הייתי זקוק נואשות לספר משובח, לסיפור טוב, קולח, לסופר שאפשר לבטוח בו שלא יכזיב, ליצירה איכותית אבל לא מתישה, כמו וויסקי משובח שמריקים בלגימה אחת או שתיים ויודעים שהוא יעשה את העבודה היטב. נובלה של צוויג שנמצאה באמתחתי הייתה הבחירה המתבקשת. ואכן, מדובר בסיפור קצר שנקרא בגיחה אחת, מושך ומתגלגל מהמילה הראשונה, כמו קטר שמושך אחריו קרונות במסלול מרהיב, קלאסי ופראי גם יחד, תמציתי ומתגמל.

רובו המוחלט של הסיפור הוא מכתב אחד ארוך "כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אשה" שנכתב לסופר ידוע, ובה הכותבת, אישה אלמונית מבחינתו של הסופר, מגוללת בפניו את סיפורה החריג בכל קנה מידה, ואת הקשר שלה אליו הנמשך מהיותה ילדה בת שלוש-עשרה, דרך שנות הנערות, ועד להיותה אישה בוגרת. קשר חד-צדדי באופן כמעט מוחלט, כמעט בלתי אפשרי. האובססיביות מובעת היטב, הוא אינטנסיבי, הוא דוחה ומושך בעת ובעונה אחת, ויש בו משפטים משובחים, נוגעים, מדויקים, מרהיבים ועל אף שהאמינות מוטלת בספק, עדיין הוא מהודק רגיש ועוצמתי.
הנובלה יצאה בשנת 1922 לאחר תום מגיפת השפעת הספרדית, ואף שאינה נוכחת באופן מוצהר, הדים של המגיפה קיימים ברקע העלילה, והיגון והמוות נמצאים גם נמצאים.

היצירה אינה חפה מפגמים, אבל משובחת וראויה, ובסך הכל ממתק של קריאה, כמצופה מספרות איכותית. כיאה לצוויג.

רק מסיימת את הצווייג השני שלי וכבר מבינה שהיחס שלי כלפי ספריו מתחיל להיות כמו אל חטיף ספרותי איכותי שקשה לעמוד בפניו. התנהגת יפה, מוריה, מגיע לך לפנק את עצמך באיזה צווייג מהמדף. שלפי שלפי, חיים רק פעם אחת. ואז הוא נגמר בתוך שניה אבל הטעם לא יורד מהלשון כמה ימים.

בדיוק כמו שעשה בנובלה “24 שעות בחיי אשה”,  נכנס צוויג לתוך נפשה ועורה של אשה.

עם הביס הראשון, צוויג פותח את הנובלה בשובו של סופר וינאי מטיול של שלושה ימים בהרים. הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, הוא קורא את התאריך ונזכר שהיום חל יום הולדתו ה-41.
בהגיעו הביתה, התרווח בכורסתו ועיין במכתבים שהגיעו בהעדרו. היום, הערימה היתה כוללת חשבונות חשמל, מים וגז, הכי אקשן יהיה אזהרה אחרונה ממחלקת הגביה של ביטוח לאומי או מגזין מקומי בנושא ארנונה, אבל כאן זה ייגמר. אז זה היה קצת יותר מעניין. הוא קיבל מכתבים. אשכרה מכתבים אמיתיים שהגיעו מאנשים אמיתיים, רובם בכתב יד. אלה היו ימים חלומיים כאלה. אחד המכתבים היה כתב יד לא מוכר שנכתב על כשני תריסרי עמודים ונפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכתב ללא כתובת וללא חתימה. הוא הצית סיגר ואני סיגריה, והתחלנו לקרוא.

שורות על גבי שורות, ביס ועוד ביס, אשה אלמונית מספרת לנו את תולדות חייה השזורים כל כך בשלו, לפחות בהוויתה.
זוהי נובלה פסיכולוגית שנשמעת כמו אשה השוכבת על ספת הפסיכולוג. בין השורות, היא חושפת את נפשו והתנהגותו של מושא אהבתה. היא הופכת בעצמה לפסיכולוגית, אך בלא היענות. הוא לא מאמץ את תפקיד המטופל. אבל הניגוד הדרמטי בין שגיונותיה לבין אדישותו, בין מילותיה העוצמתיות לבין תגובותיו האגביות, אלה רק הפצפוצים שבקרם; החטיף עוד לא נגמר.

רק מסצנה הפתיחה בה העיתון מזכיר לו שזהו יום הולדתו והוא לא מגיב כלל לבדידותו, ניתן להבין עם מי יש לנו עסק. מכאן כבר לא נופתע שמכתבה של האלמונית לא מטלטל אותו יותר מדי, אף לא מעורר בו זיכרונות, צער או פומו זעיר. אמנם עורר בו פליאה מסוימת, אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו. ואל נא תניחו בצד את העובדה שהוא סופר. אדם שאמור להיות מחובר לעולם הרגש, של עצמו ושל זולתו.
יש פה איזו הקצנה ארכיטיפית. דמות האשה המונעת כולה מרגש ואין בה טיפת רציונאליות, לעומת דמות הגבר שהנשים אינן אלא כלי משחק בידו.

כפי שציינתי בביקורתי הקודמת עליו, גם זה סיפור מטריושקה. האניגמה ממשיכה להתפשט מפסקה לפסקה, וזהו מופע שקשה להוריד ממנו את העיניים פן תפספס משהו. הוא כתוב בכשרונו הניכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול ברור ורהוט.

ביס אחרון: ספוילר.

ההתמכרות והתשוקה של האלמונית סוחפים ומעציבים, אפילו מעוררי רחמים, אך מצאתי את יחסה למות בנה מקומם. בעוד גופת הילד מונחת מולה, היא מתיישבת לכתוב וידוי אהבה. נראה שכל משמעותו בעיניה היתה החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה.
כך נראית אובססיה.

צמרמורת. זו המילה שעולה לנגד עיניי, זועקת זעקה של ממש, כשאני חושב איך לתאר את הספרון המופלא הזה.



אף על פי ש- 99.9 אחוזים מתוכנו של הספר מסופרים מנקודת מבטה של האישה האלמונית, אישה שחוותה אהבה נכזבת, בעודה מתארת במכתב תיאורים מעוררי רגש וצמרמורת, הצמרמורת הכי גדולה אצלי בגוף הגיעה דווקא בסיום, כשהסופר מסיים לקרוא את המכתב שכתבה לו האישה האלמונית: באותו רגע שמתי את עצמי במקומו, איך אני הייתי מרגיש אם הייתי קורא מכתב שכזה - איזו הרגשה היא, לדעת שמישהי אהבה אותך כמו את עצמה ואם לא יותר, ואתה לא שמת לב לכך והותרת אותה שבורת לב? המילים שלה דוקרות אותך כמו סכין, פוצעות ומדממות את עורך, לא נותנות לך מנוח. צמרמורת.

הספר מתאר בצורה פיוטית ומרשימה רגשות של אישה, רגשות אהבה הכי טהורים לגבר, גבר שהיא לא באמת מכירה מצד אחד אך מצד שני מרגישה כאילו מכירה הכי טוב שיש. רגשות חד צדדיים, מכיוון שהגבר לא רואה בה משהו מיוחד, סתם עוד אחת מני רבות - רגשות המתפרשים על פני תקופה ארוכה, מהיותה של האישה האלמונית ילדה תמימה ומאוהבת ועד אישה בוגרת ואמא לילד.
ספר נוגע ללב, מתחיל קטן ולאט לאט דוהר, בעודו פורט על מיתרי הלב, עד האקורד הצורם והבועט בסיום.



***אני מקדיש את הסקירה הזו לסקאוט, מי שאני מכנה, חצי בצחוק וחצי ברצינות: "ממשיכת דרכו של סטפן צוויג", וזאת בזכות הכתיבה הפיוטית שלה שמרבה בתיאורים וברגש ודרמה, בדומה לכתיבתו של צוויג. תודה לך שנתת לי את הספר הזה! ויותר מכל, אני מודה על כך שאני לא כמו דמות הסופר בספר הזה, ושלא התעלמתי מקיומך ומאהבתך אליי, והחזרתי לך אהבה טהורה כמו שאת הענקת לי!




נ.ב - מיד לאחר קריאת הספר הזה, התחלתי ספר אחר שלו, קובץ של ארבעה סיפורים, הנקרא "במבוכת הרגשות". הספר לא הלהיב אותי ואפילו שיעמם, היה חסר בו את הברק ואת הניצוץ שבספר הזה. צוויג מרבה לתאר מנעד רחב של רגשות בספריו, המנעד הרחב גם מתבטא ברמה הלא אחידה והמגוונת של ספריו.

מכתב של אישה אלמונית היא יצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה, שנכתבה סמוך להתפשטות השפעת הספרדית המפורסמת ותורגמה לעברית לפני כארבע שנים.
היא מתארת את יחסיהם של סופר ידוע ואישה שהתאהבה בו בצעירותה, ואנו קוראים בעצם את המכתב הבודד היחידי שלה, שנשלח אל הסופר ממש בימיה האחרונים -
וחושף את סיפור אהבתה המצמרר במעמד צד אחד... הנובלה אגב עובדה שלוש פעמים לקולנוע.

" הילד שלי מת אתמול "... כך יורה האקדח המעשן כבר בפתיח... והיא ממשיכה בשורת ווידוים אמיצים ופורשת את סיפור חייה המטלטל, ואת אהבתה האובססיבית והחד צדדית לגבר
שלא יכול היה לזהות אותה אפילו כאישה זרה ברחוב, "לא הכרת אותי מעולם - ואהבתי אותך תמיד" !

אין צורך להכביר במילים על כתיבתו המעודנת והמופתית של צוויג ויכולתו הפנומנלית לבחון כליות ולב ולהעניק לנו נובלות מרגשות וזו אחת מהן.
כוחו של הסיפור הזה טמון במבט הבלתי מתפשר על האובססיה וכיצד היא יכולה לעצב ולהרוס חיים שלמים .
אין גם בסוף טוויסט בעלילה מלבד הסצנה האחרונה שוברת הלב, וצמרמורת הרפאים שמהדהדת בדירת הנמען בעת סיום קריאת המכתב,
והיכולת המופלאה שבה מצליח צוויג להראות לנו את העולם דרך עיניה של האישה הצעירה שמתענגת וסובלת מאז פגישתה הראשונה עם הסופר .

יצירה יפה , שמציפה בסערה גדולה את עוצמת יופיים של החיים ואת היגון הנורא שבמוות " כך נכתב עליה.

מומלץ בחום.

אני לא יודע מה היה פעם, אבל אם היום מישהו היה מספר את מה שחווה אחת הדמויות (שבספר) בלב ובמוח, היו חושבים אותה למשוגעת. טוב לא משוגעת, אובססיבית, אולי איזו אבחנה אחרת שאני לא מכיר.

נראה לי הבנתי מה אני לא אוהב בצוויג. הוא כותב על רגש, מותח ומשחק בו, ולא מפחד להגיש אותו טהור כמו שהוא, בלי מעצורים חברתיים או שכליים. וזה יפה, אבל חסר לי השילוב האותנטי עם החברה והמוח. חסר לי ההתמודדות עם העולם ועם החוץ, ובשלב מסוים זה קצת לא עובד לי.
אבל ספר מוצלח. הוא כתוב טוב, ובז'אנר הספציפי שלו, אני חושב שהוא מצוין.
הספר סובב סביב מכתב של אלמונית, שהיא אלמונית כלפי אותו אחד שמהווה בסיס לספר, ומרגע שהוא פותח את המכתב, העלילה נמצאת ואף נגמרת, כשהיא בתוכו.
עיקר המכתב מתעטף באהבה עיוורת אובססיבית ולא ברורה של אלמונית שכבר מגיל צעיר הרגישה תשוקה ואהבה לשכן שלה, מה שהתפתח לדבר גדול מאוד. בזה עצמו צוויג כמו מציג פלפולים וחידושים ברגשות, וזה ע"י הוידוי הכתוב שלה, של האלמונית, אל האחד שלא הכיר אותה מעולם, וגם כשהיה אמור, לא זכר.

ו... גם פה זה פחות עבד לי. לקרוא על תשוקה כמיהה ושפלות מהצד הנשי אל הצד הגברי. אל חנוך לוין למשל, כשהוא מתאר בפרוזה שלו את התשוקה, הכניעה והכמיהה מהצד הגברי, הצלחתי הרבה יותר להתחבר. חנוך לוין הצליח לתאר איזו נטייה רגשית שמצאתי בה המון. לעומ"ז פה, הבנתי את הרגש, אבל לא הצלחתי להתחבר. יתכן וזה קשור לצד הגברי שלי, אבל משהו היה חסר.


אסיים רק בדבר שגרם לי לתת לספר 5 כוכבים למרות שלא "עפתי": הסוף שלו. לא היה שם איזה טוויסט או משהו, אבל הצורה בה הוא חתם את כל הסיפור, השאירה עליי רושם.
זה בהחלט ספר להמשיך איתו יום שלם בראש.

"התמונות של העבר נשמרות, האהבה האסורה הזאת, הדמעות שעל פני שוב זולגות, לא הותירו עוד השפלה כזאת. על ברכי איך נפלתי, לראותו שנית בקשתי, למה הם הורסים את האהבה, בסתרים אתו הלכתי, בליבי כאב הרגשתי, ייסורי האהבה..."
כך כתבה ליאת בנאי בשירה "ייסורי האהבה".

טרם החלטתי האם הסיפור שכתב צווייג עוסק באהבה או סתם במשיכה של בחורה צעירה לסופר ידוע. מה שבטוח, הוא עוסק באובססיה שלה אליו.

"ילדי מת אתמול" — כך פותחת הכותבת האלמונית את מכתבה ל"סופר הנודע ר'". לאורך המכתב היא מתוודה ומגוללת בפני הסופר את סיפור חייה ובעקר את אהבתה אליו. היא מתארת כיצד התאהבה בו בהיותה בת 13 והוא בן 25, כאשר עבר להתגורר בשכנות אליה ולאמה האלמנה. יום אחד כאשר הוא פונה אליה, קורה לה משהו: "מרגע זה, כשחשתי את המבט הרך והענוג הזה, כבר הייתי כולי שלך... כמו נטבלתי באש... ובאותו רגע ניעורה האשה שבי, בנערה המתבגרת, והאשה הזאת היתה כרוכה אחריך מאז ולעולם". מכאן האובססיה רק הולכת וגוברת. המספר מתארת את כמיהתו אליה, מה היא עושה כדי לממש את אהבתה (או מה שנדמה לה שזו אהבה) וכן את התנהלותו של הסופר הידוע ר' עם נשים, לפחות כפי שהיא רואה זאת. כדי להדגיש ולחדד דברים מסויימים, צווייג לוקח סיטואציות מסוימות ומקצין אותם בצורה שעוררה בי את התהייה האם הדברים האלו יכולים לקרות במציאות. אך זו כמובן שאלה היפותטית שהרי המציאות כבודה במקומה מונח אך הסופר אינו חייב להיות כבול אליה.

אני אוהב מאוד את כתיבתו של צווייג ואת הדרך בה הוא מתאר את חיבוטי הנפש של גיבוריו. גם בספר אחר שלו שקראתי (24 שעות בחיי אשה) מתאר צווייג את משיכתה של אשה אל גבר בלתי מושג וכנראה שהנושא הזה הרבה להעסיק אותו. אך אין זה הדבר היחיד המשותף לשני ספרים אלו: בשניהם כותב צווייג בגוף ראשון נשי, דבר שתמיד מזכיר לי את כתיבתו של עמוס עוז על חנה, גיבורת מיכאל שלי. היתכן כי עמוס עוז קרא את צווייג והושפע ממנו לפני שכתב את מיכאל שלי?

חסד גדול עושה הוצאת תשע נשמות עם ההוצאות המחודשות של צווייג ושאפו כמובן להראל קין על התרגום.

קריאה בספריו של סטפן צוויג היא קריאה המשולה לישיבה אצל פסיכולוג שמאבחן בך את כל הדקויות ויודע להיכנס לכל נימי תודעתך ולשלוף משם דברים שיעוררו אותך רוחנית ורגשית. הוא יודע לגעת בנימים עדינים, לפרוט על המיתרים, לכוון אותם במיומנות באמצעות שפה יפה, ניתוחית מאוד ובעיקר רגישה, נוגה ומרגשת.
זוהי קריאה בטוחה. תמיד הוא ידע כיצד להיכנס אל נבכי נפשו של אדם ולחשוף בפניו את רגשותיו הנסתרים ביותר בחינניות אך גם בעוצמה רבה כאילו תולדות חייו של הקורא פרושות בפני כול,
את קרביו הוא מוציא החוצה, את כל ישותו הרגישה של הקורא.

כאשר קראתי בספר הזה גמלה בליבי ההחלטה לגשת אליו בתור לוח חלק. ללא ידיעות מוקדמות על תוכנו מלבד התקציר והדבר השתלם ובענק. הספר הזה הוא מונולוג ארוך בדמות מכתב של אישה אלמונית ומאוהבת, מתוסכלת ורגישה על ערש דווי. היא מגוללת בפני הנמען, עלם צעיר, פוחז את קורות חייה. קורות חייה אשר קשורים לאלה שלו בחבלים עבותים של קשרי אהבה עמומים.
אהבתה של האישה הבשלה החל אי-שם בגיל הנעורים, בהיותה בת 13 היא התאהבה בבחור הצעיר המבוגר ממנה בעשור התאהבות ממבט ראשון, התאהבות ביישנית של נערה שרק החלה לגלות את ניצני נשיותה, שורד האודם רק החל לעטר את לחייה.
אין בליבה הצעיר יכולת לפנות אל העלם שמרחק רב מפריד ביניהם, מרחק מעמדי וגילי ומעתה והלאה היא שומרת את אהבתה הלוהטת בסוד כמוס מפניו ומפני הסביבה כולה. בתור נערה צעירה בתחילת גיל ההתבגרות שהיא גם ענייה אין היא יכולה לממש את האהבה הזאת במציאות ולכן נוצרת אותה בליבה כפרח יקר המציאות, כטבעת ששוויה יקר יותר מכול טבעת פיזית שיש בנמצא.
הקורא מתחקה אחר קורותיה ומתוודע להשתפכויות האהבה החמות שהיא ממטירה את הגבר, זו אהבה חזקה מכל אהבה, אהבה שמסחררת אותה והופכת לכל עולמה, היא תרה אחריו, בולשת אחר כל תנועה שלו, מוקירה כל מגע או מבט חטוף, מלטפת כל צעד שלו ומהללת כל חוכמה חבויה באמתחתו בעודה עומלת להשתוות לו במעמדו בכדי למצוא חן בעיניו ברבות הימים.

על פניו זו נשמעת הערצה עיוורת של נערה כאילו הבחור היה כוכב קולנוע עטור פרסים והערצה ואולי יש בה מעין מגוכחות ואולי טרחנות ואף תדהמה לנוכח האובבסיביות של הנערה כלפי האהוב אך בי היא נגעה. נגעה והזכירה שדים מהעבר שנפרצו מתוך הקופסא המסוגרת במליוני מנעולים וסבבו אותי לאורך כל הקריאה, מנהמות לעברי ואולי אף מלגלגות.
האהבה המוצגת כאן היא אהבה בוסרית שנמתחת לכל אורך חייה של הגיבורה עלומת השם ששופכת את צפונות ליבה כפנינו, אהבה נערית שכל אדם יודע עד כמה אהבת נעורים חקוקה בנו ומסרבת להימחות גם בחלוף השנים. היא נוטעת יתד ומתמקמת בניחוחות באחורי ראשנו או ליבנו, ממתינה לשלח בנו הבהובי הכרות.
זו אהבה עוצמתית, חסרת פשרות, ללא תנאים, ובעיקר ללא רציונליות. מי חכך בדעתו וטען שאהבה היא רציונלית? המחזאי הנודע שייקספיר גרס באי רציונליות האהבה כבר לפני עידנים ואני מסכימה עמו. האהבה היא רגש מיסטי שכל נסיונות להציגה ולנתחה באור הגיוני ומדעי יתקלו במתנגדים וגם אם יש קישורים מדעיים הם חלקיים שכן יש ברגש הזה, ובכלל ברגשות, כה הרבה, שרב הנסתר על הגלוי.

חווית הקריאה עבורי הייתה מענגת ומעציבה כאחד. התעצבתי כלפיי אותה אהובה שליבה נשבר, שנאחזה באהבתה כמו האחזות הגוסס בחיים, למרות חוסר התקווה בכך שכן האהוב לא שעה לאהבתה, הוא לא הכירה, לא ראה בה בת בית לליבו, לב קל שרק רצה לבלות ללא התחייבות.
אומנם אהבתי הראשונה הסתיימה בצורה אחרת שכן אי-יכולתנו להיות ביחד לא היה מתוך אי מחויבות אלא מנסיבות אחרות, אך עוצמת אהבתה של הגיבורה, ההתנדנדות בספינת האהבה שיודעת עליות ומורדות, רגיעות וסערות, לא זרה לי כלל. כאשר התרחקנו ליבי דאב והרגשתי שכל ישותי מתרסקת. שנים לא הצלחתי להכיר בעובדה שהקשר הזה נועד לאבדון שכן אין לו תוחלת. שנים השליתי את עצמי ונמנעתי מלפתוח את עצמי לאחרים, כמו הגיבורה, כי האמנתי, האמנתי שיבוא יום...
ומה אם הוא ישוב ואני אהיה עם אחר? כיצד אפספס את הזדמנות חיי לאושר? כיצד אמיר את אהבתי העזה באהבה לאחר? אהבה שחשתי בעצמותיי כי היא האהבה האחת והיחידה של חיי? לכן, גזרתי על עצמי בלא מודע חי סבל, שנים רבות של אומללות רק מתוך עקשנות ותקווה נואשת ומייאשת לשינוי של הדברים....שנוכל לחיות יחדיו.
אך אני, בניגוד לגיבורה, הכרתי היטב את האדם האהוב והיה בינינו קשר חם. יותר מכך, במשך זמן רב של ציפייה לאחר נתק השכלתי להבין שאין טעם לחיים כאלה והחלטתי לשלוח לו הודעה. גייסתי את כל אומץ ליבי. הייתי חייבת את הידיעה ההיא וכאשר קיבלתי אותה, עם כל הכאב שבדבר, הרגשתי הקלה עצומה. שלשלאות שכבלו אותי במשך זמן רב הוסרו ממני. יכולתי לפנות אל עתיד אחר.

לפעמים צריך ספרים כאלה שמעוררים את השדים מרבצם, אתה מתבונן בהם עמוק בעיניים ומחזיר אותם למקומם, כשידיעה חזקה עוטפת אותך: הם חלק ממך אך בניגוד לעבר, הם כבר אינם מנהלים אותך אלא אתה אותם.

" זאת, הדקה החטופה הזאת, הייתה המאושרת ביותר בילדותי. עליה רציתי לספר לך, כדי שאתה, שאינך מכירני, תתחיל סוף סוף לשער כיצד חיים שלמים נקשרו בך וחלפו באמצעותך."
"אני אוהבת רק אותך, ורק בך רוצה לחיות..."
"שכן כל הכפילות של מהותך התבטאה במגוון של הביקורים האלה."

הסקירה מוקדשת לזשל"ב עם הרבה אהבה!

בשתי מילים - סטפן צוויג.
שתי המילים הללו שמחברות שם אחד אמורות לשקף עד כמה הספר הזה אמור להיות מוצלח.
בקצת יותר משתי מילים - יצירת אמנות טיפוסית של אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה.
סופר רווק מקבל בדואר מכתב במעטפה ללא שום פרטים, מכאן מתפתח מונולוג אנושי ובו מסופר סיפור אהבה חולני אך מרתק ומרגש.
אני אמנע מלהרחיב כדי לא לגרוע.
ספרון קטנטן בעל 80 עמודים, זמן קריאה של כשעה וחצי, יצירת מופת נצחית.

הנובלה הראשונה של צוויג שאני קורא.
תחילה ראיתי את הסרט הנהדר שמבוסס על הספר עם הרבה שינויים, ואז ניגשתי ליצירה הזו.
אני קראתי את הנובלה לפני יותר משבועיים, ולא כתבתי עליה עד כה כי קשה לי להגיע למסקנה מה בעצם אני חושב עליה.
קראתי ביקורות, שמעתי הרצאות של הנרי אונגר אודותיה, ואני מניח שאני מבין מה צוויג רוצה לעשות עם הנובלה הזו, אבל אני לא חושב שאני אוהב את זה כמו אנשים אחרים.

צוויג כתב כאן נובלה על אהבה. על הרגש הטהור עצמו, לא על אנשים, לא על רומנטיקה, רק על הרגש.
זה ניסוי מעניין, שמעלה גם שאלות שהעסיקו אותי אחרי הקריאה, ובייחוד אחרי ששמעתי את ההרצאות של אונגר; מהי אהבה? האם אהבה בה אתה מצפה למשהו ממושאה היא אהבה אמיתית? האם אהבה טהורה היא דבר חיובי?
אין לי תשובות מוחלטות לכל השאלות האלו, אבל אלו שאלות שטוב לשאול, משמעותיות עבור כל אדם ואוניברסליות.

אני רק לא בטוח שהנובלה הזו נכנסת לשאלות הללו מספיק בפני עצמה, והיא גם מציגה את הרגש במנותק מכל הקשר, מה שגורם לדיון בו להיות לא מחובר למציאות שלנו, בה הכל מגיע בהקשרים. ה"אלמונית" כאן היא חד מימדית לחלוטין, ולא כך החיים..

הקריאה כמובן הייתה קולחת ומלאה בקטעים יפים עם אבחנות חדות, כגון ("ספוילרים" קלים, למרות שאי אפשר לספיילר את הנובלה הזו לדעתי) :
" והאין זה משונה: בשנייה הראשונה הזאת חשתי בבהירות גמורה את מה שכולם חשים מולך תמיד בהפתעה: שאתה מעין אדם כפול, צעיר קל גוף המסור כולו למשחק ולהרפתקה, ובו בזמן אדם רציני ללא פשרות ביצירתו, מודע לחובותיו, משכיל ורהוט עד מאוד. מבלי דעת חשתי את מה שכולם חשים בך, שאתה חי חיים כפולים, חיים שיש בהם צד מואר שפתוח כולו לעולם, וצד אפל לגמרי שרק אתה מכיר — בכפילות העמוקה הזאת, במסתורין של קיומך, חשתי אני בת השלוש־עשרה במבטי הראשון, שנמשך אחריך כבכישוף."

" שם, במבואה הקפואה, חומקת מחשדה של אמי, ישבתי בחודשים ובשנים ההן, ספר בידי, במארב שנמשך כל אחר הצהריים, מתוחה כמו מיתר, ומהדהדת כמוהו כשקרבתך פורטת עליו. הייתי תמיד בסביבתך, תמיד במתח ובתנועה; אבל אתה לא יכולת לחוש בכך, כפי שאי אפשר לחוש את המתח של קפיץ השעון שאתה נושא בכיסך, המונה וקוצב בסבלנות בחשכה את שעותיך, מלווה בהלמות חרישית את דרכיך, ושמבטך הממהר נח עליו רק אחת למיליוני שניות מתקתקות."

" והרי בשנתיים האלה באינסברוק, שבהן חשבתי עליך כל שעה ושעה ולא עשיתי דבר מלבד לדמיין לי כיצד נשוב ונתראה בווינה, אז עלו בחלומי האפשרויות הפראיות ביותר, המבורכות ביותר, הכול לפי מצב רוחי. על הכול חלמתי עד הפרט האחרון, אם יורשה לי לומר כך; ברגעים אפלים דמיינתי שתדחה אותי, שתבוז לי, על שאני פשוטה מדי, מכוערת מדי, טרדנית מדי. את כל צורות הסלידה שלך, הקור שלך, שוויון הנפש שלך, את כולן הפכתי לחזיונות סוערים — אבל את צורת הדחייה הזאת, המחרידה מכולן, לא העזתי להביא בחשבון בשום תנועה אפלה של נפשי, גם לא כשהייתי מודעת לגמרי לרגשי הנחיתות שלי: האפשרות שכלל לא הבחנת בקיומי עד אותו יום. היום אני כבר מבינה — הו, אתה לימדת אותי להבין! — מבינה שפניה של בחורה, של אישה, הן משהו שמתחלף תדיר בעבור גבר, מכיוון שעל פי רוב הן רק ראי שבו משתקפים פעם תשוקה, ופעם ילדותיות, ופעם עייפות, וכמו השתקפות במראה הן מתחלפות בקלילות כזאת, עד שגבר יכול על נקלה שלא לזהות את פניה של אישה, שכן הגיל משנה אותן בצל ובאור, והבגדים ממסגרים אותן אחרת בכל פעם ופעם. מי שניסה ונכשל הוא מי שיודע באמת. אבל אני, הנערה מאז, עדיין לא יכולתי להבין את השכחנות שלך, משום שמרוב התעסקות חסרת מידה ובלתי פוסקת בך נכנס בי מתישהו רעיון העוועים, שגם אתה ודאי חושב עליי ומצפה לי תכופות; כיצד הייתי יכולה לנשום בכלל בידיעה הוודאית שאני כלום בעבורך, ששום זיכרון שלי אינו נוגע בך אף פעם! וההתעוררות הזאת לנוכח מבטך אשר לימדני שדבר בך איננו מכירני, שאין שום חוט של זיכרון שקושר בין חייך לחיי, זאת הייתה הנפילה הראשונה אל המציאות, רמז ראשון לגורלי."

"אני יודעת שאתה טוב ונכון לעזור ממעמקי ליבך, אתה עוזר לכל אחד, גם לאדם הזר ביותר הפונה אליך בבקשה. אבל טוב הלב שלך מיוחד כל כך, הוא פתוח בפני כולם, שכל אחד ייקח ככל שידיו יכולות לשאת, הוא גדול, גדול עד אין־סוף, טוב הלב שלך, אבל הוא — סלח לי — הוא עצל. הוא צריך שיזכירו לו, שייקחו. אתה עוזר כשקוראים לך, כשמבקשים, עוזר מרוב בושה, מרוב חולשה ולא מתוך שמחה. אומר לך בגלוי — אתה מעדיף את הזולת המאושר על פני מי שמתייסרים במצוקתם. ואל אנשים כמוך, גם לטובי הלב ביותר, קשה לפנות בבקשה. פעם אחת, כבר בילדותי, ראיתי בעד חור ההצצה שבדלת, כיצד אתה נותן משהו לקבצן שצלצל בפעמון שלך. נתת לו מהר ואפילו הרבה, עוד לפני שביקש, אבל נתת לו בפחד וחופזה כלשהם, רק כדי שיסתלק כבר, כאילו אתה מפחד להביט בעיניו. את דרכך הזאת לסייע, הבלתי שקטה, הביישנית, הנמלטת מהבעת התודה, אותה לא שכחתי מעולם. ומשום כך לא פניתי אליך מעולם."


סה"כ צוויג כותב באופן נהדר, אבל משהו כאן לא התחבר לי. המרחק בין הסיפור לבין הריאליה, המימד היחיד בו כל הסיפור פועל.

7\10 אם אהבתם, מאוד ממליץ על הסרט. אחד המקרים הבודדים בהם אני מעדיף את הסרט על הספר.