כשמאה ושניים אנשים נותנים לספר חמישה כוכבים, ממש לא נעים לי לקלקל את השורה. כשאני מעבירה ביקורת צולבת על הספר, נדמה לי שאני מעליבה את מי שהתפעל ושפך בביקורת שלו שפע של תשבחות וגם דמעות. כמו שנאמר, ספר לי מאיזה ספר התלהבת ואומר לך מי אתה.

אני מתנצלת מראש.
ומודיעה בזאת שאני לא שותפה להתפעלות, ההתלהבות וההתפעמות מהספר הזה.
ודווקא מפני שכריסטין האנה כתבה אותו. כלומר, בידיים אחרות הספר היה יוצא משהו אחר לגמרי.

כריסטין האנה ערכה תחקיר מצוין על כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה. וכל מי שכתב בסקירה שלו שזה ספר על השואה, אז לא. זה לא ספר על השואה, אלא על התלאות שעברו תושבי צרפת תחת שילטון הנאצים. הסבל הנורא שעברו הצרפתים מתואר בפירוט יוצא מן הכלל (לפעמים אפילו מוגזם, אבל נגיע לזה). הטרגדיה של היהודים הצרפתים תופסת משהו כמו שנים וחצי אחוז מהספר, מה שנקרא, לכל ספר על זוועות הכיבוש הגרמני יש גם איזה יהודי מחמד.

התחקיר, כמובן, נעשה באופן מדוקדק ורציני. הבריחה מפריז בזמן הפלישה, הנדידה אל המחוזות הכפריים, גיוס הגברים לחזית, הנשים שנשארו בבית, תלושי הקיצוב והמחסור במזון, העוני והבגדים המרופטים, הרזיסטנס, המאקי, הרווחה של הנאצים, ההשתכנות שלהם בבתי הכפר, ההלשנות, טייסי בעלות הברית שנוחתים נחיתת אונס בצרפת, ההברחה שלהם לספרד, ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים, התעללות הנאצים בחשודים, הצרפתים שנשלחים למחנות ריכוז. חסר משהו? מבחינת נושאים, לא ממש.

כריסטין האנה היא סופרת בינונית. היא שייכת לקבוצה של נשים סופרות שמשלבות בספריהן את העבר עם ההווה. לרוב מתגלה העבר באיזה מכתב מתפורר, תצלום בשחור ולבן תעודת זהות מרוטה או תעודת לידה עתיקה. וכך מתגלגל לו העבר על השחזור התקופתי שלו. ויש שם גם רומן רומנטי מרגש עד דמעות (את מי שאוהב את זה). קראתי ביקורות מתפעלות על הספר וחשבתי לעצמי, למה לא, אבל כבר בעשרים העמודים הראשונים אמרתי לעצמי, כן, אכלת אותה, אבל לפחות תלמדי קצת היסטוריה.

לפני שנתחיל, נספר כי גיבורות הספר הן שתי נשים צרפתיות, ויאן בת העשרים ותשע ואיזבל אחותה כמעט בת תשע עשרה. שתיהן דמויות סטריאוטיפיות, שכל המהלכים שלהן והתפתחות העלילה יהיו תוצר של האופי שכריסטין האנה קבעה להן מיד בהתחלה. ויאן היא מרצה וצייתנית ואיזבל מרדנית.

הספר פותח בהווה, שנת 1995, ומספר על אשה, (לא ברור אם זו ויאן או איזבל) בת שמונים וחמש, שמטפסת לעליית הגג שלה על סולם רעוע של עליות גג, כדי לפשפש באיזו תיבת זיכרונות עתיקה. אהה... והיא גם חולה בסרטן. נשמע לכם הגיוני? לי לא. אחר כך יש תיאור מפורט של הבריחה הגדולה מפריז הכבושה. עשרות פעמים כריסטין האנה מתארת את צחנת הזיעה, סירחון הזיעה, ריח הזיעה, באילה המילים, והטינופת והלכלוך ושוב ושוב. הבנו את זה. לא נחוצה פה מלודרמה. תיאור פחות מתלהם היה מרגש הרבה יותר.
היא גם נוטה להשתמש באותו תיאור פעמים רבות. בתחילת המלחמה איזבל גוזרת באבחת מספריים את שיערה והתספורת איננה סימטרית. שנה ושמונה חודשים אחר כך איזבל מנענעת את ראשה ושיערה הלא סימטרי... אותה גדר של החצר שנפרצה בתחילת המלחמה על ידי הפליטים ומתנדנדת על ציר אחד, ממשיכה להתנדנד לכל אורך הספר. כבר בחודשים הראשונים של המלחמה הם לובשים בגדים מרופטים. לא, לא, כריסטין האנה, אנשים שנשארו גרים בבתיהם בכפר, בגדיהם לא התרפטו לאחר חצי שנה.
הקצין הנאצי שגר בביתה של ויאן מתואר ממש כנפש טהורה וכג'נטלמן מושלם. הוא עוזר לוויאן במידע מפני שהוא גר אצלה וחיבב אותה ולא מפני שהיה מלמד וו צדיקים נסתרים. בשלב מסוים נדמה שוויאן עומדת להתאהב בו, ורק איזו תפנית בעלילה מצילה אותה מרומן מסוכן. אחרי שהנאצי הראשון עזב את הבית, ויאן מקבלת דייר נאצי אחר, רשע מרושע. הוא סועד את לבו עם פקודיו בביתה וזורק את שאריות הבשר לפח, וויאן והילדים הולכים לישון מורעבים. כריסטין האנה, אנשים מורעבים מוציאים את האוכל מפח האשפה, כך נדמה לי בכל אופן.
בפרק שבו אחת הנשים (אני לא רוצה ליצור קלקלן) נשלחת למחנה ריכוז בקרון בקר, מתארת כריסטין האנה את הקרון שהיה מלא עד אפס מקום באנשים, נשים וטף, והגיבורה שלנו מבחינה כי בפינת קרון אחת יש ערימת חציר, בפינה השנייה דלי לעשיית צרכים, ובפינה השלישית... איך אשה לא גבוהה שמושלכת לתוך קרון עמוס באנשים הדחוסים זה לזה (שבעים וחמש, מציינת כריסטין האנה) יכולה להבחין בקרון בקר נטול חלונות מה יש בכל פינה של הקרון.
זאת בעיה רצינית אצל כריסטין האנה, היא עשתה תחקיר ופשוט חבל כל על מידע שיתבזבז לריק. קצת חומר שהיה נופל על רצפת חדר העריכה היה עושה חסד עם הספר הזה.
אחת הגיבורות נרתמת להברחת טייסים של בעלות הברית דרך הרי הפירינאים לספרד. זאת דרך קשה בטיפוס הרים בשלג ובגשם, בתנאים איומים. היא צולחת את המסע בהרבה יותר אומץ ותעוזה מהטייסים שהוכשרו לכך. והיא עושה זאת עשרים ותשע פעמים! נו, כן, בטח. בשלב מסוים אחת האחיות חולה, משתעלת קשות, יורקת דם וחומה עולה. היא היתה משוכנעת שחלתה בדלקת ריאות ואולי גם בטיפוס. כריסטין האנה, אין קשר בין התסמינים של שתי המחלות. וכהנה וכהנה וכהנה.

אני יכולה להבין למה אנשים אהבו את הספר. הוא מורכב מחומרים, שצריך כישרון מיוחד כדי לקלקל אותו. מה יותר טראגי וציורי ומעורר תגובות עזות, מאשר מלחמת העולם השנייה על הסבל והמחסור האינסופי, שכריסטין האנה מתארת כל כך בפרוטרוט. נכון, הסבל שעברו היהודים בשואה. אבל בספר הזה הם באמת בגדר נספח. אמנם אחת הגיבורות מצילה ילדים יהודים, אבל גם עובדה זו באה לשמש את כריסטין האנה לתאר את המוסריות שלה, יותר מאשר את גורל היהודים.

אני בטוחה שכשקוראים את הספר גורל היהודים לא כל כך מעניין, כי הגיבורות עוברות סבל זהה, כולל שליחה למחנה ריכוז. (אגב, אמי היתה במחנה הריכוז הזה). המסקנה מקריאת הספר זהה למסקנה שמגיעים אליה מקריאת ספרים דומים, במלחמת העולם השנייה הנאצים עוללו לעם הנכבש מה שעוללו ליהודים. (יהודים יקרים, תפסיקו להתלונן ולהזכיר לנו מה שעברתם, גם אנחנו סבלנו מאוד).

ועוד פרט מעצבן. אנחנו יודעים שמדובר בצרפת, אז למה בכל פעם שאחד הגיבורים אומר "כן" (וזה קורה 700 פעמים בספר) כריסטין האנה כותבת "ווי".

אני לא יכולה להתכחש לעובדה שלמדתי לא מעט מהספר. אבל להכתיר אותו בחמישה כוכבים, זה כבר מוגזם לגמרי. ואל כריסטין האנה סביר שלא אחזור יותר.

הן היו שתי אחיות, ילדות, בשנות העשרים והשלושים המוקדמות, שגדלו בבית נורמטיבי פחות או יותר, בפריז עד ש.. איבדו את אמן.
והאבא, הוא בקושי התמודד עם עצמו, אחרי המלחמה הראשונה ממנה חזר כעשור קודם שתוי ומרוכז בעצמו, והחליט לוותר על שתיהן ועל הנורמטיביות וחילק את בנותיו – ויאן הבכורה, הנערה הרגועה, שמתאימה לחיי שגרה נינוחים - לידי החבר שהיה איתה. איזבל הצעירה, המורדת, הבועטת שנועדה לחיים פורצי דרך – לנדודים בין פנימיות.

זו נישאה וניסתה לבנות משפחה וזו נדדה ממסגרת למסגרת מחפשת איך לבטא את עצמה.

ויאן ואיזבל - הקשר ביניהן שלווה בכעס רב - נותק. הן גם לא הבינו אותו ולא סלחו לאביהן וכך נותק גם הקשר בין כל אחת מהן לבינו.

עד ש... פעמוני המלחמה השנייה החלו לצלצל וטרפו הכול. הוציאו מכל אחד מהשלושה עוצמות, יכולות וכוחות התמודדות.

עוד סיפור אחד חזק כל כך וסוחף וכל כך כנה על אומץ ואכזריות, על יכולת הישרדות וכוחות חבויים ואמונה.
סיפור שמביא עוד חלק-מילוי להבנה, עוד פרט לפאזל שמרכיב את התמונה הכוללת של אותה התקופה 1938-1945 מלה"ע השנייה.
הפעם בצרפת עם אותם אלה באוכלוסייה הצרפתית הקתולית, רובם חווים את התקופה בהכנעה, ייאוש, ציפייה שהימים האלה יחלפו. ועם השלושה כשכל אחד מהם בדרכו שלו ולפי אופיו, והחוויות שחווה - לא קיבלו באדישות או בהכנעה את ההתרחשויות - כי אם פעלו ככל יכולתם ומצפונם במאבק כנגד הכיבוש הנאצי האכזר.

ויאן, שנותרה עם בתה הקטנה בעיירת מגוריהם קאריבו, עיירה שקטה ומנומנמת באופיה שמתעוררת יום אחד אל הכיבוש הנאצי הציני ואכזר, ולפתע גם מגלים תושביה שחלק מהם יהודים ולהם הרי זה כלל לא אכפת או משנה, שכזו היא המורה בבית הספר והתלמיד ההוא בכיתה א' וההוא ב-ד' והילדה עם הצמות שיושבת בשורה השנייה, שכזה הוא בעל האיטליז, והפקיד במשרדי העיירה וגם אשתו של האופה. זה לא משנה ולא אכפת - כך היה עד עכשיו – עד שהתלמידה מהשורה השנייה, המוכר באיטליז, הפקיד ואשת האופה נעלמו כלא היו מעולם.
בכל פעם שמישהו נעלם מחייה תלתה ויאן בד צבעוני על עץ בחצר – עד שנאספו שם מבחר צבעים שהלכו ודהו ועדיין נראו רעננים הרבה יותר מהבגדים הדהויים והמטולאים שנותרו להן ללבוש ושהפכו כל כך גדולים על גופם ההולך ומצטמק מרעב. גם העץ הלך וקמל.. כל החצר.. ובכל פעם שמישהו הצטרף לחייה (איש אס.אס שבא לגור בביתה) מצד אחד הייאוש הלך וגבר ומצד שני, בדרכה שלה ולנוכח האירועים שהיא חוותה, מתגלה ויאן השקטה כעצמתית ואמיצה. ובדרכה שלה לוקחת חלק במאבק האזרחי ועוסקת בהצלת ילדים שהוריהם נלקחו / נרצחו / לא שרדו.

איזבל – שבאופן לא מפתיע מתגלית כאמיצה והמרדנות הטבעית שבה, מתבטאת בפעילות אידיאליסטית חסרת פשרות. היא חוזרת לפריז, מצטרפת למחתרת ופועלת במלוא יכולתה לצד חבריה, קבוצת המורדים המחתרתית, בכובש הנאצי האכזר.

אביהן של איזבל וויאן – גם הוא יפתיע כשיתגלה במלוא מצפונו שלא מרשה לו להביט מן הצד בהתרחשויות, ויפעל במלוא יכולותיו ובדרכו שלו.

ו"הזמיר" (שם הכינוי) לסוכנת שביניהן שבדרכה המרתקת והאמיצה עוסקת בבניית רשת ביצוע להשבת טייסים אמריקנים וקנדים שמטוסיהם הופלו מעל שמי פריז וסביבותיה לארצם, כנגד כל הסיכויים, בעיקר במטרה שישובו לפעילות המבצעית וימשיכו במאבק כנגד הכובש הזחוח והאכזר.

בימי המלחמה ולנוכח ההתרחשויות הקשר בין ויאן ואיזבל חודש. הן עכשיו גם הבינו אותו וסלחו לו לאביהן וגם קשר בין כל אחת מהן לבינו חודש.

לא כולם יראו את הזריחה של אחרי השקיעה.

כאמור, סיפור מרתק. מנקודת מבטם של אותם אלה שחיו בצרפת שנכבשה באכזריות, שספגה השתלטות על השטחים, על הבתים, על הרכוש, על הרעב והמחסור, גם על גופן של הנשים. עוד אחת מהמדינות שהתרוקנה מתושביה היהודים גם הקומוניסטים גם המורדים שנתפסו – באכזריות.

את דברי ימי המלחמה והמשפחה תספר לימים, בזיקנתה, האחות ששרדה.

ובנימה אישית, לחיות שש שנים בגרמניה כמעט שבעים שנים אחרי הכול, גם אחרי איחוד מזרח ומערב, לבקר ולטייל באיזורים הצרפתיים הגובלים בגרמניה, בגרמנים הגובלים בצרפת - הגבולות המתערבבים. פרייבורג ושטרסבורג, גרמנית וצרפתית. ולראות את האנשים שגרים בצד הגרמני וחוצים את הגבול יום יום לעבודה בצרפת. ולראות את הצרפתים שחוצים בסופשבוע את הגבול לקניות בגרמניה היותר זולה. חיים בערבוביה - ובבית הספר הגרמני צרפתית נלמדת כשפה שנייה וההיפך.
לראות את הערבוביה השלמה והכמעט מושלמת הזו ולא לאבד את התקווה ש.. (ולהבדיל את כל מכלול ההבדלים המתבקשים) שגרת שלום אולי לא בלתי אפשרית גם כשהכול נראה כל כך מורכב, מייאש, אפילו נורא.

זה מסוג הספרים, שאני מתחילה לקרוא אותם ויודעת שאני בבעיה ... נשאבתי לתוך הספר, דחיתי משימות עבודה, בישולים.. כביסות... מחכה לכל רגע פנוי כדי להמשיך לקרוא עוד כמה עמודים. רגשית, עבורי, החוויה היתה לא קלה, קראתי בעבר, ספרים המתארים את תקופת השואה\מלחמת העולם השניה, אבל לא זוכרת את עצמי מזדהה כל כך עם ההתרחשויות המתוארות והתקופה, לאורך היום נעתי בין כעס עז לעצבות עמוקה על כל מה שהיה, עם מחשבות על כך ש- 80 שנה זה בכלל לא הרבה זמן...

ספר טוב מאוד בהחלט.
בהחלט פותח צוהר למדינה של 'משת"פים' עם הנאצים במלה"ע ה II.
היו גם אחרים,
בודדים אך בהחלט אמיצים ואמיתיים
כפי ששמעתי בעבר בהרצאה של 'ילד יהודי' שניצל הודות לצרפתים אמיצים ששמרו על רשימות הילדים היהודים בכדי חלב שהוטמנו באדמה ויצאו לאור אחרי המלחמה.
פרופ' שאול הראל, שארל, שהורין הושמדו במחנות,
והוא, ילד תכול עיניים,
עלה לארץ והפך לרופא נוירולוג ילדים מפורסם.
הספר טומן בחובו גם ממתק ספרותי
"הפתעה" שמתגלה בין דפיו האחרונים ומפצה על (מעט) תאורים מיותרים ומייגעים שחוזרים על עצמם (ההליכה בבוץ, הקור, שכבות הבגדים והשיער נטול הברק).

אח, הצרפתים האלה.
לכל אורך הקריאה, זה מה שחשבתי לעצמי. הצרפתים האלה. כי הספר הזה הצליח ללכוד את אותה הרוח, הנושבת בשמי פריז וככל הנראה בצרפת כולה, ומרימה את העפיפונים של רומן גארי אל על - אותה אמונה עזה, בלתי מעורערת, במשמעותה של אהבה. משמעותה, ולא כוחה, שכן כוח אין לה יותר מלשאר הרגשות, אך המשמעות... יש שיגידו שהיא משמעות החיים עצמם. וכריסטין האנה מאמינה בכך, בכל ליבה. גדולתו של הספר, אולי, שהוא גורם גם לך להאמין בה.
זהו סיפור על אהבת אם, והקורבנות שהיא מוכנה להקריב כדי לשמור על גוריה. אהבת אחות לאחות, ואישה לבעלה. אהבה למולדת ולאנשים המרכיבים אותה, שהיא גם הכוח המניע לגבורה. אהבה מכל סוג ומכל צבע. החיפוש, הנואש, שתופס את כל ישותך - שיאהבו אותי. רק שיאהבו.
הצרפתים האלה. נושמים אהבה. מדברים, חושבים, שרים עליה. האם הם שונים מאיתנו? אולי. דומים לנו? בוודאי. כל מי שצלע ודמע על הדרך לקאריבו יודע.

ויש פה גם מלחמה, אותה המלחמה שעושה בנו שמות וממשיכה לעשות. לא סתם שינויים - תמורות. היא הופכת את כל מה שידעת, קורעת את אמיתות חייך ומשאירה קרעים וטלאים שמתעופפים ברוח ומכניסים את הקור פנימה. ופתאום אתה מגלה את כוחו של הקור, כמעט כאילו היו לו חיים משל עצמו, ואתה שונא אותו באותה עוצמת שנאה שרוחשים לאדם חי. גם הוא האויב.
המלחמה היא גיבורה נוספת של הסיפור, והקור הוא בן זוגה. כמו כל הנשים ברומן הזה, גם המלחמה היא דמות עגולה שמשתנה ללא הרף, ומשפיעה על כל הסובב אותה. היא מנערת אנשים מיקיצתם, ומרדימה אחרים. ידה בכל ויד כל בה. מצמיחה רגשות, גודעת אותם.

האם זה שווה את זה, אם כן? החיים הללו, שגדושים בדמם של אנשים ונשים וילדים... האם כל מה שאיזבל וויאן עברו, וסופי, ושרה, האם שווה את זה?
כריסטין האנה חושבת שכן.
אולי גם אני.

"שוב ספר על השואה" היא שואלת

"כן, למה? " אני עונה

"נו, דיי , אותם סיפורים, זה חוזר על עצמו" היא משיבה

"כנראה שלא מספיק, אם זו התגובה שלך" אני חותמת את השיחה ההזויה


לא, לא נמאס לי לקרוא על השואה, ואולי גם ההפיך הוא הנכון, ברגע שאני מסיימת ספר על הנושא, יש בי החשק והרצון לקרוא עוד ועוד....

בזמן הקריאה, נזכרתי באבי שכל הזמן היה אומר לנו את המשפט : אדם ניכר, בכוסו, בכיסו ובכעסו.

תמיד התייחסתי למשפט הזה במובן הפשוט שלו, כסף, שתיית אלכוהול, וכעס.

כשקראתי את הזמיר, המשפט הזה פתאום קיבל את המשמעות הנכונה.

"באהבה אנחנו מגלים מי היינו רוצים להיות; במלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת.."

בכפר קטן בצרפת, נאלצת ויאן להיפרד מאנטואן בעלה, היא נשארת עם סופי ביתה הקטנה.

צרפת נכבשת ע"י הנאצים , אביה של ויאן, שולח את אחותה איזבל הצעירה ממנה לסייע לה בתקופה זו.

ויאן ואיזבל, אחיות, כל כך שונות, האחת כנועה וצייתנית, השנייה מרדנית ועיקשת, הן לא מסתדרות בניהן, הן יתומות מאמא.

ויאן נאיבית המאמינה שעוד רגע הכל ייגמר, בעלה יישוב הביתה, והחיים ישובו למסלולם, לעומתה איזבל, טוענת כי הפלישה זהו רק קצה הקרחון של מלחמה שתגיע במלוא האכזריות.

איזבל משתוקקת לתשומת לב, לאהבה של אחותה, של אביה, היא מרגישה כי היא אינה נחוצה, ויתרה מכך המחשבה כיצד אביה ויאן "רואים" אותה, או חושבים עליה, גורמת לה להיות יותר נועזת ועקשנית, בעוד שיאן מנסה בכל הכוח לא לעורר מהומות, להתהלך בראש מורכן, לא לדבר, לא להתערב, איזבל עושה את ההיפך.

אל הבית פולש קצין גרמני בשם בק, ויאן ואיזבל נאלצות לגור יחד עם האויב, ויאן ממלא את כל רצונותיו, למען סופי, ילדתה הקטנה.

בק, שמסרב להאמין שבני עמו נוהגים כך, מנסה לסייע לויאן, במזון, בשתיה, וכן מזהיר אותה כי הגיע זמנם של "היהודים" הם יגורשו מצרפת.

איזבל אינה יכולה לסבול יותר את השהות יחד עם בק, וכן את חוסר האונים מול הפשעים בצרפת, ומצטרפת למחתרת.

מנגד ויאן, אשר רואה את כל הרוע סביבה, גם היא אינה מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים.

הן פועלות, כל אחת בנפרד, הן יוצאות למלחמת הישרדות.

הספר נע בין ההווה לבין העבר...

הספר פותח בשנת 1995 בחוף אורגון, אישה קשישה יושבת בביתה, מנסה להיפרד מהבית שלה, בנה מעביר אותה למוסד סיעודי.

פתק קטן צהוב שעליו רשומות המילים "ז'ולייט ז'רבט", מציף את כל הזיכרונות, ואת השאלה החשובה מכל: האם לאחר חשיפת האמת, יהיה גם אושר?

הזיכרונות אותם מספרת הקשישה חושפים את ההתמודדות השונה של שתי האחיות, הפחד, הכאב, ההתעללות הן פיזית והן נפשית, המחסור באוכל, הדאגה לאחר, החשש לילדך שלך, האומץ, הגבורה הנחישות ולבסוף גם את החמלה, ואת האהבה ולא חשוב כמה קשה הייתה ההקרבה.



מומלץ בחום.

וואוו...אין מצב לסיים את הספר הזה בעיניים יבשות!!!
והתחלתי מהסוף כי הסיומת מפתיעה ומרגשת עד דמעות.

מלחמת העולם השנייה הפכה את העולם מפסטורלי לאפוקליפסה מטורפת.
אנשים איבדו צלם אנוש, הנאצים החריבו כל חלקה טובה,
והעולם התעורר מאוחר...מאוחר מדי..

ויאן ואיזבל הן שתי אחיות לא קרובות רגשית, שפער הגילאים של 10 שנים,
יוצר חוצץ עמוק יותר בין ויאן הבכורה לאיזבל הצעירה התוססת.
לאחר התייתמותן מאימן הן ננטשות ע"י האב, ונאלצות לשרך דרכן לבדן
בעול החיים. לתוך כל זה פורצת המלחמה האכזרית,
וגם צרפת הופכת להיות בת ערובה לגזע הארי המפלצתי.
עקב הנסיבות הקשות כל אחת מהן הופכת לגיבורה בעל כורחה,
ויאן המדהימה מסכנת את חייה כדי להציל נפשות אבודות,
ואיזבל ההרואית מתעלה מעבר לכל היגיון סביר.

האהבה, המשפחה הקרובה, חברי הילדות, האנשים הזרים שחברו יחדיו,
הסכנות הבלתי הגיוניות, הכול מקבל צביון של הישרדות להינצל ולהציל את העולם,
לגרום לנקודת אור קטנה לגבור על חושך גדול❗

ציטוט:
"כולנו שבריריים, איזבל. זה הלקח שכולנו לומדים במלחמה"
המסר של הספר מדוייק!! המלחמה הזאת ההרסנית והקטלנית
צריכה לשמש תזכורת לעולמי עד, שהטוב חייב לגבור על הרע❗

גילוי נאות:
במהלך קריאת הספר אני מנהלת רישום תאריכים שכתבה הסופרת,
שם מצאתי אי דיוקים קלים המתייחסים לגיל הגיבורות.
חשבתי לכתוב עוד מספר סייגים, אבל הם בטלים בששים
כי הסיפור וסגנון הכתיבה של הסופרת מרתקים,
ובאיזשהו שלב לא ניתן להפסיק לקרוא!

עלילת הספר מתרחשת בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי. נהניתי מאד מהעלילה הקולחת והמותחת, מתאור הדמויות המרכזיות והתרשמתי מאד מתאור החיים בצרפת בתקופה הקשה הזאת. הסופרת גם מיטיבה לתאר את הדמויות המרכזיות וקורותיהן ואת היחסים ביניהן וישנם רגעים מרגשים ביותר. יחד עם זאת - יש חוסר אמינות לכל אורך הספר,בעיקר בתאורי הגבורה של הדמויות המרכזיות ובצורה שהן הצליחו להערים על הגרמנים, כאילו היו "סופרמן" אם לא יותר, שצרם לי מאד ופגם בהנאתי מהספר המעניין הזה.

ספר מעולה, הקריאה לא פשוטה בלשון המעטה ומטלטלת מאד, אך גם חשובה מעין כמוה. כיהודים, למדנו בבי״ס ובסביבתנו בעיקר על השואה, פחות הושם דגש על מה קרה לאזרחים בזמן המלחמה, כמו בספר ״פרש הברונזה״ שדן במצור על לנינגרד והרעב הנוראי ששרר, גם פה נדהמתי מחדש לקרוא עוד נדבך על חיי האזרחים, הפעם בצרפת הכבושה.
יש משהו מאד מעניין ברעיון הזה, גרמניה נלחמה בצרפת והצרפתים לא המשיכו להילחם אלא פשוט נכנעו לתנאים מסוימים עם הגרמנים, נוצר ״אזור חופשי״ בו שלטה ממשלת וישי, ממשלת בובות, ואזור כבוש. ההיגיון אומר שאם הם כבר נכנעו, אז שהגרמנים פשוט ישלטו שם וזהו, אבל כמובן שהכיבוש יצר הרבה יותר מזה, מעבר לנושא היהודים שגם מדובר בהרחבה בספר, על גירוש יהודי צרפת למחנות ריכוז, מדובר גם רבות על התאכזרות לאזרחים, בדברים בסיסיים כמו אוכל, הובלטה המון העובדה שהגרמנים יושבים בבתי קפה, שותים יין ואוכלים אוכל טוב ונהנים מהחיים, בעוד האזרחים הצרפתים אוכלים בקושי מקיצוב לחם יבש, וגם זה אחרי שעמדו בתורים שעות.
גם הועלה נושא מעניין של הגרמני הטוב, דמותו של בק החייל שלא עמד מנגד והיה אקטיבי ועזר לויאן (בלי להרחיב יותר מידי), לעומת דמותו של הקצין השני שפשוט הרגיש שהצרפתים צריכים לשרת אותו ולא בזבז אף הזדמנות להראות שהוא נשגב מהם והם לא ראויים לכלום, את האוכל שהשאיר זרק לתרנגולות, כדי שחלילה ויאן וילדיה לא יאכלו...
הספר הזה עורר בי המון רגשות, האווירה הנוראית ששרתה אז בצרפת, המחסור והרעב, אלה ששיתפו פעולה בשביל עוד פיסת לחם, כל זה רק מבליט עד כמה היה קשה להתנגד, כשאתה רק מנסה לשרוד, ועד כמה גיבורים אלה שכן התנגדו, למרות ששרו בחרפת רעב ובפחד נוראי.
לסיכום, ספר לחלוטין לא פשוט, אבל חשוב, מראה את תרומת הנשים למלחמה, נושא שלא מספיק מדברים עליו, את ההתנגדות שלהן לכיבוש ומראה כמה רחוק יכולה ללכת אהבה של אם לילדיה.

מפה ספויילרים+++
נקרע לי הלב כשדניאל (ארי) נלקח מויאן לדודים בארה״ב, זה היה נוראי, ככה לקחת אותו בלי הכנה באפס זמן מהבית היחיד אותו הוא מכיר, למדינה זרה שהוא אפילו לא יודע את השפה....לחלוטין לא בטוחה שזה היה המעשה הנכון, בטח לא ככה, שגם אמרו לו לשכוח אותם ולא רצו שיהיה לו שום קשר עם הנשים שסיכנו את חייהן בשבילו.
היה רגע שהתחלתי לחשוד שהמספרת היא ויאן, כי לא התאים לי התיאור שלה שהיא נעשתה מאד פסיבית בחייה בארה״ב, ואז כשגיליתי שזאת אכן ויאן ושאיזבל לא שרדה, נשבר לי הלב שוב, שאביה הקריב את עצמו למענה והיא שרדה את המחנות אבל מתה ממה שהם עשו לה....שמחתתי שהספיקה לראות את ויאן וסופי..גם על סופי כאבתי מאד שמתה בגיל צעיר מסרטן ובכלל, לחשוב על חיה של ויאן בארה״ב שבנה בכלל לא ידע כלום על צרפת, בטח היה קשה מאד