זה נכון ראובן…
אני מודע לחלוטין לכך שהספר הזה הפך מזמן לקלאסיקה, קראתי אותו בחיי הבוגרים ואני חושב שהוא סוג של בלון שנופח הרבה מעבר לערכו האמיתי…

זה חלק מהעניין, Zek- מתי נכתב. ובן כמה קראת אותו.
אני די נהניתי ממנו.
משהו בסגנון,ישירות,רוח הדברים.
יש ספרים שהפכו לסוג של קלאסיקות/נכסי צאן ברזל,מגיע או לא.
מילכוד 22 שלדעתי היללו ושיבחו אותו בהגזמה.

אני מסכים עם עמיחי שהספר הזה כנראה מתאים יותר לקריאה בגיל צעיר, אם כי במקרה שלי כנראה לא היה גיל כזה. קראתי אותו בתקופת התיכון ולא התעוררה בי שום התפעמות. חוששני שלא פיתחתי כלפיו אמוציות חזקות כמו חלק מהקוראים כאן. הוא נידון לאדישות והושלך אל תהום הנשייה עד שיבוא מי מקוראי סימניה ויעלה אותו משם למשך תקופה קצובה :-)

ראובן, הרעיון ברור כמו השמש בצהרי היום...
הבעיה העיקרית שלי עם הספר הזה כשהוא נכתב אולי היה בו משהו מהפכני או חתרני אם תרצה, אבל זה ספר לא מעניין בעליל, פיהוקון משמים ואולי הספר הכי אוברייטד בו נתקלתי בחיי. כמות הפעמים שהוא נטחן בביקורות, שרובן מהללות, באמת תמוהה בעיני וכמו שגלית ציינה "הרוויח בזכות את התואר - הספר הכי שנוא עליי ever", אולי חוץ מ"האלכימאי" של פאולו קואלו שזה באמת השיא מבחינתי...

היל חביבה, כל הרעיון בספר הוא הזווית של נער מתבגר שמאס בכל.
שרואה את העולם כמו הרבה בני גילו,צבוע ודפוק.
אנטי חברתי בעליל ולא מסתיר את תחושת הסלידה מבני כיתתו
ומוריו,ממה שהוא קורא 'זיוף'.
מתבגר קלאסי אמריקני החי בעולם חומרי ותמה לאן הברווזים הולכים בחורף.
לא אגיד שנפלתי ממנו או שינה את חיי אבל נהניתי בזמנו.
גם סגנונית היה שונה ממה שהכרתי.חלק מהקסם.

אפילו צעקה רמה במיוחד. יש הבעד ויש הנגד. כך העולם נחצה.

מורי, גם אתה?
גם אתה נפלת בו?
הכצעקתא.

ספר נפלא ממש וקראתי אותו אך לפני כמה שנים.

וייזמיר עמיחי...
נו טוב, לפחות נשאר לנו הטניס במשותף :)

ובימה רצינית, יפה שזה הכוח שהניע אותך.
לטעמי, בגיל צעיר הוא עלול לבלבל ולהעצים תחושות אשלתיות. אבל כאמור, זה כבר כרוך בכל מיני מאפיינים אישיותיים.

אני חושב שזה ספר שהכי נכון לקרוא אותו בגיל צעיר.
בגיל המתאים הוא עשוי לשקף חוויות, תובנות, מחשבות והלך רוח אופייניים.
לשמחתי קראתי אותו בדיוק בדיוק בזמן שהכי הייתי צריך אותו.
ספר שנתן לי בזמנו כוח ואומץ לקום ולשנות.

היל, אמן כן יהי רצון… ומה שגלית….

גאד, לגמרי גלית.
ההילה סביב דמותו של הולדן מנופחת ומגוזמת.
הסו קולד ערכים שהוא תוהה לגביהם או לחלופין מנסה לשמר אותם ויוצא כנגד כל מה שאינו מייצג את עולם הערכים (לפרקים כושל) שלו, בחתירה טרחנית ולא מושכלת, רק כדי לציין אמירה? איזו אמירה בדיוק? על זיוף? על שקר? על מיניות? אינאף איז אינאף!
שמישהו ישחרר אותנו ממנו :)

ואני מקווה שאנשים יראו בספר הזה נקודה חשובה - תהומות הנפש והערעור הנפשי וכיצד הם מגיעים לידי ביטוי במחלת נפש. זה הדבר היחיד שאולי ניתן לקחת ממנו להמשך. וגם זה בספק, כי עולם ההתערערות הנפשית לא מתואר בספר בצורה מדויקת, מבריקה או וואטאבר. אלא התיאורים אף חוטאים לה, לפעמים. ועדיין, להרהר בזוית נוספת, בצורה ביקורתית (למי שמסוגל) זה דבר חיובי בסופו של דבר.

גלית, הצחקת.

הרוויח בזכות את התואר - הספר הכי שנוא עליי ever

בין הספרים הראשונים שקראתי בחיי, ועד היום אני מרגישה וזוכרת את ההשפעה של הולדן קולפילד עלי.