ביקורת ספרותית על אורנים - פרוזה # מאת ימימה חובב
ספר טוב

---

אתחיל מהסוף:
אהבתי את הספר הזה. נשאבתי לתוכו, ונהנתי מאוד מהקריאה.
חשוב לי להתחיל מכאן, כי יש לי גם ביקורת על הספר, ואולי אחרי שאכתוב את כולה, ישתמע שלא מאוד נהנתי, אבל העובדה היא שנהנתי מאוד.

***
כבר העלתי פה את התהיה הזו יותר מפעם.
יש לי הרגשה שלא נכתבו מספיק רומנים היסטוריים על תקופת קום המדינה.
ובפרט מורגש החוסר כשמדובר על התקופה שבין עליה ראשונה ועד סוף מלחמת העולם הראשונה, אפילו קצת הלאה לתוך תקופת הבריטים.
כן, יש את גיא אוני כמובן, ואת ספר ההמשך חוות העלמות, ואות מאבשלום...
ומה עוד?
אז כרמליטה המליצה לי על "החצוף הארצישראלי הראשון" ועל "הביתה" (סקירה עליו תגיע בהמשך), ואז פתאום קיבלתי בבת אחת כמה דרישות שלום מהתקופה:
במדור סקירת ספרים כלשהו, הופיע שם של רומן חדש שיצא לאור שמתרחש על רקע העליה השניה, וקצת ניסיתי להשיג אותו, למרות שבלב ולב כי היתה לי הרגשה שהוא קצת רומן רומנטי, לא ממש הסגנון שלי, אבל בכל זאת, התקופה. ולא הצלחתי.
בתחרות סיפורים קצרים הופיע הסיפור המקסים הזה:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/900/043.html
המתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובין גיבוריו ניתן למצוא את טרומפלדור וז'בוטינסקי.
ואז קראתי כתבה בעיתון על ימימה חובב, ועל הרומן שהוציאה, שעוסק בתקופת העליה השניה, וכבר לא התאפקתי וקניתי את הספר מיד במוצאי שבת.
קניה אימפולסיבית שהוכיחה את עצמה.

וכבר לא משנה, שהרומן הוא בעצם לגמרי עכשוי, ולא כמו שמשום מה חשבתי, רומן מהסוג הזה שמחולק לקטעים-קטעים, חלקם בהווה וחלקם בעבר.
מפוזרים בו מכתבים וקטעי יומן מתחילת המאה, אך רוב הרומן הוא בן ימינו.
אבל כאמור, לא משנה.
כי כל כך נהנתי ממנו.

במרכז הרומן עומדת נגה, בחורה צעירה, דתיה, רווקה.
היא בחורה מאוד מוצלחת, נגה. מבריקה, ונאה, באמצע דוקטורט בהיסטוריה, מחלטרת פה ושם, כדרכם של אקדמאים במחצית דרכם, אבל אם כבר חלטורה, עושה רושם שהולך לה בכלל לא רע: היא מדריכת סיורים מבוקשת, וגם מסייעת בהוצאת ספר העוסק בעליות הראשונות.
יש גם בקיעים בתמונה המוצלחת הזו, כמובן.
בן הזוג שלה, גבי, הוא סרבן חתונה, והקשר ביניהם שמדשדש כבר שנתיים, הולך ומתקדם לקראת משבר סופני, בזמן שאחיה הקטן כבר כמעט מאורס לבחורה מעצבנת שרואה את ייעודה בחיים כאשתו של- ובזה, פחות או יותר, מסתכמות שאיפותיה.
וההורים שלה לא ממש מרוצים מהנתיב האקדמי שבחרה לעצמה. הם היו רוצים שתבחר תחום לימודים עם יותר אופק מקצועי. על היסטוריה אפשר לקרוא בשביל הכיף, בערב אחרי העבודה, בתנאי שהעבודה היא משהו כמו רפואה, ראיית חשבון, תכנות...

חשתי הרבה הזדהות עם נגה.
היא מסתובבת במסדרונות הר הצופים ויושבת ללמוד באולם קריאה יהדות בגבעת רם, ושואבת אותי בקלות יחד איתה אל אותם מסדרונות, אותו אולם, תקופת האוניברסיטה שלי. תקופת הרווקות, הדייטים, שברון הלב.

אז נכון שהיא לא סובלת את גיסתה לעתיד, ואני אוהבת את גיסתי עוד משיחת הטלפון הראשונה והלא מתוכננת בינינו (אח שלי נהג, אני עניתי), ונכון שהיא לומדת היסטוריה בניגוד לדעת הוריה, ואני בכלל למדתי מדעי המחשב , מקצוע שנחשב פרקטי וראוי בעיני ההורים של נגה.
אבל את הסיטואציה של האח הקטן שמתחתן לפניך, בחברה שמצפה מבנות להתחתן מוקדם יותר מבנים ובאופן כללי להתחתן מוקדם, אני מכירה היטב.
ואת הסביבה שלא מרוצה ממה שאת לומדת (מדעי המחשב? כאילו היי-טק? ואיך זה יסתדר כשתהיי אמא?) אני גם מכירה, מה שמבהיר בפעם האלף, שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם, אז חבל בכלל לנסות.
הספר נפתח בהלוויה של סבא של נגה, הסבא שסיפור חייו הוא זה שמלכתחילה משך את נגה ללמוד היסטוריה.
וגם כאן, חשתי הזדהות עם נגה. עם הקשר שלה לסבא, שמשפיע על הקשר לתקופה ההיסטורית.

הספר כתוב בשפה קולחת, יומיומית (חוץ מהקטעים המיוחסים לתחילת המאה), לא מאוד ספרותית, לא ספר שקוראים רק בשביל השפה, אבל נעימה ולא מתאמצת.
הדיאלוגים אמינים בפרטים הקטנים (אם כי לפעמים כושלים דווקא באמירות הגדולות, בגילוי הלב המוגזם), ובכלל, הספר משופע בפרטים קטנים, שיחות סתמיות, קטעי יומן ומכתבים שלאו דווקא מצטרפים לתמונה הגדולה, אבל כן יוצרים תחושה של אמינות, של היכרות, של כניסה לתוך הסיטואציה.
יהיה מי שימצא את זה מייגע. אני, שחיבבתי מאוד את נגה, שמחתי להכיר אותה עוד יותר בדרך הזו, ולהיכנס עוד קצת לתוך המציאות שהספר טווה.
הטריק הספרותי שעליו מבוסס הספר, מציאת מכתבים מן העבר ששופכים אור חדש על פרשיות משפחתיות מהעבר, משומש ולא מאוד אמין.
גם דמותו של גיא, הבחור איתו רוקמת נגה קשר במהלך הרומן, לא הכי אמינה. להציע לנגה את הדירה שלו לשבת שלמה, שניה וחצי אחרי שהיא סוף סוף הואילה בטובה להתנצל בפניו על שפגעה בו לפני שבועיים, ומיד אחרי זה לבקש ממנו טובה "קטנה" של תרגום מכתבים ישנים מרוסית?
גיא הוא קצת נחמד מדי. קצת יותר מדי פנטזיה מאשר בחור אמיתי.
האנלוגיות בין גבי המתוסבך, ארוסה לשעבר של נגה, לסבא רבא שלה, מתקן העולם המיוסר, בין גיא הלא-בדיוק עולה חדש לסבא רבא שעלה לארץ וחזר לרוסיה, כאב שתי המולדות שאמור לאפיין את שניהם אבל לא ממש משכנע אצל אף אחד מהם, החזרה שוב ושוב על כך ש"זהו תמיד הסיפור של עצמנו שאנו מנסים לספר", כאילו לא נבין לבד אם לא יזכירו לנו כל כמה עמודים, כל אלו פגמים שאי אפשר להכחיש אותם.
ובכל זאת, הם לא פגמו בהנאה שלי מהספר. הסיפור סקרן אותי ושאב אותי וסלחתי לו על הפגמים הקלים.
ניכר שהסופרת היא היסטוריונית המכירה היטב את החומר עליו היא כותבת, ועם זאת, ניכר שהספר איננו ניסיון לספר פרשיה היסטורית ולעטוף אותה במעטה דק של סיפור, כי אם רומן של ממש החצוב מלבה של הסופרת, והידע ההיסטורי מעשיר אותו ומוסיף לו רובד.

אני מתאפקת שלא להשוות אותו ל"כמה מוכר, כמה זר" של יפעת ארליך, שאף הוא יוצא מנקודת מוצא של פרשיה היסטורית...
אבל מכיוון שקראתי את שניהם באותה התקופה, ושניהם ספרים שבמרכזם עומדים גיבורים דתיים ופרשיה היסטורית מרתקת, קשה שלא ליצור את ההשוואה הזו.
אשאיר לכם להבין לבד לטובת מי היא נוטה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אורנים - פרוזה #