ביקורת ספרותית על להלל את החול מאת שרון מולדאבי
ספר בסדר

---

****




אנחנו חיים את החיים שלנו, שגרתיים ככל שיהיו, מנסים למצוא את הטעם, המשמעות, הכיוון. נבדלים מכל הנפשות שסביבנו, אנחנו מרכז העולם, מיוחדים, נזר הבריאה, מלאים עד שפתות קיומנו בתחושת "אני" מסחררת, בחשיבות עצמית דביקה ומובנת מאליה. אפשר לראות את זה כאן באתר, באינסטגרם, בפייסבוק, ברחוב, בכיתה, בעבודה, בהופעה. כולנו מלכות נמלים נעלות, אך רק למיעוטנו יש גם כוורת תואמת. אנחנו מתנסחים בזהירות, בכובד ראש, מצלמים את עצמנו בזוויות מחמיאות, את החופשות שלנו, את האוכל שלנו, את הילדים, את ההצלחות, לפעמים גם את הכשלונות, וטועים לחשוב שככה רואים אותנו כולם, שככה אנחנו, ככה אנחנו באמת. חשובים.

****

שרון מולדאבי הוא מיוחד. לכל הפחות - היה כזה, לפני רבע מאה, כשנהג להופיע על במות אפופות עשן בחזה חשוף ושיער ארוך, פרוע, ככל כוכבי הרוק מתקופת הזוהר של שנות התשעים. נשים רצו להיות איתו, וגברים רצו להיות הוא. אלא שהשנים, כמנהגן, חלפו, והיום שרון מולדאבי הוא כבר לא רוקר חשוב כמו פעם. בסיפור על ביקור בנורבגיה הוא כותב, שאולי מי שמסתכל עליו מבחוץ, עלול לטעות ולחשוב שהוא איזה מין מנהל חשבונות שגרתי ושמור היטב. אבל מה הוא? מה הוא באמת? רוקר-בנשמתו? רוקר לשעבר? עורך מוזיקלי רגיש? אבא טרי בן חמישים? עובד בהייטקס, שארית לא מיותרת של פעם, שגריר לא רלוונטי אל העתיד? הכול ביחד? ועם מי מהם מי אני, הקורא, האדם, אוכל להזדהות?

במין אוטוביוגרפיה צנומה טרם-זמנה, מכוח היותו מוזיקאי-לשעבר בעל שם, מולדאבי מתאר את חייו מן המסד עד הטפחות, מה שהיה ומה שעכשיו, ומפרט כמה פעם היה כך וכך, ואיך הוא רואה את חייו הנוכחיים, המפוכחים, כאדם מבוגר. ואולי מכך נגזר שם הספר, המוצלח כשלעצמו בעיניי - להלל את החול. מה שנותר מן הקודש שהיה.

בסך הכול, מולדאבי כותב היטב - או לפחות לא רע. עם זאת, השאלה שניקרה בי כל זמן הקריאה הקצרה - מאה שישים ושניים עמודים ברוטו - היא למה זה מעניין, ואם זה באמת מעניין. כמה הקריאה הזו הייתה עשוייה לעניין אותי אילו במקום השם "שרון מולדאבי" על הכריכה, היה כתוב מוישה זוכמיר, פקיד הדואר? ובמה השקפותיו, תובנותיו, והעדפותיו המוזיקליות של כוכב רוק מקומי לשעבר ועורך מוזיקלי/יזם בהווה, נוגות ומפוכחות ככל שיהיו, נוגעות לחיי, בייחוד כשאלה לא נוטות יתר על המידה לכיוון חדשני, פילוסופי או פורץ דרך, אלא לכל היותר התרפקות על העבר ומחשבות שגרתיות למדי על חוויות, יחסי הורים-ילדים, נשים-גברים וללא הפילטר הספרותי שהופך יומן ליצירה ספרותית. זה סבבה כשאתה יושב איתו על כוס בירה, אבל למה זה מעניין אותי? שאפילו היומן ההו-כה חשוב של אנה פרנק, אני מודה, לא חילץ ממני יותר ממשיכת כתף אדישה.

(ומצד שני אתי הילסום)

יובהר, שהשאלות האלה מלוות גם אותי, מיוחד ונפלא ככל שאהיה, בבואי לפרסם את מחשבותיי בפייסבוק או אפילו כאן. במה דעתי חשובה, מעניינת, ובכלל ראוייה להישמע? ואולי כל החותם שאנחנו משאירים כאן, יצורים שפלים וחסרי חשיבות שכמותנו, הוא ריר חלזוני המתפוגג לאטו על האדמה הלחה של המציאות.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על להלל את החול