אלגרה היתה האמא השניה שלי. לפעמים היא היתה הראשונה. מאז שהייתי קטנה היא היתה לוקחת אותי אליה, בעיקר בשבתות. הייתי ישנה אצלה ובבוקר היינו קמות מוקדם והולכות ברגל לים. היא היתה הולכת ואני הייתי רצה לידה ומנסה להדביק את הקצב. כשהיינו מגיעות היינו משכשכות קצת במים, היא לא ידעה לשחות, ויושבות על החוף ואז, כשהיה יוצא האוטובוס הראשון מהים, נדמה לי שזה היה בתשע, היינו נוסעות איתו עד ל"צריף", ככה קראו לצומת שעל ידה היא גרה. היינו עולות אליה הביתה ומתקלחות ואוכלות ארוחת בוקר ואז יורדות לתחנה על כביש חיפה עכו ונוסעות לבן-דור, אל הדודה השניה שלי, פורטונה.
אצל דודה פורטונה היינו נכנסות מיד למטבח. שם ישבו הן, אלגרה ופורטונה ובדרך כלל גם נוגה ורחל, הבנות של פורטונה, או יהודית של עובדיה או חנה של משה, לא משנה, סביב השולחן במטבח הפצפון בזמן שהגברים יושבים בסלון ומשחקים שש-בש או מנהלים שיחות על נושאים ברומו של עולם. ואף אחת לא התעניינה במה שהלך שם כי על הדברים החשובים באמת דיברו במטבח. מתי כבר מרדכי יתחתן ולמה דודה לילי הלכה עם הקצין ההוא ונסעה איתו לאמריקה, ומי בהריון ומי צריכה להיות בהריון, על כל העניינים האלה יכולת לדעת רק אם היית במטבח.
וגם סיפרו סיפורים. על דודו ששלשל חבל עם וו מהמרפסת והרים לקומה השלישית את האופניים של השוער, ועל עבדאללה, סבא שלי, שהיה יושב בחנות וצוחק עם כולם, ועל דודה פורטונה שהיתה הולכת לתפור לנשים הכי עשירות בקהיר והיתה רואה בתים כמו שאתם לא ראיתם בחיים שלכם וגם אף פעם לא תראו, וגם על המונית שהיא נסעה בה עם משה, כשרק נולד, והנהג הזה שאמר לה שעכשיו צריך להרוג את כל היהודים. בגלל זה, כשהיא חזרה הביתה, היא אמרה לז'ק שזהו, חייבים ללכת לארץ ישראל.
והם גרו בארץ, אבל מצרים באה איתם. ואולי הסיבה לזה שהרבה פעמים העדפתי להיות עם אלגרה ולא עם אמא שלי היתה המצרים הזאת, כי אמא שלי, ילידת הארץ, משכילה ודעתנית ידעה להגיד לי מה אני עושה בסדר ומה לא ואיכשהו גרמה לי לסמן מטרות ולנסות להגיע אליהן וגם להעריך את עצמי בהתאם, ואלגרה פשוט אהבה אותי כמו שאני. היא אהבה את כולנו כמו שאנחנו ותמיד הקשיבה לאבא שלי שהיה אחיה הקטן וגם עשתה את מה שהוא ביקש והרבה פעמים, גם בתור ילדה, אני חושבת שראיתי בזה משהו כנוע, אבל במבט לאחור היה בזה גם הרבה מאד כוח. כשאחותי נכנסה להריון בלי שהיה לה בן-זוג והחליטה שהיא תלד את הילדה ותגדל אותה, אבא שלי היה מזועזע. הוא לא היה מסוגל לקבל את זה, לא חשוב כמה רציונליים היו הטיעונים המצדדים של אמא שלי שבסך הכל היתה מאד מבסוטה מההחלטה של אחותי. ואז אלגרה דיברה איתו ואמרה לו רק שהיא מצטערת שבזמנים שלהם זה לא היה מקובל, כי אז אולי היום היתה לה ילדה שגרה איתה והחיים שלה היו יותר שמחים. לא היה צריך יותר מזה.
היא היתה רווקה, אלגרה, למרות שהיו לה הרבה מחזרים, כי היא לא רצתה להיות שפחה של איזה גבר וזה המודל היחיד שהכירה לחיי זוגיות.
אני חושבת שכשאת גדלה ככה בין שתי תרבויות, האחת מאד ליברלית והאחרת מסורתית ופטריאכלית, את קודם כל לומדת שהעולם הוא לא באמת שחור ולבן ואת יכולה להעריך ולאהוב חלקים מכאן וחלקים מכאן. כל זה כמובן בתנאי שיש לך חופש בחירה. למזלי היה לי.
הספר הנהדר הזה החזיר לי את קהיר, כי כולם, אבא שלי ואלגרה ופורטונה, כבר אינם. והוא מתרחש בזמן שרובם עוד לא נולדו, זה הדור של ההורים שלהם, אבל הוא נשמע בדיוק כמו הזכרונות שלהם שהיו מלאים באהבה. משפחה אחת שגרה בקהיר, בית אחד שמהחלונות שלו אפשר לראות את הרחוב ואת העיר ואת הארץ והעם. ונגיב מחפוז אוהב אותם, אהבה עזה, והוא מספר על התהפוכות שעוברות על המשפחה ועל החברה באהבה, והוא מבקר את התרבות הפטריאכלית ואת המעמד הקשה של הנשים באהבה, והוא מתאר את השניות המוסרית כלפי תענוגות החיים, כלפי הרגשות הלאומיים, כלפי הדת וכבוד המשפחה, באהבה, ככה שהכל, האנשים, המשפחה, הפוליטיקה, נראה קרוב ופשוט ומובן.
ומזל שזו טרילוגיה ויש עוד שני ספרים, כי לפעמים באמת יש ספרים שהייתי רוצה שלא יגמרו לעולם.
