ביקורת ספרותית על להלל את החול מאת שרון מולדאבי
ספר בסדר

---

זה חם ומתוק.
כך, במשפט הבנאלי משהו, המתנגן, אני בוחרת לפתוח בכתיבה על ספרו הראשון, אם לא טעיתי, של שרון מולדאבי.
כי מי מאיתנו, בנות המין, לא חיכתה שישירו רק לה שורה זו בדיוק? שחם וגם מתוק, יהיו מהדברים שיִצַרְבוּ בה... ובו.
ומי לא שומעת ממש עכשיו, את הקול החם, הצרוד משהו, ששר שורה אלמותית למענה בלבד.

מולדאבי, לא מבוגר מספיק כדי ליצג את פסקול חיי (וּבְלי לשים לב, גלשנו אל מחוזות הקוּטְנר).
אבל למרות הבדלי הגילאים הקטנים עד בלתי נחשבים שבינינו ('בלתי נראים', זה כשאובדים משקפי הקריאה), נראה שמולדבי כַּבש בכל זאת, חלק קטן ואיכותי באותו פסקול.

אל מולדאבי הכותב, הגעתי בעקבות המלצה של חבר פייסבוק (הוא, קורא לזה 'חברבוק', אני, מחבקת את ההגדרה בשמחה). הרי אם לא מוזיקאי פעיל, סופר רגיש ואיכותי, יתקבל במחוזותינו באותה התעניינות, אם לא יותר.
כהמשך ישיר לאותה חיבה יתרה שפיתחתי אל אלו ששרו את רִגְשותיי (אז, כשעוד היה נכון ונעים לשיר אותם), נחשפתי אל הספר שמהלל את החול והחול במקרה זה, מתייחס לאותה שיגרה מעיקה ונהדרת, שכולנו חווים (לא אל הפַן הגרגרי, המאוס, של המילה).

"...השגרה שלנו,... השגרה הזו היא שמתרגלת ומאמנת את הנפש ומובילה אותה בכיוון הנכון. אמון, ביטחון, עוגן, בית, יסודות, מקלט - מילים ענקיות שפעם סימלו את כל מה שהכרתי רק אצל אחרים ואת כל מה שהכי קינאתי בו, הופכות לאט-לאט גם לשלי, למנת חלקי."

אז מה היה לנו?
מדובר באוטוביוגרפיה שמנסַה לדייק את תהומות הנפש ואת הגלים המציפים את הנשמה, הורסים ובונים אותה. מולדאבי מספר כאן פרק בסיפור חייו והוא ארצי, רגשי ושטוף ביקורת עצמית. עם מגוון תהיות בנוגע לתפקידנו על הכדור, קצת כאבי ברכיים ו'קְרֵחְצֵן' כללי (כמו שהייתה אומרת סבתי, בוודאי), הוא משמש בין היתר כַּמַרְאָה המזדקנת (קַלוֹת ובחֵן), של כולנו.

"וגם אם אני מתאבל בכל יום על האמן שכבר לא אהיה, הרי באותן עוצמות רגש אני שמח ומברך על שנקלעתי לעולמות אחרים, מעניינים כל כך, מתגמלים כל כך."

'להלל את החול' נוגע בשלושה תחומים עיקריים. חיבוטי נפש, שמקורם בהתפתחות אישית ארוכת שנים (אותם אהבתי מאוד), סקירת ספרות מוזיקלית והסברים מרחיקי לכת על מציאות רבודה (שניהם מעולמות התוכן של מולדאבי). אותם שניים אחרונים, רחוקים מתחומי העניין שלי ובהתאם התחברתי אליהם פחות. לעתים, חוויתי במחיצתם עומס מיותר, על גבול הטרחנות המילולית.

החיה שבִּפְנים
נראה שנשאר בו, בשרון מולדאבי של היום, משהו נשכני מהרוקר הלא מתנחמד שהוא רצה להיות (רצה ואולי לא בדיוק יצא). כזה ששובר גיטרות באקסטזה מעושה וצועק על הקהל 'סתומים! למה באתם?'.
מתוך הֵבְזֶק ה'שברו את הכלים' הכללי ותוך נסיון להיות כֵּן ושלם עם עצמו (נסיון שצולח ברובו), מולדאבי, סוגר פה ושם חשבונות עם הסביבה. ברשימת החיסול הקטנה שחבויה בתוך 'להלל את החול', נמצא חבְרַת עבר ש'זרקה' אותו לטענתו, אתר הכרויות, שלטענתו שוב, עסוק רובו ככולו בסינון מעמדי, מתופף שקילל אותו, קצת הבעות דעה פוליטיות ועוד.
את עקבות ה'לא שַֹם זין', אהבתי בו אז וגם היום.

" 'אנחנו מכריזים בזאת על החרבת מדינת ישראל', כתבתי מתחת לתמונה ההיסטורית... שבה אורן חזן חשוף בטן מצלם סלפי עם ראש הממשלה..."

קוויקי
'להלל את החול', אינו ארוך. כי כמה עוד נוכל לבקר את עצמנו וחמוּר מכך, כמה עוד נוכל לדרוש את סבלנותם של אחרים?
ואולי סבלנותנו, הקוראים, נבנית בין היתר, על חורבות אותו יצר מציצנות צמא דם, כמו חיה פראית שלא יודעת שובע.

מולדאבי מצידו, מצטייר כאדם מבולבל מן השורה. כזה שאור הזרקורים שהיה סביבו, דעך והשאיר בו סימנים. הוא כותב בנשימה אחת, ללא פרקים מרובים, נטול כרונולוגיה לרוב וללא סדר מחייב.
קצת כאילו הספר הזה, היה חייב להתנקז מתוכו וכך עשה.

'זה לא קל, אבל מה יש עוד בינינו?'
לא קלה דרכו של מולדאבי ולא קלה גם דרך הקורא(ת). כי כדרכן של אוטו-ביוגרפיות המכות על חטא, גם 'להלל את החול', מוכיח לעתים נפילה אל אגף הטרחנות. אלא שזו, מוכרת, מוסברת וניתנת לבליעה לרוב. מדובר ביצירה חשופה, מוּכַּה, שלא משאירה מקום מסתור. יחד איתה, מתקיימת פה אותה תחושה שאולי עדיף היה שלא לחשוף הכל. בבחינת 'תשאיר משהו לספר בבית'. אבל אולי זו רק אני.

כך או כך, הכל נשכח
אחרי הכל, נראה שמולדאבי מאושר בדרכו. זה מבצבץ קלות מהשֵם הנבחר שעל הכריכה ונוזל בין שורות כל משפט שני בממוצע. שַם, העבר מתואר עבש עד אפל, רווי פחדים וכעסים ובהווה, השמש זורחת פה ושם.
קצת כמו נשים הריוניות שרואות סביבן בעיקר את דומותיהן תפוחות הבטן, מולדאבי מוצא קרן אור בסובבים אותו, אך מקפיד להבהיר שלא תמיד כך היה.

"בגיל עשרים ושש הייתי פקעת של בעיות של קשרים בלתי מותרים, מבוכים ומסדרונות שמעולם לא הלכתי בהם... עכשיו אני רוצה להאמין שאולי אני זקן בן חמישים ושתיים, אבל מנטלית אני במלוא אוני."

בקצרנותו היחסית, 'להלל את החול', מספק תמונה שורטת של התמודדות אישית, מול אכזבה, כאב נפש וגוף וּכמיהה בלתי נגמרת.
ויש משהו מפתיע עד מרגש, בהבנה שמישהו שלרגע היה לו הכל (או כך זה נראה מבחוץ), מתגלה כאנושי, חַבוּט ולא נטול דאגות, בלשון המעטה.

" 'ווינר או לוזר, מי אני מביניהם?' שר איגי פופ והתשובה הפרטית שלי אינה ברורה לי עד היום."

בשלישו האחרון לערך, 'להלל את החול' עייף אותי עד עילפון. אבל אז הגיעו מִינֵי ארועים גורליים, שהושיבו אותנו יחד על קצה הכסא.

באופן עקרוני, כשניגשתי אליו לראשונה, קיוויתי ש'להלל את החול', מגיש תובנות לגבי התמודדות עם שיגרה מעייפת. משהו בעל פריסה גלובלית אוניברסלית. בדיעבדף, הוא מתאר את החול והקושי של כותב הספר ופל=חות מספק תובנות להדיוט שכולנו.
חם ומתוק, לרגעים.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

» ביקורות נוספות של Misskipod
» ביקורות נוספות על להלל את החול