ביקורת ספרותית על בורדינג הום (בית הטרופים) מאת גירמו רוסלס
ספר מעולה

---

כמש״קית קווים בחיל הקשר (כן, ישנה הגדרה כזאת בצה״ל מסתבר) מתפקידי היה לבדוק אם הצופרים תקינים בגזרה שלי.
יום השואה, יום הזיכרון, מבצעים, מלחמות ונחשי צפע – תקינותם מעל לכל כי אם ישנה תקלה תהיה פדיחה במקרה הטוב ואסון רב ממדים במקרה הרע ועדיף מלכתחילה להימנע משניהם.
הצטרפתי לורד בעלת הותק שהראתה לי על אילו טפסים חותמים האחראיים ומהי הפרוצדורה במידה והסירנות אינן פועלות כיאות.
״היום אנו נוסעות לבי״ח אברבנאל״, הודיעה לי יום אחד. ״יש שם מתקן עם מנגנון לקוי ולפי התיאור שקיבלתי בטלפון מדובר במודיפיקציה פשוטה, אני יכולה לתקן את זה״
הבטתי בה בהערצה של תולעת ספרים המתקשה במכניקה בסיסית, זוויות וחישובים. אני יכולה לצטט את גתה בניב גרמני, שוויצי ואוסטרי אך חישוב פשוט על הסרגל או מדידת גובה מעבירים בי חלחלה.
בחצר הגדולה קיבל את פנינו אב הבית ושוחח עם הקולגה שלי על מערכות התרעה וטכנולוגיות חדישות וזאת הייתה הזדמנות פז לשאול היכן השירותים ולהתחפף משם כל עוד נפשי בי.
חציתי את המדור הרחב בו התהלכו כמה סהרוריים, נזהרתי שלא להיתקל בהם אך מסקרנות הבטתי בם ועד היום הם חרוטים בזיכרוני.
רובם היו כחושים, שקופים כמעט. לבושים בחלקי פיג׳מה: חולצה או מכנסיים וסוודר מעל. ידיהם רועדות ובין האצבעות הגרומות זנב סיגריה.
חלקם דיברו לעצמם, אחרים היו טרודים בוויכוח עם ישות בלתי נראית והיו גם כאלו שהתגרדו או מצמצו בעיניהם בתדירות גבוהה.
חשתי כרוח רפאים, אף אחד לא שם לב אלי, כולם היו טרודים בטירוף של עצמם.
בערב, בביתי ניסיתי להבין אם הגיעו לשם אחוזי תזזית או שמא המקום נתן להם דרור להקצין את התנהגותם.
הרהרתי בסרט ״קן הקוקייה״ בצוות העובדים שבו נכללה האחות הראשית המרשעת: מילדרד ראצ׳ד וסברתי כי הגיוני למדי שוודאי תהפוך לחולה נפש מוצהר מהרגע שיכריזו עליך ככזה או שיתייחסו אליך ככזה.
בסיפור המזעזע של גירמו רוסלס ״בורדינג הום״ יש את כל האלמנטים המעידים על ניוון המוח, על הירקבות האדם והתודעה ועל ההידרדרות הבלתי נמנעת של חסרי המזל, אותם אנשים שנזנחו כל כך מזמן על ידי משפחתם, המסגרת הכי קריטית לאהבה ללא תנאים, גידול בתנאי חממה מזרעון קטן לפרח מפעים.
אדם חסר כל נמלט מקובה לארה״ב. קרובי משפחתו הבאים לאסוף אותו משדה התעופה נותנים בו מבט קצר ועושים ״אחורה פנה״
יש במבטו דבר-מה לא נעים, חזותו עלובה ושיניו רקובות הוא נראה כאילו לא התרחץ ימים. הרוב מסתלקים ורק דודה אחת מחליטה לתמוך בו כספית; אין הכוונה שיגור חלילה בביתה אלא במעון חוסים שלבעליו תשלם תגמול חודשי.
מהרגע שמגיע גיבורנו אל המוסד המעופש הוא אינו נלאה מלספר ולתאר את היחס מצד המנהלה, את החוסים חולי הנפש, את הטינופת, הזוהמה, האלימות, הייאוש והכלימה.
מלחמת הישרדות מתמדת ונטולת תקווה שבתוכה מרפרף לו שביב של ציפייה שגם הוא נגוז עד מהרה.
לאוהבי ״סוף טוב הכל טוב״ נכונה אכזבה אך מי שרוצה להבין את התקופה ולהתנסות בריאליזם חד ויוצא דופן מאת אדם שדמותו נעלמה זה מכבר בתהום הנשייה (ולדעתי רצוי להוציאו משם במהירות האפשרית) שיקרא מסמך זה, ספרון קצרצר אך מדויק ומושחז על נפש האדם, על בתי משוגעים (ולא, אינני מתכוונת לקרוא למקומות הללו בשמות חלופיים) ועל הרצון העז לנסות לפחות להיות נורמלי ואם לאחר הקריאה עדיין יוותר בכם אומץ צפו בסרט ״הג׳וקר״ להבנה מוחלטת של העולם האמיתי שבו אנו חיים.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על בורדינג הום (בית הטרופים)