תעצרו רגע ותגידו לי, לפני שהטקס מתחיל (להבדיל כמו בפתיחה של היצירה "אמריקן פרייר" של ג'ים מוריסון), מה השם "שרון מולדאבי" אומר לכם. אני יכול לומר לכם שאני מכיר את מולדאבי כבר לא מעט שנים, עם כי לא באופן אישי ולכן על אף שבקריירת הסולו שלו הוא לא ממש הצליח לעניין אותי אני זוכר אותו לטובה בזכות כל מיני דברים ועכשיו אני מבקש לצרף גם את כתיבת הספר הזה לכל המעלות הטובות שלו. אני מאוד מעריך ומכבד אותו על דברים שהיה מעורב בהם במשך השנים. מספיק אם אזכיר אותו כעורך מוזיקלי בגלי צה"ל "בהפסקת עשר" (שזכורה יותר בזכות מיכל ניב זכרונה לברכה) ועם כסולן ומנהיג להקת "גן חיות".

מיד כששמעתי שיצא לאור ספר שמולדאבי כתב הייתי בטוח שאלך לרכוש אותו, ובאמת פרט מלהלל אין לי מה לומר. הספר נקרא "להלל את החול" והוא האוטוביוגרפיה שלו, סיפור חיים לא מהמשמעות הרגילה ואומר לא סיפור מרגע הלידה ועד לימינו אלא סיפור חיים בכמה תחנות גיאוגרפיות, ביניהם נורווגיה. התחנה הכי פחות צפויה בעיניי אבל בין השמות שמולדאבי מזכיר במשך הספר זה את קרל אובה קנאוסגורד בסידרת הספרים שכתב, "המאבק שלי" ואומר שבכך הוא קיבל ממנו השראה לא מעטה חבל רק שהספר של מולדאבי בהשוואה אליו דק אבל כולי תקווה שהוא ימשיך לכתוב, כי כמו שהוא כותב בצורה כנה ואמיתית ומעוררת הערכה יש חשק להמשיך ולהקשיב לו עוד. מכיוון שאני מכיר את מולדאבי כלכך טוב באמת לא יכולתי שלא לשמוע אותו מקריא לי את הספר בקול שלו.

כמתבונן מהצד מעולם לא ראיתי / לא חשבתי את החיים של מולדאבי כהחמצה אבל זה הטעם שהוא מכניס לפה של הקורא, באמת טעם של חול אבל אם להתייחס באמת לשם הספר הרי שאנחנו החילונים, מברכים להבדיל מהדתיים על החול ולא על הקודש, במשמעות שלא מקבלים את החיים כפי שהם ומה שנגזר עלינו מלמעלה אלא אנחנו מהללים את החול, את מה שאנחנו יוצרים או לפחות מנסים ליצור במהלך כל החיים שלנו. הוא מספר על הקריירה שלו שלדבריו לא הצליח בה, על אירוע מצער שהיה לו כשראה את עצמו רוקיסט ולא מסתיר את העובדה שניסה לשדר משהו ברוח של ג'ים מוריסון, בעיקר עם אלבום הבכורה שלו כזמר בכוחות עצמו.

ניסיתי ליצור קשר עם מולדאבי דרך חבר משותף, כי הרגשתי כמי שקרא את הספר שיש לי מסר מסויים להעביר לו, וכן הקשר נוצר אך נאלצתי להסתפק רק בלשלוח אליו הודעות אלקטרוניות, ביקשתי ממנו שלא ישפוט את עצמו לרעה, ההיסטוריה מתפקידה לשפוט את כולנו מקטן עד גדול ולא בהכרח מוציאה אותנו בסדר, בכף של זכות אבל אחרי הכל אני מכיר כמה ואני כולל את עצמי ביניהם, שבמהלך החיים הוא עשה להם רק טוב ואחרי הכל זה ורק זה מה שבאמת חשוב. מולדאבי מספר על ההורות שלו, שנראת לו כהורות בגיל מבוגר אבל זה כאילו הפיצוי שלו על הכל. אני מאחל מכל לבי שירווה בכך נחת. התגובה של מולדאבי היתה שהוא מודה לי על התגובה המחממת והמעודדת, וכמובן שזכותי לאהוב או לא לאהוב את כל מה שהוא עושה או לא עושה. אני יכול לומר לכם שגם אם בזמנו התקשתי לקבל את מולדאבי כג'ים מוריסון היום אני דווקא רואה את החן שבזה. לסיום אני נזכר בשיר "כולנו זקוקים לחסד" (של המשורר נתן זך) ומבקש להוסיף ולומר למולדאבי (כגבר אל גבר): "בוא ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום".

תעצרו רגע ותגידו לי, לפני שהטקס מתחיל (להבדיל כמו בפתיחה של היצירה "אמריקן פרייר" של ג'ים מוריסון), מה השם "שרון מולדאבי" אומר לכם. אני יכול לומר לכם שאני מכיר את מולדאבי כבר לא מעט שנים, עם כי לא באופן אישי ולכן על אף שבקריירת הסולו שלו הוא לא ממש הצליח לעניין אותי אני זוכר אותו לטובה בזכות כל מיני דברים ועכשיו אני מבקש לצרף גם את כתיבת הספר הזה לכל המעלות הטובות שלו. אני מאוד מעריך ומכבד אותו על דברים שהיה מעורב בהם במשך השנים. מספיק אם אזכיר אותו כעורך מוזיקלי בגלי צה"ל "בהפסקת עשר" (שזכורה יותר בזכות מיכל ניב זכרונה לברכה) ועם כסולן ומנהיג להקת "גן חיות".

מיד כששמעתי שיצא לאור ספר שמולדאבי כתב הייתי בטוח שאלך לרכוש אותו, ובאמת פרט מלהלל אין לי מה לומר. הספר נקרא "להלל את החול" והוא האוטוביוגרפיה שלו, סיפור חיים לא מהמשמעות הרגילה ואומר לא סיפור מרגע הלידה ועד לימינו אלא סיפור חיים בכמה תחנות גיאוגרפיות, ביניהם נורווגיה. התחנה הכי פחות צפויה בעיניי אבל בין השמות שמולדאבי מזכיר במשך הספר זה את קרל אובה קנאוסגורד בסידרת הספרים שכתב, "המאבק שלי" ואומר שבכך הוא קיבל ממנו השראה לא מעטה חבל רק שהספר של מולדאבי בהשוואה אליו דק אבל כולי תקווה שהוא ימשיך לכתוב, כי כמו שהוא כותב בצורה כנה ואמיתית ומעוררת הערכה יש חשק להמשיך ולהקשיב לו עוד. מכיוון שאני מכיר את מולדאבי כלכך טוב באמת לא יכולתי שלא לשמוע אותו מקריא לי את הספר בקול שלו.

כמתבונן מהצד מעולם לא ראיתי / לא חשבתי את החיים של מולדאבי כהחמצה אבל זה הטעם שהוא מכניס לפה של הקורא, באמת טעם של חול אבל אם להתייחס באמת לשם הספר הרי שאנחנו החילונים, מברכים להבדיל מהדתיים על החול ולא על הקודש, במשמעות שלא מקבלים את החיים כפי שהם ומה שנגזר עלינו מלמעלה אלא אנחנו מהללים את החול, את מה שאנחנו יוצרים או לפחות מנסים ליצור במהלך כל החיים שלנו. הוא מספר על הקריירה שלו שלדבריו לא הצליח בה, על אירוע מצער שהיה לו כשראה את עצמו רוקיסט ולא מסתיר את העובדה שניסה לשדר משהו ברוח של ג'ים מוריסון, בעיקר עם אלבום הבכורה שלו כזמר בכוחות עצמו.

ניסיתי ליצור קשר עם מולדאבי דרך חבר משותף, כי הרגשתי כמי שקרא את הספר שיש לי מסר מסויים להעביר לו, וכן הקשר נוצר אך נאלצתי להסתפק רק בלשלוח אליו הודעות אלקטרוניות, ביקשתי ממנו שלא ישפוט את עצמו לרעה, ההיסטוריה מתפקידה לשפוט את כולנו מקטן עד גדול ולא בהכרח מוציאה אותנו בסדר, בכף של זכות אבל אחרי הכל אני מכיר כמה ואני כולל את עצמי ביניהם, שבמהלך החיים הוא עשה להם רק טוב ואחרי הכל זה ורק זה מה שבאמת חשוב. מולדאבי מספר על ההורות שלו, שנראת לו כהורות בגיל מבוגר אבל זה כאילו הפיצוי שלו על הכל. אני מאחל מכל לבי שירווה בכך נחת. התגובה של מולדאבי היתה שהוא מודה לי על התגובה המחממת והמעודדת, וכמובן שזכותי לאהוב או לא לאהוב את כל מה שהוא עושה או לא עושה. אני יכול לומר לכם שגם אם בזמנו התקשתי לקבל את מולדאבי כג'ים מוריסון היום אני דווקא רואה את החן שבזה. לסיום אני נזכר בשיר "כולנו זקוקים לחסד" (של המשורר נתן זך) ומבקש להוסיף ולומר למולדאבי (כגבר אל גבר): "בוא ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום".