אתי הילֶסוּם החלה לכתוב יומן בגיל 27. היתה זו שנת 1941, כשבחודש מרס, עשרה חודשים לאחר כניעת הולנד לגרמנים, היומן נגלה לפנינו בתחילתו.
על המתרחש בחוץ, באמסטרדם, לא נרמז כמעט דבר בתחילת הדברים. היומן עוסק רבות בחייה הפרטיים של הילסום, בעיקר בחיי האהבה שלה, ברצון בגבר שימלא את חייה, הגבר שילך אתה עד הסוף. בינתיים היא משתעשעת עם ס., הפסיכולוג שלה, הנאמן לחברתו שבלונדון.
הילסום מרבה לשתף אותנו באינסוף חיבוטי הנפש שלה ומעלה הרהור, שמא לא היו חייה פשוטים יותר לו רק היתה יפה ופשוטה. לאור הכתוב, אין ספק שהם היו פשוטים יותר.
באמסטרדם היא חיה בריחוק מסוים ממשפחתה, משפחה רועשת ומבולגנת, יהודיה מתבוללת. כאן בעיר הבירה היא סטודנטית, עוסקת בתרגום ובחיי תרבות ככל יכולתה ועם אנשים כפי שהיא רוצה. לפחות בחודשים הראשונים ביומן, חייה הפנימיים עשירים כל כך, שאין כל זכר לסערות החיצוניות עד ש... ס. מציע לה להתחתן, כי ממילא הולכים למחנות. אבל ס. נאמן לחברתו אחרי ככלות הכל.
למקרא הספר אני נזכר בשני ספרים אחרים: האדם מחפש משמעות ויומנה של אנה פרנק. לגבי היומן יש לכך אזכור בספר של הילסום מאת עורך הספר. מדהים לגלות שהן חיו אך שני קילומטרים אחת מהשניה. הילסום חיה כציפור דרור יחסית, בטח ציפור דרור נפשית. פרנק חיה בסתר, על כל המשתמע מכך. לגבי האדם מחפש משמעות, נדמה שהעומקים אליה הגיע במחשבותיה הילסום גדולים משל פראנקל. כל כך גדולים, שהם מספיקים עבור כמה אנשים.
הילסום כותבת בעמוד 67: "לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זאת אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו". כמה נכון, בעיקר בהתייחסות לפראנקל. וכך היא חיה, לא חשוב כמה הוצרו צעדיה וכמה נורא היה עתיד משפחתה שלה ושלה עצמה, היא לא איבדה מרוח האדם שבה.
בעמוד 83 היא כותבת: "להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל. כלומר, מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפאסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. לא נותר מהן אלא כמה גזירות מטרידות, שמשפיעות על חיי היומיום, אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא".
אפשר להביא מאות ציטוטים מהספר. חיי הרוח של הילסום, כבר אמרתי, הספיקו בשביל כמה. כך העידו גם חבריה על אישיותה המיוחדת. היומן החל במרס 41, רק כעבור שנה הניחה הילסום להדים קלושים לחדור ליומן מהנעשה בהולנד, הכבושה כבר שנתיים. לרגע היא לא חדלה מללמוד, מללמד, מלתרגם. כל כך העמיסה על עצמה, שבריאותה התרופפה. אלא שרוחה לא נשברה.
מדהים לגלות עד כמה לא פחדה ללכת אל מה שכבר היה ידוע, פולין והמחנות. היא היתה פעילה במועצת היהודים, שהגרמנים הקימו. תנועתה היתה יחסית חופשית. למרות זאת, בחרה ללכת למחנה המעבר ווסטרבורק במזרח הולנד. למרבה הצער, קשריה שם לא הספיקו והיא הובלה יחד עם משפחתה לאושוויץ.
191 עמודים מכיל היומן של אתי הילסום, ונדמה כאילו קראתי ספר עב כרס העוסק ברוח האדם, בהשרדות, בחיים מלאים, בחופש אינטלקטואלי, אפילו בעינוגים פיזיים. בת 29 היתה אתי באושוויץ ונדמה כאילו חיה עשרות רבות של שנים.
מעורר השראה ומראה שרוח האדם עמידה אל מול הנוראות שבתקופות.

לפני מאתיים ואחת עשרה שנה, במסגרת סמינר באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי ביומנים של אתי הילסום, והתאהבתי. הסמינר נקרא "הגות יהודית לאחר השואה", ובמהלכו עסקנו בכתבים של ז'אן אמרי, הרבי מפיאסצ'נה, פרימו לוי וכיו"ב. מוזר היה לי לקרוא יומנים של אישה צעירה בתוך המכלול הזה, משום שהם אינם הגות - לא במובן שיטתי - ואף לא נכתבו אחרי השואה, אלא במהלכה. למזלי, שני עניינים פעוטים אלה לא מנעו מן המנחה להציג בפנינו את היומנים, ועל כך תודתי התמידית, שכן זכיתי לצלול לעומקם, ולפתח איזו אינטימיות איתם. אני חושב שזו תופעה רווחת מאד בקרב קוראי היומן: אתה פשוט מתאהב. אז כתבתי עליה, כמובן, ואני מצרף כאן קטע מתוך הדברים שכתבתי במסגרת הסמינר. הוא תלוש, זה נכון, אבל גם עומד בפני עצמו, כיחידה מובחנת. עם זאת, יימצאו בקטע כמה פערים, אך אין הם מקשים על הקריאה או על ההבנה. תנו דעתכם כי קריאה ראשונה ביומנים אלה היא עמוקה מאד ועשויה להיות בבחינת "אירוע משנה חיים". כך או כך, הקוראים יכולים לצפות לכך שהתייחסותם לכל הכרוך בשואה ובעניינים הנוגעים לה, כפי שהם מתקיימים כאן בארץ, תשתנה עד לבלי הכר. כמו־כן, על אף שמחברת הספר היא אישה צעירה שנרצחה באושוויץ טרם מלאו לה 30, הקריאה בדברים מרוממת רוח ונפש, ויש בכוחם לנחם אותנו, להציע לנו מזור ומרפא כאן ועכשיו, כשמונים שנה אחרי שנכתבו.

הערה: תחילה תורגמו היומנים לעברית תחת השם "חיים כרותים", אך לאחר מכן שונה השם, וכעת הם נקראים "השמיים שבתוכי". השם הראשון גרוע להכעיס ואף מקומם, והוא מעיד כאלף עדים שעורכי ההוצאה לא הבינו דבר וחצי דבר ממה שקראו, ורק קורבנותם שלהם עמדה לנגד עיניהם, כאשר העניקו לכתביה את השם הזה. אתי חיה את חייה במלואם, ומי שחי כפי שחיה היא, חייו אינם נכרתים, אלא נכתבים בספר החיים ובוהקים בו לנצח נצחים. דבר לא נכרת, דבר לא נפגע. רק שהתפאורה היתה מזעזעת.
אינני אוהב גם את השם השני, הנוכחי. נכון שהוא מתאים יותר, וודאי, והוא מכיל בתוכו הבנה לעצמתה ולעמדתה של המחברת. אבל הוא איננו השם שבחרה המחברת עצמה, ולכן אני מוצא אותו מיותר. השם הראוי הוא "יומניה של אתי הילסום", הא ותו לא. ולא זו בלבד, אלא שהגדילו המוציאים לאור והוסיפו חטא על פשע: הם ערכו את היומנים, חתכו וקיצרו אותם עד מאד, ובכך פגמו בשלמות היצירה ובקדושתה. אכן, קדושים היומנים הללו.

לפיכך אני ממליץ לקרוא את היומנים באנגלית או בהולנדית (שהיא שפת המקור), או בכל שפה שבה המוציאים לאור יודעים לכבד את אשר יש לכבד. ראשית, בשתי השפות שציינתי היומנים שלמים, וכל דבריה בספר נכתבים; ושנית - הם נקראים יומניה של אתי הילסום, בפשטות ובלי נסיונות כאלה או אחרים לתת כותרת לתוכן שאין לכתרו.



עד כאן הקדמה, וכעת - לדברים עצמם:


חלק שמיני (מזרחה):
גזירות חדשות על היהודים. עליהם למסור את אופניהם, נאסרה הנסיעה בחשמלית, ואסור לקנות אצל הירקן. אסור לצאת מהבית אחרי 8 בערב. הגזירות הללו צועקות: "אנו באות לקחת מכם עוד צלם אנוש. לקלף מעליכם עוד שכבה של התנהגויות אנושיות פשוטות". לרכב על אופניים, לקנות ירקות. רק אחרי כל הקילופים האלה, כשכבר לא נותרה דרך אחרת להשפיל, רק אז ייקראו למחנה המעצר.

אתי כותבת: "כשיורד עלי דיכאון בגלל הגזירות האלה... אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עגמה, והיא מחפשת לה דרך להתבטא, ולהוכיח את עצמה" (80).

יש לאתי, כמו לכל היהודים באמסטרדם (ובאירופה בכלל יש לומר), כל הסיבות שבעולם להיות עצובים, כועסים, מפוחדים, קורבניים. זה אנושי, זה מובן, וגם צפוי עד מאד. אבל לא אתי. היא מצליחה לשמור על הצלם שבה, ולא נותנת לגזירות הללו לגזול את חרותה הפנימית. מבחינתה, הן כמעט לא אמיתיות (המלה "כמעט" חשובה כאן מאד, שכן היו אלה גזירות אמיתיות, ממשיות, ואנשים רבים נרצחו בעטיין, כידוע לכל). מחד, הן אינן מהוות סיבה לתגובה יוצאת דופן, ומאידך, הן בהחלט נותנות לעגמומיות שבתוכה אפשרות להתבטא. עם זאת, וזה ייחודי מאד, עגמתה היא פנימית, ולא חיצונית. היא לא נגרמת בגלל הגזירות, אלא מהווה ביטוי אנושי למבנה הנפש שלנו, כפי שהתפתח לאורך ההיסטוריה והאבולוציה. במילותיה: "אצלי הכל מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף־פעם־אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמון והביטחון שבי" (שם). כבר דיברנו על האמת הפנימית שלה, אמת שנובעת מתוכה ולא מוכתבת מבחוץ. כאן אנו יכולים לראות את היישום של אותה אמת בחיים ממש. המציאות היא פנימית, ומה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לדאגה, חרדה, פחד או עצב. הבטחון והאמון שבפנים, מפשיטים את האיום החיצוני ומציגים אותו במערומיו. הוא אינו כה מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל הפחד הזה אפשר להתגבר.



אתי נפעמת מכוחותיו של ס. האהוב שלה, האנליטיקאי. היא מלאת פליאה על יכולתו לטפל בשישה אנשים נוספים, ולהקדיש להם מזמנו. היא מתארת את עבודתו אתם ככזו שמסלקת מהם את המוגלה, וחושפת את הכוחות הטמונים בהם, עד אשר "מנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים". היא משווה אותו לדמות של כומר טוב בספר שהיא קוראת, שמתווך בין אלהים ובני־אדם, ואשר מבין את מי שנמצא בתהליך התהוות, משום שלדברים הגשמיים אין כל אחיזה בו. היא אוהבת אותו כל כך, את ס. שלה (ששמו המלא יוליוס ספיר. Spear). היא מאבחנת נסיגה רוחנית שחלה בקרבה: לפתע היא רוצה אותו רק לעצמה, את ספיר, שהיא תהיה רק שלו, והוא יהיה רק שלה, ושהם יגבילו זה את זו במערכת היחסים שלהם. היא כועסת על עצמה – "אני קטנונית". ואז, פתאום, מאבדת את אהבתה אליו. ולבסוף, מתוך הבלבול הזה (אוהבת, חומדת, כועסת, לא אוהבת) היא מוציאה את המשפט הבא: "בכל סוג של יחסים יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכל שוב יבוא על מקומו" (81). בדימיונה, שמה את המלים הללו בפיו של ס. עצמו, מקשיבה לעצמה דרכו. היא מבינה שאל מול רגעים סוערים עדיף להמתין בשקט. לא להגיב. להתבונן במצב ולא להבהל. או־אז אפשר לבחון את הדברים ולשאול שאלות כגון: מה אני לא אוהבת? מה קרה? למה זה קרה? מה אני רוצה שיהיה? מה אני חושבת שיהיה? היא מבינה שאין לייחס לרגעים הללו חשיבות יתרה, משל היו נצחיים. בסופו של דבר זהו מצב־רוח רגעי, נקודתי, והוא יכול להופיע כאשר הנפש מנומנמת ונוחה להפגע. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.



אתי חוזרת לגזירות שהוטלו, ומעידה שאין להן השפעה רבה עליה. היא טוענת שהיהודים מסכימים להשפלתם. לדבריה, כל מעשה השפלה דורש שני צדדים, ולו היה נעדר הצד המושפל - הרי שהצד המשפיל היה מתפוגג ונמוג. היא אומרת שצריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו, ואז מתארת את הבוקר שלה: היא נוסעת על אופניה, ובכל מקום שלטים האוסרים על יהודים להיכנס או לעבור. אסור להם לפנות לדרכים המובילות אל מחוץ לעיר. היא אומרת: "נהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר שאין עליו הגבלות… השמיים משתרעים גם מעל פיסת הדרך המותרת לנו" (83). היא יכולה להכיל בקרבה כל־כך הרבה, עד שאין היא נפגעת כלל מן ההגבלות המלאכותיות הללו. היא אומרת שהחבלה הקשה ביותרת נגרמת לנו על־ידי עצמנו, ומכוונת בדבריה אלה ליחס ולמשמעות שאנו עצמנו נותנים לדברים. אם לא נרגיש כלואים, לא נהיה כלואים: "החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חפשייה" (שם). היא יכולה לחוש את השמיים בכל מקום, כי הם נובעים מתוכה: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בבני־האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (שם). זהו, היא על סף סיום חוק לימודיה, וכבר לא משנה לה מה יגידו ומה לא.

היא מסבירה את משנתה הפוליטית, שמשולבת עמוקות עם התפתחות אישית: "אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, יהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו… אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד" (83-84). היא מבחינה בין עבודה עצמית לבין עיסוק אובססיבי בעצמי. נכון, יש מצב של "אינדיבידואליזם חולני" כלשונה, שבו אדם עסוק ברצונותיו שלו בלבד, והוא עיוור לקיומם של אחרים. נותר הוא ורק הוא, והצרכים הפשוטים שיש לכולנו, אוכל, שתייה, שינה, הופכים אצלו לתאוות שעליו להשיג בכל מחיר. הכלל נתפס בעיניו ככלי לשימוש עצמי, כמראה שממנה ניבטת דמותו הבלעדית. לא על זה היא מדברת. לא ולא. היא אומרת מפורשות – עלינו להגיע לשלום פנימי, לעקור את השנאה מתוכנו, להפוך אותה לאהבה. לטוות זהב מקש. לבער את הרע מקרבנו. במצב כזה, פגיעה באחר אינה באה בחשבון וכלל אינה עומדת על הפרק. היא נדחקת ממעגל החיים באופן ממילאי, שכן אין היא שייכת לחיים. למעשה אתי מדברת על מצב של גאולה כללית – כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, מה שאומר שהיחסים החברתיים לא יהיו מבוססים יותר על פחד, על מחסור ועל צבירה, אלא על אמון, שיתוף ונתינה, כאשר כל אנשי העולם ערבים זה לזה. היא חותמת את רשמיה מאותו היום באומרה: "אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה".


אחרי הדברים הללו, שהם באמת מפעימים (שוב: יש לזכור כי הם נכתבים בזמן השואה, בזמן שאתי ויקיריה נדרסים על ידי המגף הנאצי), היא שוב נסוגה, ומתעסקת באהבתה אל ספיר על שלל בעיותיה (הוא מאורס לאישה בשם הרתה, היא חיה בלונדון, והמלחמה קרעה אותם זו מעל זה. סופו של דבר הוא ימות באמסטרדם, ממחלה, מבלי שיזכה לראותה שוב). היא מקנאה, היא מבקשת נקם, אחר כך נרגעת, ומתמלאת חמלה. יפה מאד להבחין בפער שבין הפרטי - קטנוני וכעסן, לבין הכללי - רחב ומכיל וחכם ויודע. זהו אחד השיעורים החשובים ביותר שמלמדים היומנים, וכל מי שניסה דרכו באיזו שיטה רוחנית, יכול ללמוד מזה את השיעור הבא: כשנופלים מן הרחב לאין שיעור אל המצומצם, זה כואב, זה קשה, זה מגביל וזה מבהיל. עם זאת, אפשר להתגבר על הכאב, אפשר להמשיך בדרך נוכח ההתנגדות הטבעית, המצמצמת, המבקשת לספק את דרישות האני הפרטי, וזונחת את זה הכללי. אם אנשים גדולים כמו אתי עברו דרך הגהינום הקטנוני הזה, גם אנו יכולים. מה שהפך אותם לגדולים היה שהמשיכו בדרך, ולא עצרו ונכנעו לקטנותם שלהם. מי יתננו.


כל זה נשמע כל־כך מוזר, כשמסביב המלחמה מתכערת מאד, והנאצים כבר החלו בהשמדה. סביר מאד יהיה אם נשאל על מה ולמה היא בכלל מתעסקת באהבות ובקנאות. או בהורים שלה. אלא שאלה הם החיים, והיא לא מוכנה להפסיק לחיותם. להיפך, היא לומדת כיצד לחיות באופן מלא ומשמעותי. אתי כותבת שהיא מנותקת מהוריה, למרות שמפרידים בניהם רק שעתיים נסיעה. היא יודעת שהם אינם רעבים, ושישנם אנשים הדואגים להם, ודי לה בכך. ברקע מסתובבות שמועות שכל יהודי הולנד יישלחו בקרוב לפולין, ורשת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל 41' נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. ואתי בשלה: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלוהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת, חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88). המשפט הזה בא מיד אחרי שהיא מספרת לנו על השבע־מאות־אלף שנספו. חייה יפים ומלאי משמעות, למרות מאות־אלפי נרצחים, אחיה, בשר מבשרה.


בקטע האחרון אפשר למצוא כמה תובנות: חוסר המשמעות הוא תוצאה של מעשי ידי האדם. האל לא חייב לנו כלום, אנו אלה שחייבים לו. אני, אתי, חווה את היותי אחדות אחת עם העם היהודי. לכן מתי אלף מיתות באלף מחנות, כי הייתי בכולם, כי אני כולם. העם היהודי הוא אחד, ובאופן רחב יותר – הכל הוא אחד. לכן "הכל ידוע לי". ומתוך כל זה וודאי ש"חיי יפים ורבי משמעות".


היא ממשיכה למצוא יופי בכל מקום. למשל, זמן־מה לפני כן היא מספרת על חוויותיה כשהתבוננה בציורים יפניים. הדיוק שבהם מרשים אותה, ואז היא יודעת: "כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למלים. אני שונאת ריבוי מלים. הייתי רוצה לכתוב רק מלים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מלים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המלים צריכות להדגיש את השתיקה" (77). זאת משום שהשתיקה יפה היא, והיא הדרך היחידה לקשור קשר. אין דרך טובה יותר. עלינו לדעת שהדיבור הוא הכרח ושעלינו לכבדו. ממש כשם שנשימה היא הכרח. מי מאיתנו שם לבו לנשימותיו? מעטים בלבד, רק אלה המתרגלים נשימה. אתי מלמדת כי עלינו לשים לבנו בכל העתים לדברים הטריוויאליים ביותר. עלינו להבין כי הדיבור הוא יקר, ולכן יש למעט בו ככל הניתן. עלינו ללמוד להדגיש את השתיקה, ולהפסיק להכביר מלים. גם דוד המלך ידע: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה). היא מתארת את אחד הציורים היפניים שראתה – ענף פורח בפינה התחתונה של הדף. זה הכל. כמה משיכות מכחול מעודנות – דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא ריק, אלא גדול ומאפשר ומלא השראה. היא רוצה לכתוב כך. "מלים על רקע ללא מלים. ויהיה קשה יותר לבטא את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המלים. יהיה עלי למצוא את היחס הנכון שבין המלים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המלים ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה" (שם). עד כמה שהקטע הזה איננו ברור, כך בדיוק הוא ברור. שוב, התייחסות למושאים באמצעות היפוכם, בו־בזמן, על־מנת להמחיש את אמיתות קיומם ואת עוצמתם. השתיקה כאיכות המבטאת יותר מכל המלים, שתיקה שאיננה מעורפלת. אנו נוהגים לומר על מלים שהן מעורפלות, מהי שתיקה מעורפלת? ולעומתה, מהי שתיקה עם קווים ברורים? היא נסחפת בתוך הנוף היפני שבראשה. היא רוצה לטייל בנופים יפניים, היא מאמינה כי הם יעזרו לה להבין כיצד ברצונה לכתוב, כדי להעמיק את הידיעה, בלשונה. בכלל, היא אומרת, "אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום, את אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצא דופן" (שם). אנו מוצאים כאן עדות ישירה לכך שרעיונותיה של אתי בדבר החיים עולים בקנה אחד עם הפילוסופיה המזרחית, והיא מאמינה שחיי היום־יום במזרח עשויים להתאים לאופן שבו היתה רוצה לחיות את חייה שלה. אולי שם תחדל מלהיות יוצאת־דופן.



אתי פנתה מזרחה, אבל הגיעה רק עד אושוויץ.

אתי הילסום, שחיה באמסטרדם ונספתה באושוויץ בספטמבר 1943, בגיל 29, הבינה שהקול שלה חריג. היא עוסקת ביומניה בהתלבטויות אישיות שיכלו אולי, לפחות בהתחלה, להיכתב בלי קשר לתקופה הסוערת. בהמשך, באופן בלתי נמנע, היא מתעמתת בתהליך הפנימי שלה עם המציאות הקיצונית. היא מתעקשת לא לשנוא, והתגובה שלה לרוע מסביב, היא בעיקר בלאמן את עצמה לקבל את המציאות ולהתנהל בתוכה, ובלהיות ערה לקשיי האנשים שמסביבה על מנת להקל עליהם ("הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"). היא שואפת "להפיק מן הסבל כוחות חיוביים", ולהימנע ככל יכולתה מבהלה ושנאה. זה אמנם עשוי להישמע נכון ואמיץ, אבל גם עלול להישמע תלוש, ועלול להכעיס. היא משתדלת לחדד את עמדותיה ולספק הסברים לתמיהות אפשריות, ובכל זאת מציינת: "רבים היו קוראים לי שוטה ותלושה מהמציאות" (עמ' 112).

היומנים, שמונה מחברות שנערכו (הקובץ התפרסם רק ב-1985), נכתבו באמסטרדם, ובהמשך במחנה המעבר ווסטרבורק, בשנים 1941-42. בתקופה זו היא מכירה מטפל חשוב, יוליוס ספיר, יהודי גם הוא, מבוגר ממנה. בהתחלה היא מטופלת אצלו, ובהמשך עובדת אצלו, נשאבת לקבוצה מסוימת שהתגבשה סביבו, וגם נכנסת איתו לקשרים אינטימיים. זה נראה כמו מקרה בעייתי של ניצול סמכות, אבל למרות זאת היא מעריצה אותו, לומדת ממנו ומושפעת ממנו. נראה שהאיש היה כריזמטי והאמין בדרך חיים אלטרואיסטית, בה האהבה לכל אדם היא מטרה נעלה, ומחויבות זוגית היא עניין מטושטש. אתי חוקרת את נשיותה ומבטאת עמדות חריגות לזמנה, כמו למשל בעמ' 33: "מרכז הכובד של האשה הוא הגבר האחד והיחיד, מרכז הכובד של הגבר הוא העולם. האם האשה מסוגלת להעתיק את מרכז הכובד שלה בלי שתעשה עוול לעצמה?"; בעמ' 42: "אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אשה של גבר אחד ויחיד"; ובעמ' 123: "המוני אנשים מוצאים להם בני זוג ברגע האחרון, מתוך ייאוש. אני מעדיפה להיות לבדי ולרשות כולם". בשלב מסוים היא עוברת כנראה הפלה יזומה, וכותבת: "לפי דעתי אין בי אפילו קורטוב של אינסטינקט אימהי... החיים הם מסכת ייסורים ובני האדם הם יצורים אומללים, ואני לא יכולה לקחת עליי את האחריות ולהביא לעולם עוד יצור אומלל" (56).
 
בהשפעת ספיר, בהיסוס ובהדרגה, היא מדברת יותר ויותר על אלוהים. היא כנראה מרוחקת מהיהדות המסורתית (או שאולי חסרת זיקה מהבית), ומה שנראה בהתחלה כאימוץ רעיונות מהמזרח הרחוק, או מהפילוסופיה, ובכל מקרה - אמונה אינדיווידואלית וחופשית מכל מסגרת - כנראה הופך לאמונה שמושפעת (גם) מעקרונות נוצריים. זה נרמז בציטוטים שהיא מביאה מהברית החדשה, ונאמר באופן ישיר יותר בתיאור שיחה מסוימת, בעמ' 136:"...ומוטב שנבין שכל גרגר של שנאה שאנחנו מוסיפים לעולם הזה, עושה אותו עוד אנושי פחות ממה שהוא. וקלאס אמר בתדהמה ותמיהה כאחת: כן, אבל זאת הנצרות! ואני, שהייתי משועשעת מהמבוכה הפתאומית, אמרתי בקור רוח: כן, ולמה לא בעצם, למה לא הנצרות?"

אמירות פסימיות, כמו בהקשר של מניעת ההריון, מופיעות מפעם לפעם, ומתחלפות יותר ויותר בחזרה על כך שהחיים יפים. מצד אחד: "הרגשתי הקלה גדולה מעצם המחשבה שאפשר שפצצה תשים קץ לחיי. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, שנראה לי קל יותר לא לחיות מאשר לחיות" (עמ' 39); ומצד שני: "...ושם, בין הצריפים, בין האנשים הרדופים והמעונים, מצאתי את החיזוק לאהבת החיים שלי... איך לתאר את זה? איך לגרום לאחרים שיחושו גם הם שהחיים הם בעצם יפים וכדאיים וצודקים?" (עמ' 134). ובכיוון אחר, נראה שהגישה ה"הרמונית" נשחקת מעט עם הזמן. היא מתארת, למשל, שהיא מעוניינת "להבין משהו גם מן הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים" (עמ' 74), וקובעת שהלקח מהמלחמה הוא "שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר" וש"יש משהו זול כל כך ברצון הזה לנקום באחרים" (עמ' 67), לעומת אמירה מאוחרת יותר: "ברור שלעולם לא תהיה כפרה לכך שמקצת היהודים מסייעים להסדרת המשלוח של רובם. ההיסטוריה תחרוץ משפט בבוא היום" (עמ' 123).

בנוסף ליומנים, מצורפים מספר מכתבים. בשני המכתבים האחרונים, שנכתבו במחנה המעבר ווסטרבורק, יש תיעוד יוצא דופן, חי ומצמרר, של "שילוחים" (טרנספורטים) מווסטרבורק ל"מזרח" (לעבר יעד מעורפל ורע מבחינת האנשים, ולמעשה לאושוויץ). במחנה המעבר היא קיבלה תפקיד ב"בית החולים" במחנה, למשך כשנה, עד שהגיע גם זמנה. המכתב האחרון שמופיע בספר נכתב ממש סמוך לטרנספורט שלה. 

יש לה הרבה רעיונות יפים, ועדיין לא חייבים להסכים עם כל קביעה שלה כדי להתרגש מדמותה. בסופו של דבר היא בעצמה מחפשת את דרכה ועוברת שינויים, והיא מרגשת כי היא חשופה, כנה, אצילית ואנושית.

את "השמיים שבתוכי" החלטתי לקרוא כדי לשכך הן את הבושה שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שואה והן את הבושה שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שנכתב על ידי אשה. עכשיו שמלאכת הקריאה הסתיימה, אני יכול לקבוע שלא תקראו ספר שילמד אתכם כל כך הרבה על נפש האשה כמו "השמיים שבתוכי", ואילו כספר שואה - הוא ההפך הכמעט מוחלט ממה שתוכלו לצפות ממנו.

אתי הילסום מתחילה לכתוב את יומניה ב1941, בהיותה בת 27, ו"לא רחוק ממסתורה של אנה פרנק". בסמוך לכתיבת היומן היא מתחילה את טיפוליה אצל יוליוס ספיר, פסיכולוג ששיטות הטיפול שלו ויחסיו עם כמה ממטופלותיו יראו מעט תמוהים לקורא בעידן ה"מי טו". כך או כך, ספיר, שעל פי כל העדויות היה בעל אישיות כריזמטית ביותר, מצליח להפיל גם את אתי בקסמיו ולגרום לה להתאהב בו, על אף פער הגילאים העצום ביניהם. בעמודים הראשונים של היומן כמעט שלא תרגישו בכיבוש הנאצי של הולנד המתמשך זה כשנה, ותקראו בעיקר על השינויים הקיצוניים במצבי הרוח של אתי, כיאה לאדם שאהבה בלתי אפשרית מתעוררת בו.

אך החל מעמוד 90 לערך אתי איננה מסוגלת עוד שלא לתת דעתה על המשטר הנאצי שהיא וכל מכריה נמצאים תחתיו: הגזרות המוטלות על היהודים הולכות ומתרבות, יציאתם מאמסטרדם, שימושם בחשמלית וכן הימצאותם מחוץ לבית לאחר השעה 20:00 נאסרים; לחוג מכריה היהודים מתגנבות השמועות שבפולין כבר הרגו 700,000 יהודים בגז; עד מהרה מתחילים המשלוחים הראשונים של יהודים הולנדיים למחנה המעבר ווסטרבורק, כשבכל יום גם אתי עלולה לקבל צו ולהיכלל באחד מהמשלוחים ההם; והנה היא מוצאת את חייה עומדים מול חומה של אכזריות ושרירותיות, ועליה לבחור איך להגיב לסיטואציה החדשה.

התגובה יוצאת הדופן של אתי למציאות הנוראית שבה היא חיה היא ההופכת את הקריאה בספר הזה ללא פחות ממשנת חיים. אתי מאמינה כי על כל אחד לשאוף להציל את רוחו, ולהעדיף את ההצלה הזו על פני הצלת גופו, כי ברגע שיגמר הפרק האפל הזה, אולי האפל ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, רק לאלו ששמרו על הרוח האלוהית המפעמת בקרבם ולא השחיתו את לבם בשנאה תהיה היכולת לשתף את העולם ברעיונות חדשים שישטפו את העולם בגל של אהבה ויאירו אותו באור חדש, שהוא ההפך הגמור מחשכת מחנות הריכוז.

אתי בוחרת להעביר את זמנה עד שתישלח לווסטרבורק בקריאה אינטנסיבית בכתביו של רילקה, מתוך האמונה שאם תעשיר את עולמה הרוחני, היא תצליח להגיע לידי מוכנות נפשית: גם אם תמצא את השמיים שמעליה נמוכים, אפלים וסגריריים, היא תמיד תוכל לברוח אל "השמיים שבתוכה" ואלה יהיו גבוהים, רחבים וכחולים לעד. החוסן הנפשי שיעמוד לרשותה לא זו בלבד שיאפשר לה לשמור על אנושיותה בכל התנאים החיצוניים והפיזיים שבהם תמצא את עצמה, אלא בעיקר יאפשר לה להסב אושר ושמחה לסובבים אותה ולעזור לכל אחד מהם.

בהמשך אתי משיגה עבודה במועצת היהודים הפוטרת אותה מלהישלח למחנה המעבר, אך בצעד מעורר השתאות היא מתעקשת להיכלל באחד המשלוחים, מתוך רצונה להיות לעזר לכל אותם הקורבנות שלא שפר עליהם גורלם ולקחת חלק בסבל של בני עמה.

האופטימויות שאתי מפגינה, גם כשהיא לוקחת חלק באחת הזוועות הגדולות של האנושות, וההתעקשות שלה להאמין שהחיים יפים ומלאי משמעות גם בתארה את התנאים המחרידים במחנה המעבר מעוררות בקורא פליאה ומלמדות אותו שנפש האדם נושאת בחובה עוצמות שהוא אינו מודע אליהן. ואם האישה מלאת החרדות והדיכאונות מתחילת היומן מצליחה להסתובב במחנה המעבר עם ראש מורם, אין סיבה שאנחנו לא נוכל להתמודד עם כל משבר שהחיים מציבים בפנינו.

בסביבות עשר בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי (הנפלא) שדווקא נוהג להתקשר אליי בשעות ערב מאוחרות יותר. דיברנו קצת על הא ודא אבל למעשה הדבר המרכזי שחשתי שבער באבא שלי הוא לספר לי על הספר "השמים שבתוכי". שמעתי כבר את השם בעבר ואף הומלץ לי לקרוא אותו. אבל כשאבא שלי ממליץ, ועוד מתקשר בעשר בבוקר! רכשתי מיד!

הספר הוא יומן שנכתב על ידי אתי הילסום, יהודייה הולנדית שחיה בתקופת מלחמת העולם השניה.
בתחילה, היה קשה להכנס לעולמה של מישהי אחרת. זו לא עלילה זו ממש הצצה לחייו של אחר. אתי הילסום בתיאוריה התקדמה בקצב מסחרר וממש היה קשה לדבוק אחריה. הרגשתי לעיתים שקשה לי לעקוב. ובכלל, למה אדם כמוני, עם כל כך הרבה מחשבות ותהיות על העולם צריך לקרוא ספר של עוד אדם עם כל כך הרבה מחשבות ותהיות על העולם?!

לקח זמן להתאושש מהסחרחרה הראשונית שעמודיו הראשונים של הספר הותירו בי אך כשזה קרה התענגתי על כל מילה שכתבה אתי ביומן שלה. גמעתי בשקיקה את פיסות המידע שחילקה לי וניסיתי לחבר חלקים בראשי. ככל שמתקדמים רוצים ללמוד עוד ועוד על הדמות הזו ועל חייה. היא שובה, מלאת בגרות ואינטילגנציה רגשית. נכנסתי אל תוך עולמה הפנימי ובאופן מקביל, אם לא מרתק יותר אל עולמה החיצוני. מלחמת העולם השנייה מעולם לא נראתה לי מהזווית בה היא מוצגת בספר. התחברתי אל התקופה והלך הרוח של אותם הימים באמצעות יומן שדימה עדשת מצלמה של הדמיון שלי. לפעמים אין צורך בתמונות. המילה היא זו החדה ביותר.

מידי פעם היה שולח לי אבא הודעת טקסט "מה שלום אתי הילסום?" וכוונתו הייתה- האם את מתקדמת בספר ואם לא אז מזכיר לך שכדאי.

התקדמתי. לאט. מאוד. בקצב שהספר אפשר לי.

אתי הילסום הזכירה לי את עצמי. ביצר, ברגש, בטלטלות הרגשיות. בניתוח של סיטואציות מהחיים והסתכלות שהיא תמיד מה שנקרא "קצת מהצד". בעת מצוקה הגוף שלה מדבר. כמוני, ניזונה מאספירין ברגעי משבר ושינה מבחינתה זה האסקפיזם המיידי.
ואולי אתי הילסום מזכירה לכל אחד את עצמו. וזה מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד.

"הפחד הזה להחמיץ, שגורם להחמצה של הכל. דווקא בגללו לעולם לא מגיעים למהות הדברים".

גילוי נאות: הטקסט נכתב בשצף-קצף אחרי קריאה של מחצית מהספר בלבד. אני מפסיקה לקרוא נכון לעכשיו כי העמדה המוצגת בספר מערערת אותי.

ההתמסרות הרוחנית הזו של אתי, לגורל של השואה, קשה לעיכול. ההליכה כצאן לטבח, תחת איזשהן יומרות פילוסופיות.
וזה לא שהיומרות הפילוסופיות/רוחניות הן נעדרות טעם.
אבל עדיין. קשה לי לראות את הבחירה בזה, הבחירה להביט על הכאב כאיזשהו מקור שאפשר לצמוח ממנו ולהשלים איתו באופן מוחלט.
אולי זה נראה לי חולני, או נעדר מקום בסיסי של בריאות, העדר השאיפה לטוב, ליפה, לבריא, גם במציאות החיצונית. הפוקוס הוא אינטנסיבי על המציאות הפנימית בלבד.
לנסות למצוא את היופי והכאב בפקיד גרמני שצועק עלייך/ או ביבלות שיש לך על הרגליים אחרי שעות של הליכה (כשזה קורה, היא מתחברת לכל האנשים לאורך האנושות שהיו צריכים לכתת את רגליהם).
וזה לא שאין לתפיסה כזאת מקום. וזה מה שגורם לי לאי נוחות.
שיש בתפיסה הזאת משהו יפה, נכון, ועדיין!!! זה מכעיס. ההשלמה הזאת עם הגורל.
היא מעדיפה למות ולא להידחף בתור על החיים.
זה מאוד מערער. כי מצד אחד אני רואה הצדקה לעמדה הזו. להידחף לתור כדי שאתה תחיה ומישהו אחר לא. זה נורא.
מצד שני גם לא להידחף, ולקבל את המוות עם חיוך על הפנים, זה נורא (למעשה הדחקה כיבוי או הכחשה של יצר החיים שלך).
ואני לא יודעת מה פחות נורא.
זו פשוט סיטואציה מזעזעת שנדמה לי שאין ממנה מפלט מוסרי.
ואני לא שלמה עם הבחירה המוסרית של אתי, ואולי גם לא עם מעטה הצדקנות (?) שפרוש עליה (קדושה מעונה?). אבל פה מדובר אולי בביקורת שאינה מן המקום.
בסופו של דבר ניכר שהכוונות שלה יפות.
אבל יש משהו בעיסוק הרוחני/העצמי, האינסופי, שיכול להתיש, ולהרגיש כמו סוג של בריחה מהתמודדות עם איזשהי ממשות ארצית יותר, בסיסית יותר.
כך שנעדרת תגובה ספונטנית נכונה, שיכולה לצמוח מתוך מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם החיים, ולא רק תגובה (מסולפת? משובשת קמעה?) שצומחת לאחר עיבוד אינטנסיבי דרך הפריזמה הנפשית.

כמובן, מי אני שאפסול דרך התמודדות כזו כדי להתמודד עם השואה, אירוע בלתי ניתן לעיכול בכל קנה מידה?
אז אני כמובן לא פוסלת את זה כדרך התמודדות, אישית.
אלא רק תוהה אם יש, בבחירה הפסיכולוגית/פילוסופית/נפשית הזו, אמת או יופי שנכונים לכל בני האדם (כלומר, איזשהי אמת שנוגעת בנקודה טהורה בלב האוניברסלי). ולגבי זה, אני לא בטוחה.

לו רצה האל לבחור לו יועצת ארגונית ושיווקית, אתי הילסום יכלה בהחלט לאייש את התפקיד בהצלחה רבה.
אתי הילסום, אקדמאית מבריקה, אישה משכילה בת 27 המתגוררת באמסטרדם, הולנד, יוצאת למשפחה מתבוללת מנהלת יומן בין השנים 1941-1943. היומן (שבהוצאה הקודמת נקרא "חיים כרותים") מאפשר מפגש אינטימי עם חייה של אתי בשנים אלו - קשר אהבה אירוטי עם המטפל הפסיכולוגי-יונגיאני שלה, שכוללים במרכזם יחסי הערצה למן אב רוחני ומדריך לחיי הנפש, כשהגורל ההיסטורי והיהודי הולך ואוחז בחייה, ומוצא לו ביטוי יוצא דופן בין דפי היומן.
אתי מבטאת הלכי רוח ורגש אנטי-שגרתיים כלפי הגזירות האנטישמיות ואף ההשמדה עצמה. הלכי רוח מאוד לא מקובלים בתקופתה, ואף מעוררי זעם, ובמידה רבה הלכי רוח מאוד לא קונוונציונליים גם לתקופתנו.
העובדה שהיומן נכתב על ידי אישה שבחרה במודע שלא לברוח מן הגורל היהודי, יצאה מבחירתה למחנה עבודה והושמדה לבסוף באושוויץ - מנטרל הרבה מהזעם ומאפשר שיח פילוספי-תיאולוגי יוצא דופן ומאתגר עד מאוד.
אתי יוצרת לעצמה אלוהים, שבמהלך הספר נטמע במידה רבה בה עצמה עד שמתטשטשים הגבולות ולא ברור עוד היכן מתחיל ונגמר מי מהשניים. אתי מתארת את הילוכה המרחף, את ויתורה על תלותה בצרכים פיזיים שפעם הייתה אחוזה בהם היטב, את תפילותיה על הכלל ואת תפקידה בעולם במונחים כמעט מסיונריים.
אתי אינה מקבלת את השנאה לאויב, הגרמנים במקרה זה, ואת המעשים והזוועות שמתרחשים סביבה מידי יום - היא מייחסת פנימה - הרשע שבנו, המשמיד שבתוכנו, השונא שבקרבנו. הדרך להתמודדות עם הסבל - היא המבט לשמיים האינסופיים שאי אפשר להדיר משם איש, גם אם הוא יהודי. השמיים האינסופיים שנמצאים מעל לראשנו, אך אם נצליח להפנימם - יהיו גם בתוכנו, לא משנה איזו תקרה תסגור עלינו.
אתי מעוררת הערצה. יש בה נועזות שנונה, חקר לב וכליות, יכולת להביט לעומקם של התהליכים המתהווים סביבה ובה.
בי אתי מעוררת גם התקוממות. למה מה קרה. מה פתאום. מה היוהרה הזו. מה השיפוטיות הזה. (ובמידה רבה מה האתיקה המחורבנת של הפסיכולוגים היונגיאנים אז שמאפשרת למטפל להאבק במטופלת שלו, לקיים איתה יחסי מין, יחסי מאהבת, אב ובת ומה לא. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת.)
אבל בשורה התחתונה כיף להתווכח עם בת שיח איכותית כמו אתי הילסום, כיף גם לוותר ולתת לה לנצח או להמשיך להתנצח בראש עד בלי די.

ספר מאתגר. שואה - לא בהכרח מה שרציתם לחשוב.

וואוו.
היה מדהים לראות איך אתי מגלה אט אט את הכח האינסופי להתמודד עם הכל, להכיל את המציאות, לקבל ולתת, לראות את היופי.
בחרה להפיץ מהאור שהיא מצאה בעצמה לאלו שחלקו את הגורל הקשה.
מרגש ומעורר השראה.

אין ספק שמשהו מן המיסטיקה האופטימית של הילסום נדבק בך במהלך ובתום הקריאה בספר. עדות לכך אפשר למצוא כאן בתגובות אחרות שנכתבו לספר זה שהינו כמו קפסולה של רוחניות גדושה בהומניזם, באמונה ביכולת האדם לשאת את הרוע והצד האפל שבתוכו ובאחרים תוך שמירה על שלווה, איזון והרמוניה פנימית. מכאן אני מרגיש שיש בכתביה של אתי משהו נורא בודהיסטי שמופיע פה ושם באי אלו הגיגים. כך למשל כתבה: "האבסולוטי לא קיים. החיים ויחסי אנוש מלאים כל מיני גווני גוונים וגוני-גוונים, שאין דבר אבסולוטי או אובייקטיבי, כל זה ידוע לי; אבל הידיעה הזאת צריכה לזרום בדמי, למלא את כל כולי, לא רק את הראש, אני צריכה לחיות אותה. שוב ושוב אני חוזרת לאותה המסקנה, וזה דבר שצריך לתרגל אותו כל הזמן, כל החיים: כשם שאנחנו לומדים לתפוס את החיים בשכל, כך צריך גם ללמוד לתפוס אותם ברגש. זאת כנראה הדרך האחת והיחידה להשיג תחושה של הרמוניה פנימית". הבודהא ייחס חשיבות נעלה לחוכמה הפנימית הנובעת מהחוויה המדיטטיבית (בהאוונה מאיה פאניה) דרכה משיגים את השחרור מהסבל על פני החוכמה המושגת בשכל. בכתביה של אתי ניתן למצוא הרבה הגיגים נפלאים כאלו שכל קריאה בהם דורשת הפסקה קצרה כדי לנשום קצת ולחשוב על המילים העוצמתיות והחכמות שלה. שלא אגנוב את דעתכם, לא כל הספר מלא בפנינים וברוחניות נשגבת. לעתים אתי מציגה עצמה כמפונקת וקשקשנית חסרת מנוחה וחרדתית מאוד, מה שנכון, אך זהו גם חלק מהיופי של היומנים הללו המציגים באור ובאמת את חייה הפנימיים ואת הקונפליקט בין הגבוה לנמוך, את העיסוק הבלתי פוסק בניסיון לכתוב את הגבוה מתוך הנמוך והטפל. לדעתי הספר הזה, שקובץ משמונה מחברות שכתבה אתי, הוא נפלא. הוא עדות לקונפליקטים הפנימיים המתרחשים בתוך נפשה של המחברת ולהתפתחות הרוחנית שלה מתוך הסבל שקונפליקטים אלו מסבים במיוחד על רקע תקופה אפלה מאוד של מלחה"ע השנייה.
עיקר הספר עומד על ההתמודדות של אתי מול אותה תקופה אפלה וכדי לסכם את התמודדות זאת בתגובתי אצטט שני קטעים נפלאים:
"פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת כניעה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגיפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא, איך האדם נושא בסבל, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, איך הוא עומד בו ומעכל אותו והאם הוא מצליח לצאת ממנו כשפינה אחת קטנה בנפשו נותרת שלמה ולא פגועה".
"יום שלישי 14 ביולי, ערב. מה לעשות, כל אחד צריך לחיות בסגנון שמתאים לו. אני לא מסוגלת לקחת יוזמה ולנסות להציל את עצמי כביכול, כל זה נראה לי חסר טעם וגורם לי להיות חסרת מנוחה ואומללה... איך אנשים נדחקים ונאחזים גם בפיסת עץ באמצע האוקיינוס לאחר טביעת האונייה, מנסים להציל מה שאפשר ודוחפים איש את רעהו לזרועות המוות; כל זה לא מכובד כל כך, ובכלל: אני לא אוהבת להידחק. אני מניחה שאני מאלה שמעדיפים לצוף עוד מעט על הגב ולהביט בשמיים, ואחר כך לטבוע באמונה ובהשלמה. מה לעשות, כזאת אני. המאבקים שלי מתרחשים במישור הרוחני, ואני נאבקת בשדים פרטיים משלי. להילחם עם המון מפוחד בפראי אדם פנאטיים וקרים כקרח, כשכל רצונם להשמיד אותנו - לא, זה לא בשבילי".

רק בגלל הרוח...