זה הדבר הטוב היותר שקראתי כבר זמן רב.
הגעתי אל הספר בדרך מקרה, הוא היה מונח בספרית רחוב מאולתרת בתחנת אוטובוס, לא רחוק מהמקום בו אני נוהג לרוץ...
ואם אני לא טועה גם אימצתי אותו בסוף אחת מהריצות שלי, או שמא זה היה בכלל כשלקחתי את הבת שלי להתאמן על גלגיליות.
לא משנה.

לא קרה הרבה פעמים שיצא לי לקחת ליד כחמישה ספרים ברצף שלא הצלחתי לצלוח אחד אחרי השני, אולי מתוך איזה חוש ביקורתי חמור שתקף אותי, או סתם מפאת "חוסר התאמה"(וכולם היו ספרים מומלצים ומעוטרים וכן הלאה), אך דבר מה לא הסתדר...עד שהגעתי ל"עוגיות המלח".

עברית שהיא חגיגה אמתית, נוטפת ארוס ומיניות חייתית הן בתוכן והן בצורה. ועושר בלתי נגמר. פשוט מושלם מהמילה הראשונה ועד לסיום.

כל דבר שצריך להיות בספרות גדולה יש בספר הזה, ויחד עם זאת קשה לשים על המכלול והמתכון המדויק את האצבע, שאחרת כל אחד יכול היה לרקוח אחד כזה.
אמא זוהרה, יצחק, קלארה, סולטנה, וכמובן אליהו - אילו דמויות!

נתחיל בחיובי, העברית רהוטה, בניה-סרי עושה שימוש יפה בשפה.
פחות חיובי - הספר עדתי, שימוש במילים שליליות על העדה האשכנזית, ממש לא מעים לקרוא. אם מישהו היה מתבטא כך על מזרחיים - היו סוקלים את הסופר.
לגבי העלילה, לא מענינת במיוחד. הסיפור מציג סיפור רשעות של אמא לבנה, שהוא בחור לקוי בשכלו ונכה. אם למישהו זה עושה את זה, אחלה. בי זה עורר גועל.

. זהו סיפור פשוט על חתן בור וכלה תמימה הנכנסים בברית הנישואין ואינם יודעים כיצד להביא ילדים לעולם. זוהי העלילה המרכזית. אך יותר מכך, הספר מתאר יחסי שלושה דורות של כלות וחמות במשפחה, סבתא סולטנה היא הדמות המרכזית בסיפור והיחידה שמקשרת בין העולמות השונים של גיבורי העלילה. כאב ויופי נשזר בשפתו של דן בניה המצליח לספר סיפור בצורה מרשימה ומצליח ליצור הזדהות וריחוק מהדמויות בעת ובעונה אחת.
לסיכום, ספר מומלץ מאוד.

ספר מקסים, ללא גיבורים, או לחליפין המכיל רק גיבורים. אין בו דמויות שוליים, המופיעות רק כדי להדגיש או למרכז את הדמויות החשובות. כל הדמויות וסיפורן, כל אחת וחשיבותה, חייה, סודותיה ובעיקר המשא המעיק על גבה.העליבות בה שרויות רוב הדמויות היא חיצונית, חברתית, לא מעיבה על הפנימיות העשירה של הדמויות. מומלץ לקרוא לאט, להכנס לעולם הדמויות, לנדוד שם מעט, כך ניתן להנות מהסיפור מבפנים, דרך עיניה של כל דמות.

מסכים עם חני
תענוג של קריאה ברמת השפה.
הדמויות פועלות באופן לא ברור ולא מעט פעמים איבדתי את קו המחשבה בשל חוסר קשר בין פעולה אחת לשנייה ו"קפיצה" בין פעולה אחת למשנה ללא הקשר ברור.
תענוג לקרוא את השפה אך הספר עצמו סוחב באופן ממוצע

הספר כתוב בשפה גבוהה כמו כל ספריו של דן בניה סרי.
הסיפור עצמו ישן ופרמיטיבי. הדמויות בסיפור עלובות. קראתי את הספר עד סופו אך לא התחברתי אליו.

מקסים פשוט מדהים,השפה העשירה, היפה, הגבוהה,,,פשוט כבשה אותי, הסיפור פחות אך נהנתי מכל דף שקראתי.

כמה שהכתיבה של הסופר עצובה ככה הוא מצחיק במציאות.

לצעירים טוב ללמוד על התמימות של פעם.