ביקורת ספרותית על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941 מאת אתי הילסום
ספר מעולה

---

שמי אהבה בתוכי

אחרי שסיימתי את הזהו אדם, של פרימו לוי, התמלאתי בעצב מעיק ואפילו ייאוש מדכא. ספרו לקח אותי למעמקי מצולות הרוע האנושי, והתחלתי מעט להצטער על כך שבחרתי עבודה סמינריונית בתחום יומני השואה. אבל מצד שני אני ידוע כאחד שלא מוותר בקלות, ולכן החלטתי להמשיך למשימה הבאה שלי - ליומנה של אתי הילסום - השמיים שבתוכי, בין השאר בזכות השם הכל כך יפיפה בעיני (גם בגלל כריכת הספר המרהיבה) והסקרנות שהם יצרו בי ליומנה של אישה צעירה.

כרקע ליומנה של אתי הילסום, גלשתי מעט במרשתת וגילתי תופעה מעניינת, יש להילסום מעריצים, למרות שחייה נגדעו במחנות ההשמדה לפני כשמונים שנה, היומן שלה מהווה מקור השראה לרבים הרואים בו מדריך ריפוי רוחני והעצמת הנפש האנושית, הכל כך שברירית בימים אלה.

אתי הילסום, חייה באמסטרדם, בבית שהשקיף על הרייקסמוזיאום, לא רחוק מביתה של אנה פרנק. בעוד שיומנה של פרנק, הוא של נערה בראשית התבגרותה, הרי שהילסום, מציגה נקודת מבט שונה לחלוטין לחיים, של אישה צעירה בת-27, אינטלקטואלית ודעתנית, מינית ויצרית, עצמאית ובעלת עצמות, הנאבקת בחוויית טראומת הרדיפות על ידי אימוץ גישה חיובית לחיים, למרות היותם לכאורה נטולי תיקווה.

אתי כתבה את יומנה ומכתב נוסף המסיים את כתיבתה, במשך שנתיים בלבד, החל מפלישת הגרמנים להולנד, ב 9 למרץ 1941, ועד לגירוש היהודים ממחנה המעבר ווסטרבורק, לאושוויץ באוגוסט 1943, תקופה ההולכת ומקצינה באימה שבה, אליה מגיבה אתי באמצעות צמיחה אישית, הנובעת ממעקי נפשה הרגישה.

היומן האישי של אתי, רגיש, חכם וחושפני, משתף אותנו במחשבותיה הכמוסות, כמו העובדה שהייתה מאהבת שני גברים בו בעת, המבוגרים ממנה בשנים רבות. היא משתפת אותנו בנחמת אהבותיה, כמו גם בתחושת החמצה למי שעדיין לא מימשה את עצמה, אך היא מחפשת משמעות התואמת את נסיבות הזמן. מתוך החידלון אתי מבקשת את החיובי, לברוא מתוכו חיים הנחווים במלא עצמתם.

אתי יצאה למסע נפשי, שהמתנהל במקביל לאירועים החיצוניים המטלטלים, לחיפוש משמעות לחייה. בתקופה כאוטית וחסרת התיקווה, היא החלה להאמין באל, אותו היא פרשה בדרכה שלה, כשמיים שבתוכי, האישיות הפנימית המתגברת על הפחדים ומוצאת משמעות לחייה, להוות קרן אור של תקווה ונחמה לבני האדם הנתונים במצוקה.

קריאת יומנה של איתי הילסום, למרות מרחק השנים, העניקה לי תחושה כי אתי מספרת לי סיפור אישי, משתפת בלבטים ובחיבוטי הנפש, ואף מציעה נקודות מבט לא שגרתיות ומשמעותיות לחיים, במקום שנאה, היא מבקשת להיות חומלת ואוהבת, מתחברת בכך להשקפת הנוצרים הראשונים.

אתי מציגה דימויים וסמלים יפיפיים ועוצמתיים, כמו שיח היסמין הצומח מול חלונה, המוכיח שלמרות הכל החיים עדיין יכולים להיות יפים, או השמים שהפכו להיות ייצוג לאל הפנימי שבתוכה, או המשלת גופה ורוחה ללחם, אותו היא בוצעת ומחלקת לנואשים. שברתי את גופי כמו לחם ושיתפתי אותו בין שני הגברים. דימוי עצמתי המתכתב עם טקס האוכריסטיה הנוצרי, באמצעותו מבקשת אתי להעניק, לפייס ולחפש את הטוב בקרב ידידיה ובקרב אויבי היהדות.

אתי הכינה את עצמה לקראת מותה, ללכת בראש זקוף לכליונה, אך בדרך להיאבק עם הפחדים והייאוש ולצמוח מתוכם. צמיחתה המתוארת באמצעות יומן מרגש ומהפנט, המהווה השראה לימים האלה, בהם השנאה והיעדר התיקווה שולטים בקרבנו. בכך אתי ממשיכה להיות עבורנו קול אופטימי לטוב לב, אהבה, נתינה ומשמעות לחיים.

אתי נרצחה באושוויץ, אך היא חייה באמצעות יומנה, המפיח חיים בקרבנו, המצליח לרפא את פצעי נפשנו ולהעניק לנו מבט אופטימי לחיים, ומעל לכל הוא גורם לנו להאמין באהבה על שלל גווניה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941