טוב אז סיימתי את הספר ממש עכשיו, והנה אני כותבת עליו ביקורת.
אז תראו, כבר בתחילת הספר, הייתה לי הרגשה נורא חזקה כאילו כבר קראתי אותו בעבר. אמנם לא זיהיתי את הדמויות או את השמות, אבל העלילה נראתה לי כל כך, כל כך, מוכרת.
לאט לאט הגעתי למסקנה שלא קראתי את הספר הזה אף פעם, אבל הסיבה שהרגשתי ככה, היא פשוט כי הוא בנאלי ב ט י ר ו ף.
באמת.
ואני אסביר.
אז הספר מתחיל בלספר על רווקה מתבגרת, שכולם תוהים מה לא בסדר איתה ואיך היא עדיין לא התחתנה.
כלומר, דמות שנמצאת באינספור רומנים.
לאחר מכן, מישהו משפיל אותה בחתונה של אחותה (כמובן שאחותה מוצלחת מאוד, נהנית מהחיים, הכל טוב לה. רק הדמות שלנו - קט - לא מצליחה בכלום וכו וכו), וכשהיא בורחת למקום מסתור כדי להירגע, נחשו את מי היא פוגשת?
נכון, גבר כלשהו, שיהיה חלק משמעותי מהעלילה.
נ ו ב א מ ת !!
כאילו יש רומן אי פעם שלא הייתה בו סצנה שבו הגיבורה בורחת ממשהו כי היא - אוי לא - נורא עצובה או מבוהלת, ואז היא במקרה פוגשת גבר או בחור, שבמקרה הוא פנוי וחתיך ובלה בלה בלה. ופה זה עוד מופיע על ההתחלה!
אבל אם חשבתם שסיימנו עם הקלישאות, אז מצחיק מאוד.
אבל רגע, אני נסחפת קצת כי זה מעצבן אותי, אבל למען האמת זה באמת לא ספר רע. היה לי נחמד לקרוא אותו, והוא די זורם וקליל. זאת אחלה הסחת דעת לימים כאלה, ואם אתם אוהבים את הסגנונות האלה אתם כנראה די תהנו ממנו. פשוט קשה לי עם העובדה שהסופרת לא חשבה על שום דבר חדש.
באמת, לא היה ד ב ר א ח ד בספר הזה שלא צפיתי מראש! הכל בו היה קלישאות על גבי קלישאות!
וכדי להמשיך להדגים אני אספר עוד קצת מתוך הספר - זה יכלול ספוילרים אז מוזמנים לדלג אם זה מפריע לכם
אז הנה, לדוגמא, אחרי שקט פגשה את הבחור ההוא, הם יצאו לדייט והיה ממש מדהים ומושלם וכולי, אבל אז - טם טם טם - מישהו הודיע לבחור שיש לו שיחה מחמותו (אוי לא!). קט כמובן נורא נורא כעסה, כי היא הסיקה מזה שהבחור נשוי ובוגד כרגע באשתו, והוא לא סיפר לה על זה בכל הדייט שלהם. לכן היא עזבה בכעס גדול בלי לתת לו הזדמנות להסביר. ואפילו שהוא רדף אחריה, ושלח לה מיילים והתקשר, היא התעלמה ממנו לגמרי, לא ענתה לשיחות ולא קראה את המיילים.
כלומר, עוד קלישאה!
למה אנשים בספרים תמיד כועסים ומסיקים מסקנות, ואף פעם לא נותנים לאנשים אחרים להסביר דברים? (אני אסביר לכם למה, כי הסופר רוצה שהאנשים האלה יכעסו במשך ספר שלם בגלל מה שהם הסיקו, ובסוף הקורא נורא נורא יופתע כשהוא יגלה שהפלא ופלא אותם אנשים הסיקו לא נכון)
וכל זה קרה רק בהתחלה של הספר. לא יכולתי שלא לגלגל עיניים במשך טריליון פעמים, אני מודה. כמובן שלא היה לי ספק לרגע שקט הסיקה לא נכון, ושהפאנץ' של הספר עומד להגיע כשהיא תגלה את האמת - וכמובן שזה בדיוק מה שקרה.
וזה אפילו לא סוף הקלישאות, כי כמובן שהיה גם מעין משולש אהבה בספר - והוא אפילו לא נפתר בצורה מאוד הגיונית מבחינה פסיכולוגית לטעמי, אבל נו מילא.
וואו, שוב קצת נסחפתי. אני באמת לא יודעת במאה אחוז מה להגיד על הספר הזה, כי הוא באמת לא נוראי, אבל, כאילו, הבנתם, הוא פשוט אוסף של מיליון רומנים אחרים, עם קלישאות בלי סוף, ומסרים עמוקים לכאורה שלא מחדשים שום דבר (כלומר, באמת, "להיות מי שאני"? "לתת לעצמי זמן"? "לקחת סיכונים כי רק ככה חיים באמת, וצריך לעשות דברים שיעשו לי טוב"? יש מסרים יותר בנאליים מאלה?)
אז אולי אני סתם מגזימה. ואולי פשוט קראתי יותר מידי ספרים. אבל מרגיש לי שסופרת כמו קריסטין הרמל הייתה יכולה להתאמץ קצת יותר עם העלילה שלה.
ובכל זאת, אני חושבת שאתן לספר שלושה כוכבים. אני יודעת שזה אולי נשמע מוזר בהתחשב בהכל, אבל שניים מרגיש לי בכל זאת מעט מידי, אז נזרום עם זה.
