ביקורת ספרותית על כל המקומות המוארים - עטיפת הסרט מאת ג׳ניפר ניבן
ספר טוב

---

מי מאיתנו לא חשב על מוות בשלב כלשהוא בחייו?
מי מאיתנו כשהגיע לשפל המדרגה, לא חלפה במוחו המחשבה שהלוואי והיה מת כדי שהכל ייגמר?

פעם, בעבר הרחוק ובמהלך לימודי סיעוד, למדנו על התאבדות החל מהגורמים וכלה בסטטיסטיקה באשר ל"הצלחות." המשפט שנחרת במוחי היה: "פשוט רציתי שיפסיק לכאוב לי כל כך." וכאן טמונה הבעיה. מי יודע ממה סובל מי שעומד מולו? מי מודע לתמורות המתרחשות בנפשו של אדם חייכן, אדם המשדר שמחת חיים, אחד המדבר על אופטימיות עם חבריו העצובים? מי באמת רגיש מספיק כדי לראות מעבר למה שהוא בעצמו עובר?

ובכן, ויולט מדהימארקי (היותר מראויה לשם תואר הזה) היא אחת שכן רואה את האחר. היא הייתה בשפל משלה ובבוקר אחד, היא נפגשת עם פינץ' על מעקה מגדל הפעמון בתיכון שלהם, שניהם מזהים זה את כאבו של האחר. מה שמייחד את מדהימארקי זה היכולת שלה להיות רגישה לכאב הזולת ולהכיל אותו למרות שהיא בעצמה סובלת וזו, בעיניי, התגלמות הנדיבות!

דמותו של פינץ' היא אחת המיוחדות שיצא לי לקרוא. דמותו מרתקת ועמוקה על אף שהוא נתפס כליצן של בית הספר כי הוא אוהב לגלם כמה וכמה דמויות. ריבוי הדמויות הללו רמז לי למצבו הנפשי. כמה זה קשה לגלם מישהו אחר כדי להסתיר את האני האמיתי שלך!! צבט לי בלב שלא רואים אותו ולא קולטים את מצוקתו. משפחתו התריחה לי את הדם! מערכת בית הספר קוממה אותי! נקודת האור הייתה שני חבריו הקרובים שכן קיבלו אותו כמו שהוא ואהבו אותו מכל הלב.

פרוייקט בבית הספר מחבר את ויולט ואת פינץ' ושניהם יוצאים למסע מדהים! המסע הזה מהווה תהליך התפכחות והתעוררות. פינץ' מזהה את השחור שבו ויולט מתבוססת והוא מושה אותה. שניהם ביחד צמחו אבל הוא דאג להשקות ולחזק אותה כי הוא זיהה את ניצוץ ואת "ניצן" הויולט המסתתר מתחת למעטה האבל, הפחד והאשמה. והיא בתורה, האמינה שביכולתה להציל אותו מעצמו.

היא כואבת את אובדן אחותה והוא מרגיש שהעולם לא המקום בשבילו.
היא מרגישה אשמה והוא מרגיש קוצר רוח משהותו על פני כדור הארץ.
האם הוא יצליח לגרום לה להשיל מעליה את עול האובדן?
האם היא תצליח לגרום לו לראות שיש בשביל מה לחיות?
האם שניהם יצילו זה את זו?

הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטם של פינץ' ושל ויולט לסירוגין. הכתיבה קולחת ומרגשת. הטקסט מתובל בהומור שחור ובה בעת, נוטף כאב. אהבתי את הנתונים שהסופרת שזרה בגוף הטקסט. יכולה להבין מדוע זה קטע את החיבור לרגשות העולים מבין השורות אך לדעתי, זה היה חשוב כי בואו נודה באמת: לא כולנו נרוץ לבדוק את הנושא מעבר למה שנקרא עד העמוד האחרון.

אהבתי את מערכת היחסים שהלכה ונרקמה בין פינץ' לויולט. אהבתי את הצמיחה של שניהם ואולי חלק התאכזבו מהסוף, אך בעיניי הוא היה מתאים ומתבקש. זהו ספר שלא ישאיר אף אחד ואחת מאיתנו אדישים. מאמינה שאנשי החינוך וההורים שבינינו יתחברו אליו ברבדים הרבה יותר עמוקים.

מפצירה בכם לשים לב לשינויים ולו המזעריים ביותר בילדיכם ובסובבים אתכם. יכול להיות שאתם היחידים שתגלו סימן שיוביל אתכם לנקוט צעדים לפני שיהיה מאוחר מדי.

ספר מרגש וחשוב מאוד. ממליצה בחום לקרוא.

אחתום עם שיר מתוך הספר:

"סירתי האהובה
מנופצת על סלעי היומיום.
שילמתי חובותי
ואיני צריך עוד למנות
מכאובים שסבלתי מידי אחרים.
את הצרות
ואת העלבונות.
בהצלחה לכל הנותרים."

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על כל המקומות המוארים - עטיפת הסרט