ביקורת ספרותית על אורנים - פרוזה # מאת ימימה חובב
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 28 במרץ, 2018
ע"י רץ


היסטוריונית ורומנטיקנית

אורנים הוא שם הספר של ימימה חובב, סופרת דתיה לאומית. במוקדו מפגש טעון בין חילוניים לדתיים לאומיים, בכך הוא מבטא את רגשותיי המעורבים לציונית הדתית. אני מרגיש כלפיה הערכה רבה, לאמונה הציונית האמתית שמנחה אותם. אך גם חשדנות ואי הסכמה מוחלטת, לגבי הדרך הפוליטית המערבת דת ומדינה, מודרניות עם משיחיות. קנאה על כך שהציבור הזה הוא האליטה הבלתי מעורערת של המדינה שלנו, מי שתפסו את מקומם של הקיבוצניקים והמושבניקים שנדחקו לפינה. לעתים אני אפילו מרגיש מבוזה לעומתם, בשעה כשמכנים אותי שמאל וסמול, כתיוג לו קונוטציה שלילית על סף הבגידה, בניגוד לימין שתמיד נקשר לציונית פטריוטית, ריאלית ומעשית. לעתים אני מתמלא זעם כשאני נזכר שמקרב הקבוצה הזאת יצא רוצחו של רבין, שהצליח לשנות את נתיב ההיסטוריה, כעת היא דוהרת לכיוון אחד, מדינה אחת המעוררת בי פחדים קמאיים.

עד כה ציינתי סיבות נגד, אך יש בי גם סיבות בעד, לקרוא את הספר אורנים של ימימה חובב.

אני מנוי על ירחון להיסטוריה בשם סגולה, בו כתובות חוקרות מהזרם הדתי לאומי, אחת מהן היא ימימה חובב, כותבת איכותית. אני חשבתי שמעניין לקרוא ספר שלה, לחפש כתיבה המשלבת איכות התבוננות של היסטוריונית, יחד עם פיסות חיים אוטוביוגרפיות שיהפכו את הרומן למעניין ומסקרן. התובנות ההיסטוריות של חובב, עשויות לחבר בין עולם חילוני לעולם דתי, בצורה מרתקת ואולי גם להראות אפשרות לחיבור אופטימי למרות המפריד, מה שלא מצליח להתחבר אצלי כעת.

פעם חלמתי על אישה שאגלה בין מדפי ספריית החוג להיסטוריה השוממת, ודרך העניין המשותף שלנו בספרים עתיקים תפרח אהבתנו, גישה שהייתה פנטזיה ארכאית כבר אז. המציאות הייתה שונה, את רעייתי מצאתי פוסעת ברחוב, לובשת טרנינג של מכון וינגיט. כעת באמצעות ימימה חובב, אני חוזר לעולם הספרים, שבהחלט יכול להיות מקום בו אינטלקטואליות קלאסית ורומנטיקה נפגשים.

אחרי שקבעתי רף ציפיות גבוה, מהספר אורנים של ימימה חובב, כל מה שנותר לי הוא לצאת לדרך.

הספר מתחיל בשתי פרידות כואבות. נגה ילדה טובה ירושלים, מקסימה, נאה ודתיה לאומית, השומרת נגיעה, מאבדת את סבא, ובמקביל אליו את אהובה גבי, שהחליט רגע לפני החתונה, לאחר שההזמנות כבר הוכנו וגם שמלת הכלה, להודיע לנוגה שזה לא היא, אלא הוא שעדיין לא בשל לנישואים, סוג של תבוסה ועלבון במיוחד לנוגה, בחורה שחצתה את שנתה העשרים ושבע.

נוגה הכואבת מחליטה להשלים דוקטורט בהיסטוריה, למורת רוחם של בני משפחתה, הטוענים כי בחורה מבריקה כמוה, יכולה למעשה להתקבל לכל חוג יוקרתי כמו רפואה, או הנדסה, אז למה בעצם לבזבז את החיים על מקצוע שאין בו יוקרה ולא פרנסה ראויה, אבל לנוגה אופי משלה, יש לה משיכה בלתי נשלטת לספרים ולטקסטים ישנים המעלים אבק, כאלה שעין לא ראתה, והיא מחליטה להפוך את תשוקתה לעיסוקה, לכתוב את הדוקטורט שלה על תחום מעניין מתחילת המאה הקודמת, על הממשק בין בני ישיבות חרדיות, לציונות ולמהפכנות הרוסית, ואוו, איזה נושא.

כשהיא משוטטת בספרייה, בין מדפי ספרי ההיסטוריה, היא פוגשת בגיא, דוקטורנט צעיר לספרות רוסית המתעניין באותה תקופה, ובמשוררת הרוסייה אנה אחמטובה, המלכה הטרגית של השירה. יש רק בעיה אחת, גיא הוא בחור חילוני. האם ליחסים בין בחורה שומרת נגיעה לבחור פואטי, זרוק וחופשי, יש בכלל סיכוי להתקיים? המפגש בין השניים מעלה בעיות זהות בחברה הישראלית, בה מתקיימים מתחים בין חילונים לדתיים, ובתוך קבוצת הדתיים לאומיים עצמה, החיה במתח מתמיד בין חלוניות לדתיות. חובב מתארת את המתחים והקונפליקטים בצורה עדינה, רגישה ונוגעת.

הרובד השני של הספר, הוא סיפור יחסים מיוסר, של הסבא והסבתא רבא של נוגה, המתרחש בתחילת המאה הקודמת, בו שרגא תלמיד חכם, הנחשב לעילוי בישיבה נחשבת, מתארס לרבקה בת למשפחה אמידה. סיפור המשנה ארוג לתוך הרובד הראשון במלאכת מחשבת כרומן מכתבים יפיפה.

לאחר מות סבא, עוברת נוגה לדירתו, כדי להירגע, שם היא מוצאת בספרייתו, צרור מכתבים ישנים, חלמו של היסטוריון, הצופנים בחובם פרשיה עלומה ומרתקת בתולדות השומר וניל"י. נוגה ההיסטוריונית מתחילה לפענח את המכתבים הישנים, דרכם נחשף הסוד והשקר, שהוסתר כמאה שנים בתוך משפחתה. גילוי הסוד מעלה שאלה, על הרלוונטיות של ההיסטוריה והאמת להווה?

זהו סיפור על ניסיון לממש אמונה ואהבת אמת, שלא פעם מביאים את נוגה לקונפליקטים עם עצמה. נוגה מבקשת לבטא את תשוקתה להיסטוריה, שמימושה נוגד לחומרנות ולשטחיות בחברה הישראלית. חובב מהדהדת את העבר הציוני, הדתי והמהפכני לתוך ההוויה הישראלית העכשווית, באופן בו היא נוגעת בתפרים בעייתיים בחברה הישראלית מרובת הזהויות והקונפליקטים.

חובב כתובת בסגנון מופלא, בעברית זורמת ומזמינה, מבטאת בצורה יפיפה את נופי הארץ וירושלים, כמו את פריחת השקד המזכירה את שמלת הכלולות הלא ממומשת. היא נוגעת בדייקנות ובכנות במערכות יחסים אנושיות, בהן מתקיימים רגעי כאב ובדידות מכמירים. היא נוגעת בקונפליקט ובגעגוע אותו מבטאים נופים מנוגדים, האורנים של לאה גולדברג, לעומת הים של משה שמיר.

אורנים, הוא רומן ייחודי, חכם ומקורי, מעורר השראה, העוסק בהיסטוריה כתלוית מספר נקודות מבט, המתייחסת לנקודת השבר הציוני, כתוצאה מחיבור בעייתי בין גולה למולדת חדשה, ובין דת למהפכנות וציונות. רומן שנכתב על ידי היסטוריונית, בעלת טביעת עין ורגישות היודעת לכתוב היטב.
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני ארבעה שבועות)
המילה אליטה רווייה בקונוטציות שליליות. כמובן ששלטון של מיעוט (בתפיסה פוליטית שחלקה חופף ורובה מנוגד לשלי) שהוא מה שמתכוונים אליו בביטויים ״שלטון האליטות״ ו״האליטות הישנות״ הוא משהו שלא ממש זוכה להערכה או הוקרה אמיתית. המגמה היא להחליף (כל צד לדעתו) את האליטה הישנה, הרקובה, המושחתת, ולהחליף אותה באליטה חדשה, רעננה, שגם היא כמובן תתקלקל עם הזמן ותהפוך לאליטה ישנה.

יש המון סוגים של אליטות, אפשר לקרוא עליהן, למשל, כאן:
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=95614797

אבל בגדול, גם ההתייחסות שלך כאן לציבור הדתי הלאומי כאל אליטה, טומנת בחובה את הסלידה הכללית שלך מאותו ציבור. אתה מרגיש שהם ״יושבים על השיבר״ וקובעים את סדר היום הציבורי. אנשים שתפיסת העולם שלהם שונה משלך (כולל הציבור הדתי לאומי) מרגישים בדיוק הפוך. שהאליטה המשפטית (שלא לומר חונטה, משפחתית, סגורה, מונוליטית, נפוטיסטית, שבוחרת-את-עצמה) והאליטה התקשורתית שיש לה מאפיינים דומים - הם הם שקובעים את סדר היום הציבורי בניגוד גמור לדעותיהם של הרוב המוחלט במדינה. מי צודק? אולי שני הצדדים. ואולי אף אחד. ואולי זה לא ממש משנה. כל אחד חושב את מה שהוא חושב ועושה את מה שהוא עושה.

שנצא כולנו מעבדות לחירות.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
אלון - תודה, אליטה זה לא כינוי גנאי, כל עם זקוק לאליטה איכותית שתציב ערכים, וחזון, שתציב גם רף גבוה של תרבות, ערכי דמוקרטיה, ליברליזם. לצערי חוץ מבית המשפט העליון, קיימים רק אליטות חילוניות מעטות, המשפיעות על סדר היום הציבורי, תקשורת - כאילנה דיין, האליטות המקושרות לציבור החילוני נעלמות. מי שקובע את סדר היום הציבורי, אלו האליטות השייכות לציבור הדתי לאומי, הערכים שלו חופפים לחלק מהערכים שלי, ולחלק האחר אני ממש לא מסכים. אבל אני גם לא רואה כעת אופציה לשנות את המציאות. העצוב במצב הזה, כמו שטוענת יעל, הוא שהאליטה המשפיעה טוענת, כמו ביבי שהיא נרדפת, על ידי המשטרה, התקשורת שלטון החוק ומה לא.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
רודנית - תודה
רץ (לפני ארבעה שבועות)
Pulp_Fiction - תודה, אני מודה אני רומנטיקן ללא תקנה, אבל רק לגבי הספרים שאני קורא. לגבי רצח רבין אני משוכנע שהתהליך של ההתפייסות היה מקבל כיוון אחר עם רבין היה ממשיך להנהיג. לגבי הרוצח, לא מדובר באדם בודד, אלא בקבוצה שלמה שכינתה את רבין כבוגד, אחדים פסקו לו דין מוסר, והיה מי שלקח מעט רחוק את המעשה נשא על גבי האווירה. הרוצח בהיבט הזה הוא רק השליח. כמובן שאני מסייג את הדברים, אסור להאשים ציבור שלם, אבל אלו התחושות הקשות שלנו.
אלון דה אלפרט (לפני ארבעה שבועות)
כולם רוצים להיות עלית. אף אחד לא רוצה להיות אליטה.
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
yaelhar, גם מכיוון בית המשפט העליון נשמעות תלונות על פיחות במעמדו ומתקפות עליו. זה חלק מהתייחסותו לעצמו. או "התבכיינות" אם להשתמש במילותיך (אני לא הייתי מגדירה כך, אך לשיטתך).
בקיצור, בדיוק אותם שני קולות שייחסת לציבור הדתי לאומי.
(אני גם לא חושבת שאחרים כמהים להיות הוא, מה שהיה חלק מהגדרתך קודם).

אלון, כי נראה שיש מי שמוכן להגדרה של רץ את הציבור הדתי לאומי כאליטה למרות שהוא אינו 180 מעלות ממנו ובעיקר כי נראה שיש מי שהיותו 180 מעלות מציבור מסויים גורם לו דווקא לדחיית הרעיון של אותו ציבור כאליטה.
yaelhar (לפני ארבעה שבועות)
רויטל - אני חושבת שיש פה בהחלט אליתא.
לא כל מגזר בארץ מרגיש כמיעוט מותקף.

אם למנות מוסד אחד - בית המשפט העליון הוא אליתא. וזה ממש לא משנה שאלה שפסיקותיו לא נראות להם מתקיפים אותו. התייחסותו לעצמו - ההיצמדות לעקרונות היא התנהגות של אליתא. ההתייחסות של אחרים אליו - בכבוד - היא ההתייחסות לאליתא.

ציבור אינו יכול להיות אליתא, לדעתי. בדיוק כמו שציבור אינו יכול להיות מנהיג. יש בודאי בודדים בציבור הזה שהם אליתא - לפי ההגדרה שהביא רץ.

הציבור הדתי-לאומי משדר, כך אני מרגישה, בשני קולות. מחד הוא מגדיר את עצמו כעלית תרבותית, כזו שצריכה להנהיג ולמשוך אחריה (בהתלהבות) את כל העמך. מאידך הוא מתבכיין על זה שהוא נרדף על דעותיו על ידי אותם עמך... [לא יכולה להביא דוגמאות, כרגע]

חג שמח ואביב נפלא.

אלון דה אלפרט (לפני ארבעה שבועות)
למה לא?
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
יופי של אלגוריתם, אלון, אבל נדמה לי שכאן לאורך הדיון הוא לא ממש מוכיח את עצמו.
אלון דה אלפרט (לפני ארבעה שבועות)
מעניין שדווקא אליטה (שהתרגום הישיר של elite הוא עִלִית) הפכה לכינוי גנאי, קבוצה שיש לשבור את ההגמוניה שלה ולהסיר אותה מהדרך כדי לפנות אותה לציבורים אחרים, ערכיים ואמיתיים, ובתנאי שאותה אליטה אינה מהמחנה שאיתו אני מזוהה פוליטית. הציבור הדתי הלאומי מרגיש עלית אבל לא רוצה להיות מזוהה עם אליטה, וכופר בכך שיש לו את הכוח והמעמד הדרושים לו כדי להיחשב אליטה אמיתית. כך כמובן גם בית המשפט העליון, אשכנזים עשירים (סליחה) או כל מי שתבחרו. השתמשתם במילה ״אליטה״ כלפי מישהו? קחו 180 מעלות - שם אתם ממוקמים פוליטית.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
יעל - תודה. מהי אליטה, נזקקתי להגדרה של ויקיפדיה: אֵלִיטָה (מצרפתית: élite, נבחרים. על פי האקדמיה ללשון העברית: "עִלִּית") הוא מונח בסוציולוגיה המתאר קבוצת אנשים מצומצמת בחברה, אשר זוכה ליחס מועדף על פני יתר הקבוצות בחברה, מחזיקה בעוצמה חברתית המאפשרת לה שליטה או השפעה מכריעה על החברה או על חלקים ממנה. ההמון, לעומת האליטה, מהווה מספרית את רוב החברה ואינו מאורגן, נעדר עוצמה ומגויס מלמעלה על ידי האליטות.[1]

מאפייניה הייחודיים של קבוצת האליטה מזכים אותה ביחס מועדף על פני יתר החברה, בין מאפיינים אלו נמנים: מעמד חברתי, מעמד כלכלי, מוצא אתני, בעלות על משאבים, כישורים ותפקידים מיוחדים. למרות עוצמתה, האליטה זקוקה לתמיכה מההמון.[2]

ההגדרה הזאת בהחלט תואמת את הכוח היחסי שיש לציונות הדתית כעת במדינה. אלא מה חלק גדול מקבל את מעמדה, והחלק האחר מתנגד למעמדה המיוחד, כמו ההשפעה הפוליטית שלה.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
חני - מחנה השמאל מפורק ולא קיים, ולכן אין מה לגשר בין שתי קבוצות או מחנות, והמצער הוא שעדיין הורטואליות של מחנה השמאל ממישכה להוות אוביקט לשינאה. ולמרות התסכול, אני מנסה למצוא את המגשר, בעיקר בחלק מהערכים התרבותיים שקיימים בציונות הדתית, אהבת הארץ, יחס של כבוד למורשת ולהיסטוריה. הספר הזה מביא לביטוי באופן יפה את אותם ערכים, וגם מעורר חשיבה לקונפליקטים ולשסעים בחברה הישראלית.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
אירית - תודה
רץ (לפני ארבעה שבועות)
נעמי - תודה לכנות שלך, את צודקת בבקורת שלך לגבי בצורך להימנע מתיוג יצירת אמנות, או מהחרמה, רק בשל העובדה שמי שכתב אותה משתייך לקבוצה מסויימת. אני עובר תהליך פתיחות עם עצמי, קריאת הספר היא החלק המוצלח שלו. שלו.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
סקאוט - תודה, הספר הזה נכתב עבורך הוא עוסק במשוררים, באנשים אוהבי שירה וכמובן הוא מספר על היסטוריה ועל האופן שבו היא מתחברת להווה.
רונדנית (לפני ארבעה שבועות)
תודה רבה רץ, סקירה מאד מעניינת, בהחלט סקרנת
Pulp_Fiction (לפני ארבעה שבועות)
רץ, אתה רומנטיקן חסר תקנה. בתוך תוכי גם אני כזה, גם אם המציאות מילאה אותי בקורטוב של ציניות. כתבת נפלא. אני מסכים שהציבור הדתי לאומי הופך לאליטה. זה ניכר כשרואים אותם בקדמת הבמה בתפקידים ציבוריים, מדעים, הייטק ואיך לא- בצה"ל. בראש גם אני לא בטוח לגבי היחס אל דרכו של הציבור הזה(אם כי לא ניתן להכליל בשום אופן, זה ציבור שרחוק מלהיות חד -גוני גם בתפיסותיו הפוליטיות) כי הייתי רוצה לחיות במדינה חופשית וליברלית, אך בלב אני מלא חיבה והערכה אליו. לא קל להם במתח הזה שציינת בין החילוניות לדתיות, אך רובם מצליחים לשלב בין תורה לעבודה ואומנות בדרך אצילית ומעוררת הערצה.
אני רק לא מסכים עם מה שכתבת לגבי רצח רבין -לדעתי לא היה בו על מנת באמת לשנות את מסלול ההיסטוריה. יותר מזה: לולא המעשה הנורא הזה השמאל היה מחוסל ללא אפשרות של שיקום כבר מ-1995 ואפילו ברק לא היה נבחר ב-99'. גם אם המפגע חבש כיפה אין זה אומר שהוא ייצג בדרך כלשהי את הציבור הדתי לאומי, הוא פשוט אדם הזוי וקיצוני.
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
yaelhar, לפי ההגדרה שלך, אין אליטה בארץ כלל...
כמעט כל מגזר בחברה הישראלית מרגיש שהוא מיעוט מותקף, ואינני מכירה כל מגזר שאנשים שאינם שייכים אליו רוצים להיות הוא.

(ואף מילה על כך שמבין השורות שלך משתמע שבעיניך הציבור הדתי-לאומי הוא השולט במדינה. לא פחות.
נראה לי שלהרגיש מיעוט מותקף זה הספורט הלאומי שלנו).
yaelhar (לפני ארבעה שבועות)
הביקורת מעניינת.
ההנחה שלך (ואולי של חוקרים מכובדים של החברה בישראל) "שהציבור הזה הוא האליטה הבלתי מעורערת של המדינה שלנו" היא שגוייה, לדעתי. אליתא אינה, בהכרח, מי ששולט במדינה או מי שמחוקק חוקים שמתאימים לו. אליתא היא דבר חמקמק, שכל האנשים השותפים לאותה חברה מודעים אליו אם כי לא יודעים לכנות אותו בשם.

להיות אליתא ניכר בעיקר על ידי הרצון של אחרים להיות אתה, והכבוד שהם מרעיפים עליך גם כשהם רוצים לסלק אותך מהדרך. עצם ההרגשה של הציבור הדתי-לאומי שהם מיעוט מותקף - וממש לא משנה אם עובדתית זה נכון - שוללת היותם אליתא של המדינה.(וכך גם חוסר הרצון של אנשים שאינם שייכים לציבור הזה להיות הם)
חני (לפני ארבעה שבועות)
יש מי שזוכר עוזי דברי רבין. "אין אנו שוכחים לרגע כי בין שתומכים במהלכים שלנו ובין שמתנגדים להם - כולנו אחים, כולנו יהודים וגורל אחד לכולנו."
עוזי הציונות החדשה שאתה מדבר עליה, היא לא נחה לרגע. עמלה בכל רגע נתון לחנך דורות חדשים על ברכי הציונות הדתית. בונה מכינות על מכינות ומכשירה את הקרקע לבוא היום.
אם אתה רוצה שינוי אז תחנך אחרת. לא מרימים ידיים על משהו שמאמינים בו.
והדרך הכי טובה היא לתת לילדים שלנו טעימה מהמשנה שלך כשמאלני גאה.
כשיש תהומות, שם השיעור הכי טוב שלנו לחפש מכנה משותף.
סקירה יפיפיה וחחג שמח.
אירית (לפני ארבעה שבועות)
תודה רץ, על הסקירה המרתקת.
וחג שמח .
נעמי (לפני ארבעה שבועות)
רויטל - אלא שיש מן תחושה כללית כזו שכשהמיעוט קורא משהו שכתב אדם מהשקפת עולם מנוגדת בתכלית (כמו למשל דתיים שקוראים את יובל נוח הררי או את יש אלוהים) זה נורמלי ובסדר כי זו ההשקפה השלטת, אבל כשהרוב מתבקש לקרוא ספר אלטנרטיבי (כמו התגובה ליש אלוהים - אלוהים משחק בקוביות) אזי הם מתחילים לפשפש בציציותיו של הכותב, ותואר רב למשל (גם אם הוא צמוד לד"ר) מעורר בהם רתיעה...
אין לי שום בעיה עם גישה שתוהה על קנקנן הסופר ומכוונת לקנקנים דומים (כל עוד זוכרים להסתכל גם על קנקנים אחרים מידי פעם), אבל שזה יהיה סימטרי, ואם למשל אתה חש גאווה קלה על כך שהתגברת על עצמך וקראת ספר של סופרת דתיה לאומית, תזכור שעל כל ספר כזה הדתיים כאן קוראים כמה עשרות ספרים של חילונים...
נעמי (לפני ארבעה שבועות)
תודה על הכנות היה מעניין להציץ קצת ל"נפש שמאלנית" (במרכאות כפולות) ועל יחסה לציונות הדתית, וגם מעציב, כי קשה להביט בתהום הזו, שאני עומדת על שפתה יום יום, כדתיה בין חילונים.
שונרא קפצת מהר מידי, על אף שאני אכן מסכימה לדעתך על האליטה השולטת, אבל לכתחילה הבנתי את כוונתו - רץ השתמש במילה אליטה במובן של "מלח הארץ" (אם כי הביטוי הזה אינו חביב עלי מאז שגיליתי את מקורו הנוצרי).
אני אחפש אותו הודות לסקירה שלך ושל רויטל.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ואו. נשמע ספר נפלא. יש לי הרגשה חזקה שהוא יתאים לי. הזיקה לישראל הישנה ולספרות ישנה ניכרת כאן בכל מילה ומילה. אנה אחמטובה? האישה הזאת נהדרת והוציאה שירים נפלאים ועצובים.

אקרא אותו בעצמי ואמליץ לחברתי על הספר. נושא קשרי דתיים וחילונים מהווה עבורה תחום עניין מרכזי. תודה רץ על סקירתך היפה מאוד, כתמיד.
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
רץ, גם אני משתייכת לקבוצה שמרגישה כמיעוט...
גם היום, אבל התחושה היתה קשה הרבה יותר לפני עשור ולפני שניים ושלושה עשורים.
ועדיין, אנשים סביבי תמיד קראו גרוסמן ועוז, למשל.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
רויטל - אני בעצם שייך לקבוצה שמתגוננת שמרגישה כמיעוט, שהפסיקה להשפיע על סדר היום הציבורי, כמו על העובדה שהמדינה מאבדת את ערכי היסוד שלה, והופכת להיות יותר ויותר מושחתת.
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
רץ, לא יודעת. רוב הימניים שאני מכירה לא נמנעים מקריאת ספריהם של סופרים שמאלניים.
יש הבדל בין קריאת טקסט פוליטי (למרות שחשוב כמובן להכיר גם את דעותיהם של אנשים שאיננו מסכימים איתם, אבל אני מבינה שזה יכול להיות מתסכל או מעצבן), לבין קריאת טקסט ספרותי.
גם אם הספר מהווה אלגוריה לשסע, הוא עדיין לא ספר פוליטי שמביע דעות בנושאים פוליטיים שעל הפרק.

אבל אם אתה נהנה מסגולה, אין ספק שאתה מצליח לגלות פתיחות:)
רץ (לפני ארבעה שבועות)
מחשבות, אני חושב שגם בתחומים כמו היסטוריה הציבור הדתי הולך ותופס מקום של כבוד, משום שלמידה בתחומים שלא בהכרח קשורים לתגמול כספי, עדיין מהווים גורם משיכה לציבור זה, הרבה יותר מאשר בקרב הציבור החילוני. לא פעם אתה רואה אותם בתחומי הנתינה כמו התנדבות לפצועים וכ"ו. הבט לבוגרי הסירות, לבוגרי קורסי הקצינים הקרביים, ואי אפשר שלא להבין שיש מקמות שבהם רואים את הציבור הזה מעבר למשקלו היחסי, באופן שמעורר כבוד.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
רויטל - תודה, על כך שבזכות הביקורת המשובחת שלך קראתי את הספר. כן אני מאוד מעריך את הציבור הדתי, ויחד עם זאת אני חלוק עליו בתחומים מסוימים, זה לא פעם גורם לי לא לקרוא טקסטים של כותבים השייכים לציבור הזה. אורנים עצמו הוא אלגוריה למצב של החברה הישראלית, בה קיים שסע בין הציבור הדתי לאומי לציבור החילוני המזוהה עם השמאל. זאת המציאות של החברה הישראלית ב- 2018, יחד עם זאת אני לא יכול שלא להעריץ תכונות כמו ערכיות המתקיימת בחברה הזאת באופן שמעורר קינאה.

אני אישית מנסה להתגבר ולגלות פתיחות, וכאמור מנסה למצוא את המשותף ולא רק המפריד. הספר הזה הוא ביטוי נפלא לאותם דברים שיכולים להיות משותפים
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
סיכמת את הפתיחה שלך במשפט: "עד כה ציינתי סיבות נגד, אך יש בי גם סיבות בעד, לקרוא את הספר אורנים של ימימה חובב."

ואני ממש לא מבינה איך דעתך על הציבור הדתי-לאומי יכולה להוות סיבה לא לקרוא את הספר. (כן, קראתי עד הסוף והבנתי שאתה ממליץ על הספר, ועדיין לא הבנתי את הפתיחה שלך. השתייכותה המגזרית של הסופרת יכולה להוות סיבה לא לקרוא את הספר? מה גם שלא מדובר בספר פוליטי, לדעתי בביקורת שלך יש יותר פוליטיקה מאשר ב-277 עמודי הספר).

מעבר לזה ביקורת יפה לספר שגם אני אהבתי.
מחשבות (לפני ארבעה שבועות)
הציבור הדתי הוא אולי זה הקובע את סדר היום הציבורי, הוא לא בהכרח חופף לאליטה האינטלקטואלית. הוא בהחלט, הדתי, למדן וחד בפרטים, אבל לא מוביל אותנו בהכרח בדרך הנכונה והליברלית.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
מצטער חשבתי כך טעות. לגבי ההרגשה כך אני מרגיש, זאת לא שנאה כמו שרבים מהימין שונאים, אלא מחלוקת וזה בהחלט תמונת המצב של ישראל , מה הבעיה לדבר על זה לשקף את מה שאנשים חושבים, ויחד עם זאת לנסות להבין, כפי שאני התחלתי לקרוא טקסטים לא מהמחנה שלי, ואני מודה שמאוד אהבתי, זאת אומרת שלמרות המחלוקת יש גם הרבה מהמשותף.
שונרא החתול (לפני ארבעה שבועות)
ואתה כמובן בטוח שלא קראתי את כל הביקורת. הנה לך עוד תהום.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
עמיחי - תודה, הספר מאוד מעניין, איכותי ורלוונטי לסדקים ההולכים ונפערים בחברה הישראלית. אין ספר שהציבור הדתי קובע היום את סדר היום הפוליטי במדינת ישראל, בעקר בנושאים של התיישבות, מדינה אחת לעומת שתי מדינות, נשים בצבא, ועוד שפע סוגיות.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
שונרא - הטענה לאליטה היא של סוציולוגים העוסקים בחברה הישראלית, וזאת גם הרגשתי אגב באופן חיובי, לערכים, לתרבות, ולמצב הסאציו אקונומי. אני חלוק על דרכם הפוליטית, זאת דעתי והרגשתי ואני מבטא אותה . אבל למרות הכול אני מחפש את המשותף. אם היית קוראת את המשך הביקורת שלי, היית מבינה שהחלק השני שלה הוא מפרגן ומאוד חיובי, כך הציון שהספר קיבל, אז אל תקפצי מקריאת חצי ביקורת בלבד.

חג אביב שמח גם לך
שונרא החתול (לפני ארבעה שבועות)
רץ, קראתי את הפיסקה הפותחת והרגשתי איך תהום נפערת בינינו.
אתה סבור שהציונות הדתית היא האליטה הבלתי מעורערת של המדינה. אני לא נמנית על הציונות הדתית ובוודאי איני דוברת שלה, אבל אני, ממקום מושבי הצנוע, מרגישה יום יום ושעה שעה שהאליטה הבלתי מעורערת השלטת במדינה, שמכתיבה דה פקטו כל צעד ושעל, היא זו של רחביה, בית המשפט העליון וארגוני השמאל. והנה לך כבר תהום אחת בה כל צד מרגיש נדחק, נשלט ומקופח.
אתה גם כותב שהציונות הדתית (שהיא האליטה הבלתי מעורערת של המדינה, לתפיסתך) תפסה את מקומם של הקיבוצניקים והמושבניקים. משמע, הקיבוצניקים והמושבניקים היו האליטה הבלתי מעורערת של המדינה אך נדחקו ע"י הציונות הדתית. אם אני מבינה נכון הרי שמבחינתך כשהקיבוצניקים והמושבניקים היו האליטה במדינה, זה היה בסדר. והנה לך תהום שנייה שנפערת כי אתה בעצם קובע או מרגיש שלך ניתנה הזכות לקבוע מי צריכה וראויה להיות האליטה השלטת במדינה.
אתה מרגיש מבוזה על כך שהם מכנים אותך שמאל וסמול בעוד אתה עצמך מכנה אותם משיחיים, ולא כמחמאה. גם בז'רגון התקשורתי החלוקה היא לימין קיצוני/ימין פשיסטי/ימין משיחיסטי מצד אחד, ובצד השני יש רק שמאל. או במקרה הגרוע, סמול.

נחמה פורתא היא שאתה קראת את הספר הזה ואני בדיוק סיימתי לקרוא ספר של עמוס עוז על קיבוצים.
חג אביב שמח.
עמיחי (לפני ארבעה שבועות)
מעניין, תודה. אשתי קראה את הספר ונהנתה ממנו מאד.

לא צריך להפריז בחשיבות של הציבור הדתי-לאומי. יש בו טובים ומצוינים בכל מיני תחומים, ויש בו אידיוטים מוחלטים. כמו אצל כולם. לעניות דעתי, הוא בוודאי לא ציבור אחד שחושב ופועל כגוף אחד, בדיוק כמו שלא נכון לחשוב כך על אף "קבוצה" או מגזר בחברה הישראלית.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
מירית - תודה, משתי סיבות, אני טוען שהציבור הדתי לאומי הוא אליטה, זה מה שאני מרגיש, וזה מה שטוענים מומחים לחברה הישראלית.
רץ (לפני ארבעה שבועות)
לי - תודה, כמי שמכיר את טעמך אין ספק שאת הספר הזה עבורך, גם אהבה גדולה מהחיים, היסטוריה וערכים מוספים.
מירית (לפני ארבעה שבועות)
כתבת יפה מאוד, נשמע ספר מעניין. למה אתה חושב שהציבור הדתי לאומי הוא האליטה הבלתי מעורערת בישראל?
לי יניני (לפני ארבעה שבועות)
סקירה נהדרת כמו תמיד. אני מגלה בתוך הסקירה מנעד נושאים שאני אוהבת.
מעניין!
רשמתי לעצמי





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ