ביקורת ספרותית על מועדון דיומא - או,צילו של רישליה מאת אַרְתוּרוֹ פֶּרֵס־רֶוֶורְטֶה
ספר טוב

---

ספרי המתח הכי טובים הם אלו שהם בעצם ספר אחר, שמתחזה לספר מתח. שבהם השאלה "מי עשה את זה" או "למה עשה את זה" הן לא רלוונטיות באופן מובהק.
"מועדון דיומא" הוא ספר לאוהבי ספרים, ויותר מזה: מכתב אהבה אחד ארוך לספרים, אהבתם וקריאתם. קורסו הוא 'בלש ספרים', טיפוס לא ממש הגון ולא מאוד הירואי, שמאתר ספרים נדירים כמו מהדורה מקורית של דון קיחוטה או ספר תפילה עם תחריטים מימי הביניים, ולצורך כך הוא מסתובב בארכיונים עתיקים, עליות גג נידחות ואחוזות אצולה מתפוררות באירופה. קורסו יוצא למרדף אחרי כרך עתיק ואגדי, שלפי האגדה נכתב על ידי השטן בכבודו ובעצמו והמעמיקים בו יוכלו למצוא רמזים איך לבצע את טקס זימונו של נסיך החושך בכבודו ובעצמו. ועל הדרך מסתבך עם כת מסתורית, מיליונרית מופרעת, ונערה אלמונית מומחית באמנויות לחימה שמסתירה סוד. קלישאתי ומופרך, נכון, אבל בדיוק במידה כדי לצעוק בקול רם: הלו, קורא, אל תתעסק בזה, זה לא משנה. מה שיפה פה זה שיר האהבה הנוגה לספרים של פעם, רשרוש הדפים ותפרי הכריכה, התחריטים וצליל הדפים המתהפכים, ועולמם של הביבליופילים. הציטוטים מתוך "סקאראמוש", ההתפלספויות על האנשים האמיתיים שהיוו השראה ל"שלושת המוסקטרים", המהדורות המוקדמות של "דון קישוט", האמנות של משפט פתיחה של רומן בהמשכים, והאנשים שמשננים לעצמם את שמות כל חברי הצוות של ה"פיקווד" (ישמעאל, אחאב, סטאבס, סטארבק, פדאללה, פיפ, טשטגו, קוויקווג... לא זוכר את השאר, אני עוד טירון בזה.) האחוזות העתיקות שבהן אין ריהוט והעשבים בגינה צומחים פרא, כדי לממן את קופסאות התצוגה המיוחדות שבהן ספרים עתיקים נשמרים בוואקום ובתאורה מיוחדת. לסיכום: זה ספר של ספרים.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על מועדון דיומא - או,צילו של רישליה