כאשר עומדים מול ה"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו, אין אנו ניצבים רק מול ספר, אלא מול קתדרלה של רוח האדם, שנבנתה מתוך האפר והחורבן של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה בה המוות רקד את ריקודו האכזרי, לא פסח על עשירים ואצילים, איכרים ועניים, נשים, גברים ותינוקות. בוקאצ'ו, בכישרון פנומנלי ובתעוזה חסרת תקדים, הצליח לזקק מתוך אימת המגפה השחורה את תמצית החיוניות האנושית. היצירה הזו היא שיר הלל לחיים, שנכתב

בעקבות המגפה המודרנית החלטתי לקרוא שוב את "דקמרון" על ימי המגפה האחרת. מה להגיד? רק התפאורה השתנתה (בגדים, טכנולוגיות, אולי רפואה), אבל טבע האנשים כמעט ולא השתנה. כאשר הטכנולוגיות מתפתחות יותר מהר מהמוסר, תהיו מוכנים לצרות.

יש כאן מאה סיפורים קצרים, ומתוקף כך יש בהכרח סיפורים נהדרים וסיפורים.. ובכן, לא כל כך נהדרים.
יש כאן סיפורים שרוחם לא בדיוק מתאימה לקורא המודרני, כמו למשל אחד בשבחי הכאת נשים, אבל באופן מפתיע גם נוכחים כאן רעיונות רבים שלקורא המודרני קל לקרוא ולאהוד, כגון סובלנות דתית(!), ביקורת עזה כלפי סיאוב ושחיתות אנשי דת, סיפורים ארוטיים וגסים שגם היום יש בהם נועזות רבה, סיפורים מצחיקים מאוד וכהנה וכהנה..