ביקורת ספרותית על אין לי מספיק מילים בגוף מאת דרור שגב
ספר מעולה

---

כמו בשני ספריו הקודמים (חוצה, וילד מקולקל) גם הספר הזה הוא סיפור מסע. מסע פנימי. של חיפוש, של זהות, מסע אל תוך האני, מסע כזה של צלילה פנימה. אין טראקים ואין אטרקציות. זה המאלדיביים לנפש. יש לו לדרור כמה עוגנים שמלווים אותו בכתיבה, והם תמיד שם. אלו שלוש אהבות גדולות שלו שהוא נותן להן ביטוי גדול בכתיבה שלו: האהבה למוזיקה, האהבה לים, והצורך במרחבים. ומוזיקה אצלו היא לא רק כפסקול המלווה את חייו. אלא מוזיקה כצורך. כהזדקקות חיונית לחיים. ואם כבר הזדקקות- גם תיאורי הסקס העדינים ,ומהיפים שקראתי- גם הם נכתבו מאותו מקום בדיוק. לא סקס כיצר- אלא יותר כהזדקקות מהלב, מהרגש. הכל אצל דרור נכתב מהרגש. המילים שלו לא יוצאות מהמקלדת, אלא מהלב. ואני כל כך מבינה את האהבות האלו של דרור. כי גם אני כל כך כזו. האהבה למוזיקה וים למשל. זה הרבה יותר מאהבה. זה אויר לנשמה. ודרור כותב את זה כל כך יפה! שיבוצי השירים ואזכור הזמרים המפוזרים בספר הם דרישות שלום מעולמי שלי- הפרטי, והם נקודות קטנות של הזדהות.

שי ויעל נפגשו באקראי במסעדת חומוס ירושלמית. החיבור ביניהם היה מיידי. גץ קטן וטעון שבבת אחת התלקח לאש גדולה. האהבה של שניהם לאמנות. העיסוק של שניהם באמנות. הוא פסל. הוא לש בידיו את החומר, אך מכניס אל האבן הדוממת את נשמתו המיוסרת. האמנות שואבת אותו. הוא נשאב כל כולו עד שנדמה כי גם הוא הופך לפסל, כזה שלאט לאט מתרוקן מבפנים וכאילו נשאר רק עם הקליפה החיצונית.חלול בפנים. ויעל, צלמת. היא צלמת טבע. נופים, שקיעות,בעלי חיים, ומרחבים. היא לוכדת את הרגע ומנציחה אותו לעד. "צלם הוא צייד. אסור שיהיו שום גבולות בין הצלם לאובייקט מלבד נוכחות וקיימות." (עמ' 60)

אבל האהבה הזו הגדולה כל כך בין שניהם, האש הגדולה הזו-מאיימת לאכל אותם. הם לא יכולים להכיל אותה מבלי שתכלה אותם. ואז דרור מקבל הזמנה מפסל בעל שם באמסטרדם להשתלמות אצלו. ויעל נוסעת לאפריקה להגשים את החלום הגדול שלה לצלם טבע. בחציו השני של הספר דרור ממש לוקח את הקורא אל נבכי נשמתן של השניים. כאבתי את ייסוריו של שי, ומצד שני הרגשתי איך מתרחב לי הלב במרחבים העצומים של אפריקה, וממש הרגשתי את הדריכות של יעל בהמתנה הממושכת שלה לקליק של המצלמה, אותו קליק שילכוד את הרגע. ולגבי אפריקה: התיאורים היו כל כך יפים ומוחשיים, נכנסתי למוד אחר, הרגשתי שם, וזו יכולת נהדרת לתאר ככה אוירה ומקום, ובמיוחד אם לא ביקרת שם.(אולי אני טועה, אבל לאור מילות התודה בתחילת הספר זו ההנחה שלי).


הסיפור מתחיל בירושלים, נודד לאמסטרדם, ממשיך לאפריקה, ואז בסגירת מעגל מסתיים בירושלים. זה סיפור על אהבה, אהבת איש לאישה, אהבה לאמנות וטבע. וזה סיפור על התרחקות והתקרבות. יש בו בדרור ערגה שהיא נמסכת בכל מילה ומילה. ולקרוא אותו זה כמו לגעת בעצב חשוף. זה רגיש, זה כואב, והמילים שלו ממשיכות להדהד בי.

אין לי מספיק מילים בגוף? אז תודה לך דרור שבכל זאת מצאת את המילים המתאימות ולכדת אותן לסיפור בכתיבה רגישה כמו שרק אתה יודע.

ואחרון חביב מילה לגבי עריכת הספר:

השם אלון אלטרס נאמר בנשימה אחת עם השם אלנה פרנטה. אבל אל(!) תשכחו שאלטרס הוא לא רק מתרגם מוכשר, הוא גם כותב מוכשר ודמותה של מאריצ'יקה (גיבורת ספרו הנקמה של מאריצ'יקה) מלווה אותי עד היום - שני עשורים לאחר צאתו. אני בטוחה שהחיבור בין אלטרס לשגב היה מיידי וטוב, והרי לכם התוצאה המשובחת.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אין לי מספיק מילים בגוף