ביקורת ספרותית על אין לי מספיק מילים בגוף מאת דרור שגב
ספר טוב

---

"הוא חיפש אותה במרחב הצחיח, עד שראה מרחוק את גופה מקרטע. הוא התעופף לעברה נצמד לגופה, וליבו בישר רעות. בעדינות הניח את כנפיו מתחת לגופה הפצוע, תומך בה במעופה, נושא אותה". (כמה יפה דרור כותב).

אתם מכירים את זה שהעיניים רצות בלי סבלנות הלאה אבל הסיפור דורש כניעה והתמסרות לאט לאט. לספר הזה יש קצב ערסול משלו אי אפשר לרוץ כי צריך להרגיש בגוף את תנודות הכאב כפי שהדמויות חוות. לנסוק ולהיצרב אתם מעבר לממדי הזמן מעל תהומות העצב. לדאות עם כנפי נשר ולמות כדי להתנקות ולחזור להסתכל שוב על אגם או השמים בעיניים צלולות מתשוקה לחיות ולמלא את הראות באהבה. והעיקר לנשום שוב . הכל בספר ציורי מאוד עם המוני צבעים מרצדים לכל תקופה שהגיבורים עוברים. אני מרגישה שזכיתי שוב, שעשיתי מסע. זו ההרגשה המיוחדת הזו שעוטפת כל קורא שנכנס כולו לקרביים של העלילה ומתחבר אליה במתח גבוה כאילו אין שום דבר ואף אחד בשום רדיוס קרוב רק אני והספר על אי בודד עד הסוף.

***********************
לפעמים כולנו כבני אדם צוללים ונופלים לתהומות ורק מחכים שיד תמשה אותנו לאור מהחושך שבו אנחנו שרויים, תחבק ותגיד שהכל בסדר. ואז פתאום מבינים שרק אנחנו יכולים להציל את עצמנו מעצמנו.
הנפילות וההתרוממות של של שי מול הצחוק והשמחה של יעל היו כל כך קיצוניות. שי ויעל נפגשו בחומוסייה בירושלים, הוא פיסל אצל גוסטב ההולנדי וגר בקרית יובל בדירה שכורה , היא צילמה ולמדה בבצלאל ואהבה מוזיקה טובה. וכמו אהבה של פעם ב...עברו לגור ביחד, הרחוב היה ההצגה הכי טובה שלהם. הערבוב של שניהם נמרחים אחד על השני ושל האנשים בשוק עם שקיות מגבעות שמלות והמון צבעים מאוד מאפיין את ירושלים שאני אוהבת. התמהיל הבלתי נדלה וההצגה הכי טובה בעיר זה לשבת על קפה לנשום ולהתערבב. לא צריך יותר.

בשלב הזה הסיפור מקבל תפנית כששי כילה כוחותיו בפסלים שעבד, הוא עבד על פסלי נשרים כי בתוכו רצה לעוף מעל תהומות העצב.
אך במקום זאת כמו פסל כהו תחושתיו עד שהפך לאדם חי מת. וגם האהבה נדחקה.
הסיפור הציורי עובר בין רחובות עין כרם לאגמים באמסטרדם של שי או לאפריקה הפראית של יעל. עובר בין התמכרויות של הגוף והנפש וחיפוש אחר מרגוע ללב בצילום של שקיעות אפריקאיות של יעל לבין פיסול והתמכרות להרואין של שי. עובר בין הצלחה גדולה של אמנים ולקיחת סמים וגמילות כאב. לכל אורך העלילה הבית והמשפחה כעוגן וכמיהה צובט פה את הלב וגם החופש האישי להגשים חלומות ולנוע בחופשיות לפי צו הלב.כשאוצרים את כל הרגשות בפנים באמת לא נשאר אוויר בכדי לנשום גם אם מבינים שאהבה גדולה עומדת מולך.

הספר מכיל הרבה כאב וניסיון להיחלץ ממנו ולעוף חזרה לעולם החיים. יש חלקים בסיפור שהזכירו לי סופרים אהובים כמו מורקמי ואוסטר וגם את התופת של דנטה, קצת מכל אחד כשהטון העיקרי והטעים הוא כמובן של דרור. לאורך הסיפור המוזיקה היא פלאית עם דילן וניל יאנג וג'אז וכל המוזיקה הטובה שאני אוהבת שזה בונוס גדול והפתעה טובה.

דרור תודה זה הספר הטוב ביותר שלך!

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על אין לי מספיק מילים בגוף