ביקורת ספרותית על מרדף הכבשה מאת הרוקי מורקמי
ספר בסדר

---

למורקמי יש טביעת אצבע משלו. ברגע שמתחילים לקרוא, היא ניכרת. ועם זאת, דווקא במרדף הכבשה, משהו מטביעת האצבע שלו הייתה כל כך גסה וישירה – שחווית הקריאה הבדרך כלל זורמת ומרחפת נתקלה במכשולים. גבר צעיר עומד להחליף קידומת ל-30, ומרגיש שלא הגשים את עצמו עדיין. חייו אפרוריים, משעממים, חסרי ריגושים או מסלול מאיזה סוג שהוא. הוא מתמוסס אל הרקע, הוא איננו חשוב לאף אחד, ושום דבר לא חשוב לו. אבל תצלום של כבשה רועה במרעה הופך את חייו השקטים וחסרי המשמעות לפתע, והוא מושלך אל חיפוש כמעט בלתי-אפשרי אחרי כבשה חמקמקה ומיוחדת במינה. גיבורינו (או אולי, אנטי-גיבור?) יוצא למסע חיפוש ספק אחר כבשה, וספק אחרי עצמו ומקומו בעולם.

אין ספק שמרדף הכבשה מנסה להיות רומן בילוש. יש תעלומה, הגיבור מנסה לפתור אותה. בעל-כורחו, הוא לא ממש מעוניין להיכנס לכל הסיפור הזה של למצוא את הכבשה, ולטענתו, אין לו גם מה לאבד. הוא לא דואג לעבודתו, הוא לא דואג למחיתו, אין לו משהו שיקר ללבו – אפילו לא בת-הזוג החדשה שלו. וכאן, בעיניי, נמצא שורש הבעיה במרדף שמורקמי מנסה לייצר.

שלא כמו בדרך כלל, לא הצלחתי להישאב עד הסוף אל תוך הרומן של מורקמי. כי משהו בחוסר הרצון הבולט של המספר להגיע אל פתרון התעלומה, מצליח לחלחל גם אל הקורא. ונכון, אמנם לכל אורך הסיפור, הגיבור שלנו ממשיך את החיפוש ולבסוף מגיע אל חפצו, אבל לכל האורך מודגש בפנינו שאין כאן שום סיכון. אין שום דבר שהוא יכול לאבד שיהפוך את עולמו הריק-ממילא על פיו. ולכן גם כשמורקמי רוקם אל תוך העלילה אלמנטיים פנטסטיים, קוסמיים, הם לא מצליחים לרגש או להפריע לשלוות הסיפור – לא לגיבור, ולפיכך גם לא לקורא.

מעבר לכך, זרם התודעה של המספר, במקרה של מרדף הכבשה, לעיתים נשמע כמו מורקמי עצמו שכותב. הכוונה היא, שבעיניי, יש כל כך הרבה מחשבות מיותרות בתוך הסיפור, שלא רק שאינן מוסיפות לגיבורינו או לסיפור, אלא מנתקות את הקורא ותוקעות את העלילה. אני רואה את היד הכותבת, את המחשבה הספרותית שמנסה ליצור יש-מאין. אני רואה את הדימוי שהסופר מנסה להוביל אותנו אליו, אני רואה את המטאפורה שהוא עושה בה את השימוש. בקיצור, הקוסם מסביר לי כיצד קורה הקסם – ובכך שובר את קסם הקריאה.

נכון, יש רגעים אינטימיים ונהדרים בקריאה, כמו בכל ספר אחר של הרוקי מורקמי. דווקא חלקו האחרון של הספר (ספויילר אלרט!) בו מגיע גיבורינו אל הגבעה המיוחלת, ומשתכן בבית של חברו עכבר, כל כך קרוב למציאת הכבשה שלו. השהות המציאותית במקום הרדוף הזה, שאם לא ימלט ממנו בקרוב ישאר כלוא שם לשארית החורף האכזרי של האיזור, היא החלק העוטף והאוחז ביותר של הסיפור. האחד שמדביק את הקורא לספר. וחבל שהחלק הזה מגיע רק בסוף, אחרי מלחמה ארוכה בלהתרכז בלאן הולך הסיפור. כן, הפנטסטיות השגרתית של מורקמי לעיתים משמימה או ערטילאית מדי במרדף הכבשה. לטענת הכריכה האחורית, מגלה הגיבור שלנו כיצד לחיות את חייו. אני נאלצת לא להסכים עם האמירה. הגיבור לא רק שאינו מגלה כיצד לחיות את חייו, הוא איננו רוצה בהם, אין לו יעדים, אין לו תשוקות. הוא פשוט מתגלגל כמו ענן בשמים, ואנחנו נאלצים להשתרך איתו. כל אותן משמעויות נרדפות שמפוזרות עבורנו במהלך הסיפור כמו פירורי לחם, לא מצליחות להגיע לאיזו אמירה משמעותית או הארה ספרותית.

למרות זאת, אין ספק שגם יצירה זו של הסופר היפני המהולל שווה קריאה, ולו כדי להגיד "כן, קראתי גם את זה שלו".

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על מרדף הכבשה