנובלה הראשונה של צוויג שאני קורא.
תחילה ראיתי את הסרט הנהדר שמבוסס על הספר עם הרבה שינויים, ואז ניגשתי ליצירה הזו.
אני קראתי את הנובלה לפני יותר משבועיים, ולא כתבתי עליה עד כה כי קשה לי להגיע למסקנה מה בעצם אני חושב עליה.
קראתי ביקורות, שמעתי הרצאות של הנרי אונגר אודותיה, ואני מניח שאני מבין מה צוויג רוצה לעשות עם הנובלה הזו, אבל אני לא חושב שאני אוהב את זה כמו אנשים אחרים.

צוויג כתב כאן נובלה על אהבה. על הרגש הטהור עצמו, לא על אנשים, לא על רומנטיקה, רק על הרגש.
זה ניסוי מעניין, שמעלה גם שאלות שהעסיקו אותי אחרי הקריאה, ובייחוד אחרי ששמעתי את ההרצאות של אונגר; מהי אהבה? האם אהבה בה אתה מצפה למשהו ממושאה היא אהבה אמיתית? האם אהבה טהורה היא דבר חיובי?
אין לי תשובות מוחלטות לכל השאלות האלו, אבל אלו שאלות שטוב לשאול, משמעותיות עבור כל אדם ואוניברסליות.

אני רק לא בטוח שהנובלה הזו נכנסת לשאלות הללו מספיק בפני עצמה, והיא גם מציגה את הרגש במנותק מכל הקשר, מה שגורם לדיון בו להיות לא מחובר למציאות שלנו, בה הכל מגיע בהקשרים. ה"אלמונית" כאן היא חד מימדית לחלוטין, ולא כך החיים..

הקריאה כמובן הייתה קולחת ומלאה בקטעים יפים עם אבחנות חדות, כגון ("ספוילרים" קלים, למרות שאי אפשר לספיילר את הנובלה הזו לדעתי) :
" והאין זה משונה: בשנייה הראשונה הזאת חשתי בבהירות גמורה את מה שכולם חשים מולך תמיד בהפתעה: שאתה מעין אדם כפול, צעיר קל גוף המסור כולו למשחק ולהרפתקה, ובו בזמן אדם רציני ללא פשרות ביצירתו, מודע לחובותיו, משכיל ורהוט עד מאוד. מבלי דעת חשתי את מה שכולם חשים בך, שאתה חי חיים כפולים, חיים שיש בהם צד מואר שפתוח כולו לעולם, וצד אפל לגמרי שרק אתה מכיר — בכפילות העמוקה הזאת, במסתורין של קיומך, חשתי אני בת השלוש־עשרה במבטי הראשון, שנמשך אחריך כבכישוף."

" שם, במבואה הקפואה, חומקת מחשדה של אמי, ישבתי בחודשים ובשנים ההן, ספר בידי, במארב שנמשך כל אחר הצהריים, מתוחה כמו מיתר, ומהדהדת כמוהו כשקרבתך פורטת עליו. הייתי תמיד בסביבתך, תמיד במתח ובתנועה; אבל אתה לא יכולת לחוש בכך, כפי שאי אפשר לחוש את המתח של קפיץ השעון שאתה נושא בכיסך, המונה וקוצב בסבלנות בחשכה את שעותיך, מלווה בהלמות חרישית את דרכיך, ושמבטך הממהר נח עליו רק אחת למיליוני שניות מתקתקות."

" והרי בשנתיים האלה באינסברוק, שבהן חשבתי עליך כל שעה ושעה ולא עשיתי דבר מלבד לדמיין לי כיצד נשוב ונתראה בווינה, אז עלו בחלומי האפשרויות הפראיות ביותר, המבורכות ביותר, הכול לפי מצב רוחי. על הכול חלמתי עד הפרט האחרון, אם יורשה לי לומר כך; ברגעים אפלים דמיינתי שתדחה אותי, שתבוז לי, על שאני פשוטה מדי, מכוערת מדי, טרדנית מדי. את כל צורות הסלידה שלך, הקור שלך, שוויון הנפש שלך, את כולן הפכתי לחזיונות סוערים — אבל את צורת הדחייה הזאת, המחרידה מכולן, לא העזתי להביא בחשבון בשום תנועה אפלה של נפשי, גם לא כשהייתי מודעת לגמרי לרגשי הנחיתות שלי: האפשרות שכלל לא הבחנת בקיומי עד אותו יום. היום אני כבר מבינה — הו, אתה לימדת אותי להבין! — מבינה שפניה של בחורה, של אישה, הן משהו שמתחלף תדיר בעבור גבר, מכיוון שעל פי רוב הן רק ראי שבו משתקפים פעם תשוקה, ופעם ילדותיות, ופעם עייפות, וכמו השתקפות במראה הן מתחלפות בקלילות כזאת, עד שגבר יכול על נקלה שלא לזהות את פניה של אישה, שכן הגיל משנה אותן בצל ובאור, והבגדים ממסגרים אותן אחרת בכל פעם ופעם. מי שניסה ונכשל הוא מי שיודע באמת. אבל אני, הנערה מאז, עדיין לא יכולתי להבין את השכחנות שלך, משום שמרוב התעסקות חסרת מידה ובלתי פוסקת בך נכנס בי מתישהו רעיון העוועים, שגם אתה ודאי חושב עליי ומצפה לי תכופות; כיצד הייתי יכולה לנשום בכלל בידיעה הוודאית שאני כלום בעבורך, ששום זיכרון שלי אינו נוגע בך אף פעם! וההתעוררות הזאת לנוכח מבטך אשר לימדני שדבר בך איננו מכירני, שאין שום חוט של זיכרון שקושר בין חייך לחיי, זאת הייתה הנפילה הראשונה אל המציאות, רמז ראשון לגורלי."

"אני יודעת שאתה טוב ונכון לעזור ממעמקי ליבך, אתה עוזר לכל אחד, גם לאדם הזר ביותר הפונה אליך בבקשה. אבל טוב הלב שלך מיוחד כל כך, הוא פתוח בפני כולם, שכל אחד ייקח ככל שידיו יכולות לשאת, הוא גדול, גדול עד אין־סוף, טוב הלב שלך, אבל הוא — סלח לי — הוא עצל. הוא צריך שיזכירו לו, שייקחו. אתה עוזר כשקוראים לך, כשמבקשים, עוזר מרוב בושה, מרוב חולשה ולא מתוך שמחה. אומר לך בגלוי — אתה מעדיף את הזולת המאושר על פני מי שמתייסרים במצוקתם. ואל אנשים כמוך, גם לטובי הלב ביותר, קשה לפנות בבקשה. פעם אחת, כבר בילדותי, ראיתי בעד חור ההצצה שבדלת, כיצד אתה נותן משהו לקבצן שצלצל בפעמון שלך. נתת לו מהר ואפילו הרבה, עוד לפני שביקש, אבל נתת לו בפחד וחופזה כלשהם, רק כדי שיסתלק כבר, כאילו אתה מפחד להביט בעיניו. את דרכך הזאת לסייע, הבלתי שקטה, הביישנית, הנמלטת מהבעת התודה, אותה לא שכחתי מעולם. ומשום כך לא פניתי אליך מעולם."


סה"כ צוויג כותב באופן נהדר, אבל משהו כאן לא התחבר לי. המרחק בין הסיפור לבין הריאליה, המימד היחיד בו כל הסיפור פועל.

7\10 אם אהבתם, מאוד ממליץ על הסרט. אחד המקרים הבודדים בהם אני מעדיף את הסרט על הספר.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על מכתב של אלמונית